תם ולא נשלם

ליל שלישי בואך רביעי בשבוע שעבר היה קשוח. במרחב כולו, בדאחיה, בקרית שמונה וגם במיטתי. מתחת לכסות המפנקת, מתהפך מצד לצד כפרגית משופדת-על-האש, ספרתי שעות. שמא תצוץ תקרית מסכלת-דוחה את מועד פרוץ הפסקת האש המיוחלת.

ארבעה צלצולים נעימים לאוזן השמיע כדרכו בקודש (כבר למעלה ממאה ועשרים שנים) אורלוגיננו. או אז הבקיעה דממה את מחוזותינו. שנה וחודשיים של התמחות בזיהוי פיצוצים העניקה לנו את התואר המפוקפק – קציני ארטילריה. למדנו לזהות יציאה, נפילה, יירוט, שלנו, שלהם. ולפתע – "חדל-אש". שקט מגוהץ למשעי.

ישששש! הפסקת אששששש!

וכמו ה"פליק-פלאק" שחוותה תודעתי בשבעה באוקטובר, עת נדרשתי להפנמת תרבותם של דיירי מזרח תיכוננו, כך גם בעת הזו, כבכולנו, מגמגם בקרבי החשש מאופן אכיפת ההסכם. זה לא הולך לקרום עור וגידים בן יום וכנראה צפויות עליות ומורדות במהלך יישום ההסדר. כולי תקווה שהפעם נשכיל להגיב כנדרש ובזמן אמת. שוב לא יוּתר לחיזבאללה להניף דגלים על גבולנו ולבסס מערך התקפי מאיים.

תלוש אני ממידע חשוב שעשוי היה לתמוך או להפריך את תקוותי משכבר. חיוני לדעת האם כלקח מהסבב הזה נובטת בקרב השיעים בלבנון תובנה כי פרעו את חובם לאיראן וכי טוב וראוי יהיה לחשב מסלול מחדש, ולבחור בעטיני שיקום נובעים יורו-דולר על-מנת להשתקם. פטרוניתם, איראן עצמה, חווה משבר כלכלי קשה, ותחת ממשל טראמפ (היה וימומשו הצהרותיו) עתיד משבר זה להחריף.

בעצמותי-בראשי-בנפשי אני חש, כי הצורך בשיקום משווע גם בקרבנו. בחיק רבים, רבים. גם במרחב מי שלא חוו אישית את ליבת הטראומה, חלילה – שכול, אבדן, פגיעה גופנית ונזקי רכוש.

במזרח התיכון שלנו, מזמן למדנו, אין רגע דל. תהליכים מחוללי שינוי מתהווים בו בכל רגע נתון. וכך, כעבור שנים, אולי תפציע קרן-אור דקיקה ונזכה להסדר מתבקש עם לבנון, ואולי אף להסכם של שלום. הסכמי השלום עם מצריים וירדן, השקועות עד קנה הנשימה בעוני מחפיר ובעוד שורה ארוכה של אבני נגף, שרדו גם את הסבב הנוכחי. אמנם רחובות תל-אביב וירושלים אינן משופעים בתיירים מארצות אלה, אבל אנחנו זכינו לטייל בהן באין מפריע, ובמלחמה הזו לא נדרשנו להתייצב מולם כשתי חזיתות נוספות. גם האמירויות לא סגרו שעריהן ואפילו הסכם אפשרי עם סעודיה עודנו מהדהד.

כמי שזכה להתחכך בקרוב לעשרה סבבי לחימה (שיא עולם), אני עד לתהליך בו הולך ונסגר מעגל האיבה. לבסוף יוותר לב הסכסוך המדמם בין שני הפיינליסטים – ישראל ושעב-אל-פלסטין. באין מוצא נגזר עלינו להגיע ל"הסדר המתגמל", אותו איני חדל מלפרושׂ בפני כל החפץ לחלוק עמי את המנטרה. הסדר שגם אם לא מיד יעלה יפה, ואין מצב שכך יהיה, יסייע בהרחבת פער הזמנים בין התלקחויות הדמים באזור.

הסדר מתגמל בינינו לבין הפלסטינאים. אין בלתו.

בבסיס התובנה, כתמיד, ההכרה בעובדת היותנו מדינת תלות-חסות. אין ביכולתנו לעצב מדינה נקייה מערבים. נגזר עלינו ללמוד את המרחב ואת תרבותו, להניח חלומות משיחיים בבוידם ולעצב הסדר עם תושבי האזור; הסדר שיתגבש במהלך שנים ארוכות, הסדר שישתלם לתומכים בו אך יחנוק, בדבקות בלתי מתפשרת, את המתעקשים לחבל בו.

זה המתווה. מסע סיזיפי מתמשך לדורי דורות.