|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
כשעלה בדעתנו לשאול תושבים איך הם רואים את תמונת הגליל העליון בעוד שנתיים, לא תיארנו לעצמנו שמדובר בשאלה כל כך נפיצה; פנינו לאנשים מעניינים ושונים וביקשנו מהם לדמיין את עתיד הגליל, ואז התברר לנו שלרבים קשה מדי, אולי אפילו בלתי אפשרי, להישיר מבט קדימה. רבים מהאנשים אליהם פנינו העדיפו שלא לערוך את חשבון הנפש הזה עם עצמם, והאמת? זאת תחושה שהייתה לנו מובנת לחלוטין: המציאות הנוכחית, הכאוטית והכואבת, דוחקת באנשים לעסוק בעיקר בהישרדות היומיומית ובשגרה המטורפת, ובתוך המציאות הזו, לדמיין את העתיד נראה כמו משימה מכבידה ומפחידה במיוחד. על אף, ואולי דווקא ביתר שאת, לאור ההתפתחויות הביטחוניות האחרונות.
הסיבות לכך רבות ומגוונות. יש את אלו שנמנעים מלענות כי הם פשוט לא מסוגלים להכיל את גודל האחריות וההכרעות שהתשובה הזו עשויה לדרוש מהם – להישאר בגליל או להמשיך הלאה? לשוב הביתה או לחפש מקום אחר, בו האדמה מרגישה יציבה יותר? אחרים חוששים לגעת בפצעים שמדממים עדיין. עבורם, התקווה לעתיד טוב יותר עשויה להיות כואבת, כי היא חושפת את הפער העצום בין המציאות לבין משאלת הלב. ישנם גם אלו המתקשים לראות תקווה באופק. המבט לפנים מטושטש עבורם וצבוע בגוונים של חוסר ודאות, חרדה ופחד. יש את אלו שנמנעים מלענות על השאלה מתוך תחושת חוסר שליטה מוחלט על המצב. כשכל החלטה נראית תלויה באירועים ביטחוניים בלתי ניתנים לחיזוי, במקום בו המציאות כה נזילה, התבוננות לעתיד מרגישה כמו הימור מסוכן. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, רבים מאיתנו מעדיפים, פשוט מאוד, להתמקד בהווה, בניסיון לנווט את החיים במציאות השברירית הנוכחית, מבלי לצלול לעומקו של עתיד מעורפל.
ובכל זאת – נראה לנו חשוב דווקא עכשיו, דווקא בתקופה המורכבת והפסיכית הזו, לערוך את המסע המחשבתי הזה הלאה, אל עתידו של הגליל העליון. לאו דווקא כנבואה, אולי כהזדמנות לתת לדמיון וללב להוביל.
אז איך אנחנו מציירים עבור עצמנו את פני הגליל העליון בעוד שנתיים? האם יפרח שוב האזור ויתחדש? האם נמצא כאן יישובים משוקמים, קהילה חזקה וחיים החוזרים למסלולם, או שאולי צפויה לנו תמונה אחרת, קשה יותר, מייאשת או מבהילה? כמה אמיצים הרימו את הכפפה והסכימו לערוך את הניסוי המחשבתי ולשתף את כולנו בתמונת העתיד שציירו לעצמם. כאן נוכל להתוודע אל קולותיהם של מי שבחר להישאר, להילחם, לדמיין, וגם של מי שמתקשה לדמיין עתיד אופטימי. זה הזמן לחלוק את מחשבותיהם על המקום הזה, שכולנו אוהבים, רגע לפני שהוא מתעצב מחדש.
■
חושב יום-יומיים קדימה
אסף סעדון (39), נשוי ואב לשניים, מרצה ללימודי תרבות. מפונה לקליה מקיבוץ מלכיה.
נולדה לנו בת לפני יומיים. קראנו לה קליה, על שם המקום בו אנחנו נמצאים כמעט שנה. לפעמים אשתי מדברת איתי על העתיד – האם נחזור, לאן נחזור, איך יהיה. בהתחלה השתתפתי בשיחות האלה, לרוב הייתי בעד לחזור ולא היה לי ספק שדברים יחזרו לקדמותם. החברה שלנו מצטיינת בחזרה לשגרה תוך כדי שכחה מיידית של כל מה שקרה לפני החזרה לשגרה, בין אם זאת קורונה או מלחמה.
