"זו האהבה שהחזיקה אותנו בחיים"

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

מזה חודשים רבים הרגשתי את הקריאה מלאת העוצמה, את הצעקות שהגיעו אלי ממעמקי האדמה החרוכה, המעונה וספוגת הדם של חפים מפשע. מזה חודשים ליבי לא נח, מעבר לאזעקות, לרעם התותחים ולחיים המאולצים בממ"ד על גבול הצפון.

על מה את מתלוננת?, הייתי חוזרת ואומרת לעצמי, אתם במקום בטוח; עצירת פעימת הלב היא כלום לעומת חיים, אלפי חיים, שנותקו תוך כמה שעות ללא סימן מטרים, ביום החג, בעיצומם של הסכמי שלום, בזמן שחיכינו  בתקווה לתשובה למאמצים שהשקענו על מנת ליצור דיאלוג עם שכנינו. הרגשתי שעלי לרדת לדרום הרחוק כדי להבין, כדי לתת כבוד, להתבונן בעיניי האנשים שעדיין יכלו לראות אותי ובעיניי אלה שלא יוכלו לראות עוד.

והרגע הזה הגיע. "אנחנו מזמינים אותך לסיור מיוחד בהשראת הספר שחוקר את חווית היחיד ואת  חווייתן של קבוצות זֶהוּת שונות ביחד הקיבוצי מנקודת מבט של הכלה והדרה. במסע נערוך היכרות עם הספר ונתמקד במופעים שונים של הכלה חברתית והשפעתה על היחיד ועל היחד. את המסע ילוו עורכי הספר: ד"ר ארנה שמר וד"ר מנחם (מנולו) טופל".  הספר, 'יחיד ביחד' המכיל פרק אותו כתבתי על קיבוץ סאסא, היה אמור לצאת לאור ממש לפני המלחמה, ועכשיו הוזמנתי להשקתו.

הרגשתי שאנחנו יוצאים לעלייה לרגל, כמו במסע לפולין, למיידנק, לטרבלינקה ולבירקנאו בתקופת השליחות שלנו ב'השומר הצעיר'. אותו משקל של טון על הלב. במסע הרגשתי כאילו אנחנו תלויים על רכבל מתנודד שמתנדנד ומטלטל אותי בין רגש לרגש.

■

תחנה ראשונה הייתה ברוחמה: קיבוץ מכיל קיבוץ – חברי כפר עזה עוברים לביתם הזמני ברוחמה.

נפגשנו שם עם אורי לוי, חבר רוחמה ופרויקטור לקליטת כפר עזה, עם תמי גורן, חברת רוחמה ועו"סית בשער הנגב ועם עידית אטינגר, חברת הנהלת קיבוץ כפר עזה.

עלו שאלות נוקבות: איך חוברים ליחסי שכנות חדשים בין קיבוצים? איך מבססים קשר בצל טראומה אישית וקהילתית? איך בונים חוסן הדדי? המפגש, שלא פעם הרטיט את הלב, הציג נקודות מבט של חברים משני הקיבוצים ותיאר את מכלול האתגרים המורכבים העומדים בפני שתי הקהילות בתחומי חיים מגוונים.

לסרטון שהציג אורי – חבר טוב שלנו, בן של ותיקי הקיבוץ ממוצא איטלקי – שמתאר היכן קמו הבתים לבני כפר עזה תוך זמן קצר מאוד במה שהיה מגרש הכדורגל ובשטחים סמוכים לו, היה טעם של נס.

עידית אטינגר, ניצולת הטבח בכפר עזה, סיפרה על החוויה שלה בשבעה באוקטובר, אז שכבה בממ"ד על בטנה במשך 19 שעות לצד משפחתה, ומבלי לזוז, בעוד הרוע והמוות משתוללים סביבה. כשאמרה שכדי לא להיכנע היא הזכירה לעצמה מאות פעמים את כל רגעי השמחה בחייה, ואת האהבה שהיא המשאב הגדול ביותר כדי לשרוד,  לא יכולתי להתאפק עוד. הרגשתי שהגוש שעלה בגרוני מאז שעזבנו את סאסא מתמוסס לאט לתוך נהר של דמעות. חיבקתי אותה והתמלאתי בחיוכה.

■

המשכנו לשדרות. עיר סמל בשבילי.  ליד כל בית מוצבת מיגונית מעוטרת בפרחים וציפורים בצבעים ססגוניים ושמחים, עדות ל"צבע אדום" האינסופי שנמשך שנים, מאז שישראל נכנסה לעזה כדי למנוע שיגור טילים ומאז שישראל עזבה את עזה ואותם טילים מעולם לא פסקו מליפול על אזרחים, על ילדים בבתי ספר ובכל מקום.  אנו מגינים על ילדינו ועל אזרחינו במקלטים ואיננו מסתירים ארסנל של נשק תחתם.

בשדרות התארחנו במבנה של עמותת 'גוונים', מיסודו של הקיבוץ העירוני מגוון. במפגש נחשפנו  ל'אוהל אברהם' – תכנית מרגשת של עיבוד אֵבֶל לצעירים, שנוצרה בעקבות השבעה באוקטובר. התכנית מכירה בחברים של הנופלים כנפגעים, ומסייעת להם להתמודד עם אובדן ואבל על ידי יצירת מעטפת חברתית וסדנאות המועברות על ידי חברי הקבוצה ומשתמשות בכוח המרפא של קהילות חברים ובמשאבי החוסן הטבעיים הקיימים בהן. נפגשים כדי להתגבר על כל כך הרבה כאב, כדי להביע את הפחד, את הגעגועים, כדי פשוט לבכות, לשחרר ולחבק את זו, להישאר מאוחדים ולא להיכנע למי שרוצה שנהיה מיואשים, שנאבד רצון להמשיך ולחיות. 

פגשנו את יוזמי ומובילי התוכנית ובחלקו השני, ובהמשך לפרק בספר, פגשנו צעירים בעלי מגבלה שחזרו לשדרות לאחר שהות ממושכת כמפונים, ולקחו אחריות על הפעילות במקום עבודתם. השיחה הציעה שינוי פרדיגמה: לא מטופלים ומוכלים, אלא מובילים ומשפיעים כביטוי לחוסן נפשי, אישי וקבוצתי.

■

התחנה השלישית הייתה בקיבוץ מפלסים, שם הקשבנו לסיפורו של קיבוץ עלומים. בשבעה באוקטובר נרצחו, נפצעו ונחטפו בקיבוץ הדתי עלומים עשרות עובדים וסטודנטים לחקלאות מתאילנד ונפאל.  ד"ר שרית אקון סיפרה על הדרך בה בחר הקיבוץ להתמודד עם האובדן של קבוצת העובדים, השקופה למרבית הציבור, על טקס זיכרון משותף שקיים הקיבוץ בתאילנד, נפאל וישראל, ועל שינוי הטרמינולוגיה מ"עובדים זרים" ל"שותפים ואחים".

בקיבוץ מפלסים פגשנו את המשפחות שחזרו לבתיהם, לאחר שנה, באומץ לב ובנחישות, חרף שאגת המרגמות הבלתי פוסקת. ושוב עלה רגע של תקווה גם בליבנו – בקרוב יהדהדו בסאסא קולות של ילדים, הצלילים הנישאים משיעורי נגינה, או שריקת מאמן הכדורסל; קריאות של אימהות וילדים יִשָּׁמְעוּ באוויר היפה והגלמוד המתנשא באומץ אל מול רמיש, מרון אל ראס ובינת ג'בל.

השמיים החלו להאדים מיופיה של השקיעה, אבל לא יכולנו לחזור לצפון מבלי לאחד את נפשנו עם אלו של הבנים והבנות של נובה, הילדים והילדות של כל עם ישראל. לא יכולנו לעזוב את האזור מבלי לעבור בכביש הארוך בו ניצודו, נרדפו, חוללו, נאנסו והוצאו להורג אלפי צעירים וצעירות, מבלי שאיש יוכל לעזור להם. וכשהגענו לקרחת היער, אותו מרחב של ייאוש אינסופי, פסעתי בדממה בין תמונות פניהם. הם היו כל כך יפים, כל כך מתוקים, כל כך מחייכים ומחייכות! כיצד ניתן להכיל כאב כזה? אני חושבת על האימהות, על האבות, על לילות ללא שינה, ללא תשובות. אני חושבת על האנטישמיות המתגברת, המשתוללת בעולם בעקבות המלחמה הזו; על הנשים שהפנו את מבטן למקום אחר ולא הסכימו להסתכל על בנותינו; על אלו שאומרים שהיטלר היה צריך לסיים את עבודתו ושאין לנו, היהודים ומדינת ישראל, זכות קיום.

ובדרך הביתה הדהדו בליבי, בראשי ובכל כולי דבריה של עידית מכפר עזה. היא חיה בנס, אחרי 19 שעות בה היא שוכבת ומחכה לישועה.  

שאלתי אותה מהיכן היא שואבת את הכוח לקום שוב ולהתחיל מחדש. "אנחנו אהבה יקירתי, זו האהבה שהחזיקה אותנו בחיים לאורך מאות שנים, ואף אחד לא ייקח מאיתנו את האהבה הזו. אין שנאה שיכולה לבטל את האהבה הגדולה הזו של עם ישראל!". והיא הניחה אצבע קלה על ליבי ובמבט חודר הוסיפה, "לעולם אל תתני לאף אחד לגנוב את האהבה הזו ממך! לאף אחד!".