לאחרונה הפסקתי להשתתף בשיחות האלה. אני פשוט לא עונה. איבדתי את היכולת לחשוב קדימה, תרתי משמע. העתיד, האישי והכללי, נראה לי מזהיר ומפחיד בו זמנית. נראה לי שבלי לשים לב אימצתי את העצה הניו-אייג'ית של "חייה את הרגע". גם ככה לא הייתי אחד שמתכנן יותר מדי, תמיד חשבתי שנה-שנתיים קדימה. אז עכשיו אני חושב יום-יומיים קדימה.
לא נורא.
שניר זה הבית
ליאור שלף (48), נשוי ואב לשלושה, בשירות מילואים מאז תחילת הלחימה בצוות הכוננות היישובי בשניר. משפחתו עברה בסוף אוגוסט למחניים אחרי שהות ארוכה במלון 'איילה' באיילת השחר. בעל חברת הטיולים 'דרך השלף' שמתמחה בסיורי עומק בגבול הצפון הלבנוני והסורי.
אני רואה בדמיוני המאוד אופטימי תהליך של שיקום שיימשך כמה שנים. בתחילה יחזרו הקיבוצניקים, מה שנקרא האורגינל, אלו עם השורשים בקרקע. אני חושב שזה יקרה בפסח הבא. היישובים צמודי הגדר יתמלאו בתחילה כמחציתם, זה יהיה תהליך.
הצפון יהיה עדיין יפה, מוריק וזורם, אך יהיה פה זמן הסתגלות, עם חיילים, ושערים ומוצבים.
אני מקווה שהערכים שלנו, אנשי האדמה, יובילו את הצפון למקום טוב יותר. בעקבות זה יגיעו עוד, וזה בסדר גמור שחלק לא יחזרו, זה תהליך. משפחות צעירות אולי ירצו ליישב מחדש את ארצנו. נכון שזה נראה רחוק ואופטימי, אבל זה מה שזה. אופטימי.
אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בשניר בבטחה. שנפתח מחדש את ההתיישבות בצפון ונייצר מציאות חדשה ומיוחדת בשניר. כי שניר זה הבית, השאיפה לבית תשמור את החלום לחזור לפה אפשרי, הכמיהה לימי טרום השבעה באוקטובר יחזירו לאט-לאט את כולם לפה.
נקווה לימים טובים.
נייצר מציאות חדשה.
כשתלול מסלול יהיה טיול לבניאס
דפנה אברהמס (61), נשואה ואם לארבעה, מנכ"לית הוספיס בית גליל עליון, בת עמיעד וכיום מתגוררת בלהבות הבשן.
בעוד שנתיים נתחיל להחלים.
בעוד שנתיים נארוז את העצב והכאב ונצטרך לבנות אמונה חדשה, סדר יום חדש. נצטרך להסתכל לילדים שלנו – שבעצם הם כבר הורים בעצמם – בעיניים, להניח יד מלטפת ולבקש סליחה.
בעוד שנתיים נידרש להיות העוגן, להחזיק את החוכמה ולדאוג שיהיה כאן מקום בטוח לחיות.
בעוד שנתיים יבואו אנשים חדשים לגליל. לא אותם אנשים, אנשים אחרים. ונלמד לקבל את האחר והשונה.
ונצטרך ללמוד שהשלם בנוי מהמון חלקים קטנים. ובין התושבות והתושבים יהיו את אלה שהיו להם כוחות פשוט להישאר. ויהיו בתים שיקבלו צבע וקולות חדשים.
בעוד שנתיים הגליל העליון כבר לא תהיה מועצה, היא תהיה מחוז. כי על זה כבר הכריזו הטילים והכטב"מים.
בעוד שנתיים, מה שיחבר את כולם זה שהצפון מן הים ועד החרמון זה הגליל העליון.
בעוד שנתיים ייוולדו ילדות וילדים שיחזירו לנו את האור לחיים. ואנחנו נשב על האדמה שהייתה פעם שרופה, ונקשיב למימי הירדן, נביט לשמיים הכחולים, והפסים הלבנים יהיו רק סימנים של עננים, והרעמים יהיו רק כאלה שמגיעים אחרי ברקים, והשדות ימלאו יבולים.
ויהיו גם נערות ונערים שישאלו המון שאלות, שנושאות בתוכן המון זיכרונות, והמון מילים שרק הם מכירים: אזעקה, יירוט, תלול מסלול, שטחים פתוחים, שיגורים, חדירת כלי טייס ועוד ועוד. ואנחנו, בעולמנו החדש, נפתח תוכניות חדשות, שמותאמות לכל הרגישויות והדקויות, וכל שיגור יהפוך לשיגור של אהבה ובכל שטח פתוח תהיה מסיבה, תלול מסלול יהיה טיול לבניאס.
ואולי, אולי כבר באמת לא יהיו יותר מלחמות, ויו"ר המחוז תהיה אישה, ואת סיפורי ההיסטוריה נכתוב בספרים, שיהיו השיעור של כולנו לחיים, וניקח את הזמן להיות בהקשבה, בחמלה ובנתינה.
עוד יבואו ימים טובים.
דם חדש להתיישבות
אורי הייטנר (62), נשוי ואב לשלושה, חבר קיבוץ אורטל ומשרת בצו 8 בכיתת הכוננות בקיבוץ מאז תחילת המלחמה. דובר הצח"י ביישוב, לצד העבודה במטע ובתפקידים ציבוריים.
אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות, הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1882-1881, המכונה 'סופות בנגב', הביא לעלייה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב ב-1903 הביא לעלייה השנייה, שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה ובה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה.
אני מאמין שכזו עשויה להיות התקומה הציונית אחרי השבעה באוקטובר, אם לא נשחית את האנרגיה על פלגנות ושנאה הרסניים, אלא נפנה אותה לבנייה ותקומה. כך בחברה הישראלית כולה וכך בגליל.
הגליל לא חווה אסון גדול יותר מהפינוי ההמוני וארוך הטווח, שאין לו מועד סיום משוער. הפינוי הוא פשיטת רגל ציונית של מדינת ישראל. במקום להגן על היישובים הממשלה פינתה אותם. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב היא הקימה רצועת ביטחון בשטחנו.
את גודל הנזק לאזור כולו וליישובים העקורים בפרט, קשה לאמוד. על פי כל הסימנים, לא מעט תושבים לא יחזרו. הפגיעה במרקם החיים של הקהילות המופרדות והמפוזרות עלולה להיות קשה. גל של עזיבה המונית עלול להשפיע גם על המתלבטים וליצור תגובת שרשרת שתביא להתפוררות יישובים.
בידינו להבטיח שהתחזית הזאת, שהיא פסימית אך ריאלית, לא תתממש, ושיקרה ההיפך – גם מהאסון הזה נדע לצאת לתקומה.
תקומה אינה שיקום. היא הרבה מעבר לזה. שיקום הוא החזרת המצב לקדמותו. תקומה היא יצירת מציאות טובה יותר מזו שהייתה. אני מאמין שהדבר אפשרי. נקודת המשען הארכימדית לתקומה כזו היא הצמיחה הדמוגרפית.
על היישובים, האזור, תנועות ההתיישבות והחטיבה להתיישבות לעסוק כבר עתה בקליטת משפחות חדשות ליישובים, הן כדי להזרים דם חדש ליישובים במקום אלה שיעזבו והן כדי להגדיל אותם ולחזק אותם. מי ירצה לעבור היום לצפון המוכה? משפחות צעירות אידיאליסטיות, משפחות חלוצים, משפחות של צעירים מחפשי אתגר, הטובים שבטובים. כך היה בנחל עוז, שחווה עזיבה גדולה אחרי 'צוק איתן' ומילא את השורות במשפחות מצוינות. כך עשוי להיות גם בצפון – בקיבוצים, במושבים, בקריית שמונה ובשלומי. משפחות אלו עשויות להיות מסד להנהגה אזורית מצוינת בעשורים הבאים, אם נשכיל לטפח אותן.
אני מאמין שאתגר לאומי של תקומת הצפון עשוי להיות אבן שואבת לקליטה רבתי לא רק ליישובים הקיימים, אלא גם להקמת יישובים חדשים. חבל הספר הגלילי עשוי להיות מסד לתחיית ההתיישבות הציונית, שחיוניותה גדולה מתמיד, והיא התשובה הניצחת לאויבינו, שחלומם ומטרת הטרור שהם מפעילים היא לעקור אותנו מאדמתנו.
יש להדק את הקשר ושיתוף הפעולה בין ההתיישבות הכפרית לעירונית. כפי שהאויב אינו מבחין בין קריית שמונה, מטולה, מרגליות ומנרה, ומזכיר לנו את שותפות הגורל בינינו, כך עלינו להפוך אותה לברית ייעוד, כאזור מאוחד, המשלב ידיים בהגשמת הציונות וחתירה לחברת מופת.
אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!
יונתן גל (59), נשוי ואב לשניים, עוסק באמנות, צייר קירות ורצפות ומבעלי סטודיו 'יונתן גל'. חובש ולוחם בכיתת הכוננות בהגושרים מאז פרוץ המלחמה. אוסנת אשתו שוהה בקיבוץ שדות ים, בנו הבכור קצין קבע בחיה"א ובתו הצעירה חיילת משוחררת ומתנדבת כעת בחווה חקלאית בטוסקנה.
כשנשאלתי – "איך אתה רואה את הגליל העליון שלנו בעוד כשנתיים", זה היה לפני השבוע האחרון של ספטמבר; שבוע של אירועים שוברי שוויון ומשני מציאות לכל הדעות. כל מי שחי פה מכיר היטב את המציאות הבלתי נסבלת בה אנו חיים בשנה האחרונה ולכן אעבור ישר למבט על העתיד הצפוי לנו.
כמובן שאין לדעת כלום בוודאות ולכן האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה מתוך הסרט 'דלתות מסתובבות'. בגדול אני רואה לנגד עיני שתי אופציות – האחת, שבזמן כתיבת שורות אלו, אויבינו על כל שלוחותיהם מתכננים ומוציאים לפועל פעולות כאלה ואחרות על מנת להציל מעט מכבודם שנרמס. הם ממשיכים לנסות ולהתיש עם עוד מאותו הדבר ואף יותר, מה שכמובן ימרח את הזמן על ידי תגובות ותגובות נגד. התוצאה – אי-החזרת התושבים ואולי אף עזיבה מוחלטת של חלקם. עצוב ככל שזה נשמע, זו בהחלט יכולה להיות אופציה.
לעומתה קיימת גם אופציה של סיום מהיר של השגת המטרות הצבאיות והתכנסות בינלאומית להשגת הסדר בר קיימא שיכלול הסדר בדרום, ובראשו החזרת כל החטופים, בגיבוי המעצמות וכל מי שיכול לגבות ולתת ערבויות לשמירתו ככתבו וכלשונו. מהלך זה יפתח את הדלת השנייה, אשר תוביל לחזרתם המהירה של רוב התושבים שפונו, כולל המשפחות הצעירות עם ילדיהם, הסטודנטים מתל-חי שהפיחו חיים תוססים בכל האזור, שיקום ההריסות ותיקון כל הנזקים, חזרתם של עסקים לפעילות תוך תמיכה ממשלתית מלאה. הרצון לשיקום והתחדשות יהיו כ"כ חזקים, שיסחפו את כולנו לעשייה ויצירה מואצת. שותפות הגורל וההוקרה על עמידתנו במשימת ההישרדות יחברו קהילות מחדש, ותחושת הערבות ההדדית תשוב להוביל ואף תתחזק. נשמע אוטופי, אבל כולי תקווה שזו הדלת דרכה נעבור ומשם נצמח ונתחזק, וגם אם רק חלק מזה יתגשם, דיינו.
אסיים בתפילה/בקשה/ציטוט מתוך השיר ההוא שלא שרנו כבר מזמן: "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות, אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום! כי לא חלום הוא וכל הכיכרות הריעו רק שלום!".
השיקום הגלילי המיוחל בוא יבוא
יוסי ברוך (72), מייסד המכינה הקדם צבאית גליל עליון, פונה לטבריה עם פרוץ המלחמה ולפני כחודשיים שב לקיבוצו, הגושרים, שם השתלב במשימות איוש חמ"ל, צוות כיבוי אש ועוד.
שאלת עתידו של הגליל האהוב עלינו, תוך כדי עננת ההפגזות, השריפות, הכטב"מים, אובדן חיי אדם, הרס בתי תושבים ביישובים השונים וכיוצא בהללו, היא שאלה מורכבת למדי. כי ככל שנוקפים הימים ומתקדמים בציר הזמן, אנחנו הולכים ומאבדים תושבים ומשפחות, המשוועים לבית עם אופק וסביבה של חיים נורמליים. אלא שלמרות אותה עננה סמיכה של חוסר וודאות האופפת את כולנו, אני מאמין ומקווה שנצליח בעתיד הלא רחוק לשקם את עצמנו, את ביתנו, את חברתנו ואת סביבותינו. תקווה הנובעת מהאמון בצבא שלנו והצלחתו להחזיר בכך את תחושת הביטחון האישי, מהאמונה שלי בגליליים, שישובו בשוך הקרבות ל"חלקת האלוהים" הפרטית ביישוביהם, מהאמון בחוסנם של המדינה שלנו ואזרחיה, שהפגינו עוצמות בלתי נתפסות, למרות הממשלה הכושלת שלנו.
אך ברור הוא, שהשיקום המיוחל שאני מדבר עליו לא יגיע מעצמו ובקלות, אלא יחייב השקעה אדירה של מחשבה, אמצעים, לב ונשמה מצדם של "כל העולם ואשתו". כולי תקווה שבבוא העת נצליח לגייס ולהתגייס בהמונינו לסייע לאותם קיבוצים אשר סופגים את עיקר הפגיעות וההרס ושנצליח לבטא בכך את הסולידריות הגלילית, שלא כל כך נוצלה עד כה. אני מאמין בהצלחתנו בשעת מבחן גורלית זו שתבוא עלינו, לגייס למשימת השיקום רבים אחרים בחברה הישראלית ובעיקר את הצעירים הערכיים הרבים שבה. אך ברור הוא שעיקר נטל מלאכת השיקום ירבוץ על הנהגות היישובים והרשות האזורית שלנו. כולי תקווה שההתמודדות עם האירוע הזה, לכשנגיע אליו, תתאפיין בלקיחת אחריות מלאה ועבודה משותפת, תוך ניצול ושימוש בכל המשאבים והאנרגיות הדרושים לטובת השיקום המיוחל. לסיום דבריי אלו, אני מייחל ומאחל לכולנו, שנחגוג את כניסתה של השנה החדשה, עם כל החטופים השבויים שלנו בעזה.
שוד ושבר
גדעון שלח (85), נשוי ואב לשלושה, משדה נחמיה, "ותמיד בביתי בשדה נחמיה".
מניין הימים מוסיף לתקתק וברקע פסקול יומיומי של נפילות ויירוטים.
מתרגלים להזיה.
מביתי נטול הממ"ד בשדה נחמיה, כולו חלונות גדולים צופים אל חרמון קסום ורכס נפתלי מעשן, אנו נגררים בשיירה מדשדשת. "לא מתרגלים", מלווה את צעדתי בשדות העמק משפט מכונן המושמע בגלגל"צ מדי בוקר, ואז דממה, 5 שניות, "עד שכולם חוזרים".
רעידת אדמה. ריסוק סדר יום והתמוטטות סדרי בראשית שנקבעו במהלך גבורות מקננים בראשי. לא מותירים מנוח. כל שמבקש פלסטינאי הוא לקום בבוקר אל יום שיהא מעט טוב מקודמו. כך מקווה כל בן אנוש באשר הוא. כך האמנתי. הומניזם אשכנזי נאיבי התנפץ ברעם.
זוועות השבעה באוקטובר טרפו באחת את הקלפים. הקצתי אל מציאות קשה לעיכול. במקומו התנחל קו מחשבה בו סירבתי להאמין מנעוריי. מנטרה שגורה בפי הישראלים יוצאי מדינות ערב: לעולם אל תפנה גב לערבי ואל תכפוף בפניו ברך. והיום, בהעדר שמץ אמון במערכות המנהלות את חיי, תוהה אני אנא פנינו מועדות. מה מורשת אני מותר לילדי-נכדי-ניני. הלב נמעך.
ולמרות הכול ואף על-פי-כן איני סר ממשנתי שאין בלתה. אין לנו ארץ אחרת. כך לפלסטינאים. מכאן שיחד חייבים אנו לבנות כלים להסדר לדורות. הסדר המתגמל את ההולכים בנתיבו אך פוגע אנושות במחבלים ביישומו. אין ביכולת הניצבים משני עברי המתרס לנטרל חלומות משיחיים; אך בהתמדה עיקשת, נחושה ובאמונה בהסדר נצליח לרווח בין פרקי לעולם-חרב.
מה שסבתא שלי אמרה – וגם קרה
רועי רשקס (62), נשוי ואב לשלושה, סופר ומחזאי בן קיבוץ סאסא, מפונה למעגן.
כשיצאו אל הפוגרום גדודי קוזאקים בכיפות,
כשחווארה בערה, ותינוקות בכו מתוך האש,
כולם סביבי בלחץ, ואני מרגיע את כל הרוחות –
זה רחוק, זה לא אנחנו, אז למה סתם להתייאש?
אבל סבתא אמרה לי: נכד, כדאי שתאמין –
אני אומרת שתזכור – יום יגיע, והוא לא רחוק.
הם יגיעו גם אלינו, עם פח בנזין וגפרורים,
כי אש רעה כזאת לא מכבה שום קו ירוק.
פעם הלכנו ישר כצאן אל השיפוד.
ההיסטוריה תלמד אותך הרבה.
אז למה שלא תנהג באחריות, חמוד –
מחר בבוקר, תשיג לעצמך רובה.
עורכי דין זאבים, עטופים בעור של מנהיגים
הפכו את כוחות המשטרה למיליציות פרטיות.
שלחו מכת"זית לדמוקרטיה, שהאופוזיציה תבין
שכדאי לכולנו, להתרגל לסתום מהר את הפיות.
ואני אמרתי שלא נורא, הגל הרע הזה עוד יעבור,
נחכה בסבלנות, הדמוקרטיה עוד תשוב בבוא היום,
אבל סבתא אמרה לי נכד, אתה תמיד חייב לזכור –
שעם פשיזם גזעני ומטורף – לא עושים שלום.
פעם הלכנו כצאן אל השיפוד.
ההיסטוריה תלמד אותך המון!
אז למה שלא תנהג באחריות, חמוד –
מחר בבוקר, תשיג לעצמך רימון.
נכד שלי, צריך להתעורר. צריך שתהיה מוכן.
אני רואה, הזמן הזה, הולך להיות אפל כל כך.
הם סיקריקיים חדשים, רצחניים, והם כבר כאן.
ליתר ביטחון, תדחוף מתחת לכרית שלך – אקדח.
ומאז, ממש כמו בשיר,
אני עומד תמיד על המשמרת,
כי אני נכד טוב, ובמיוחד זהיר –
ועושה כל מה שסבתא שלי אומרת.
ואם בכל זאת, הבני זונות יחליטו כן להתאבד,
אף אחד מהם, את היום הזה כבר לא ישכח.
הם יפגשו אותי מחכה להם על הגדרות, עומד,
ומנחשים מה יהיה ביד שלי, ושלכם –
אקדח.
אוניברסיטת הגליל בתל-חי ובקריית שמונה קום תקום!
דן לבנון (84), חוקר במיגל ועד לאחרונה המנהל המדעי של המכון. חבר כפר בלום ומתגורר בו גם כעת.
בתקופה קשה זו אני מעדיף להתמקד בסיפור אופטימי לעתיד האזור. בימים אלה פועלים במכללה האקדמית תל-חי ובמכון המחקר מיגל באופן נמרץ להכנות להקמת אוניברסיטת הגליל. האוניברסיטה תוקם על בסיס שני מוסדות אלה במרחב תל-חי וקריית שמונה. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) החליטה, לפני למעלה משנתיים, להקים ועדה לבחינת המיקום והמוסדות המתאימים להקמת אוניברסיטת הגליל. ועדה זו, בראשות פרופסור בני גייגר ממכון ויצמן, בדקה את כל החלופות הקיימות במכללות ובמוסדות בגליל. בסיום עבודת הוועדה, גיבשו חבריה את ההמלצה הבאה: "החלופה היחידה שנראית לחברי הוועדה מתאימה להקמת האוניברסיטה בגליל היא במכללה האקדמית תל-חי, בכפוף למיזוג מלא של מכון המחקר מיגל במסגרת האוניברסיטה. מיזוג של מכללת תל-חי ומיגל עשוי להוות אפשרות מבטיחה לסלילת המתווה להקמת האוניברסיטה בגליל".
יש לציין כי המכללה האקדמית תל-חי נחשבת למכללה מובילה, ומכון המחקר מיגל בהיקף פעילותו מהווה מנוע צמיחה מבטיח ומשמעותי ביותר לפיתוח כלכלי של הגליל העליון, והוא אחד המעסיקים הגדולים באזור.
בתקופת המלחמה הנוכחית, שנמשכת כבר קרוב לשנה, נדרשה מהמכללה וממכון המחקר היערכות מיוחדת. למרות שההוראה בשני הקמפוסים בתל-חי הפכה בלתי אפשרית, המשיכה המכללה לפעול מהקמפוס בקצרין (אוהלו לשעבר), באתרים נוספים ובהוראה מרחוק. מכון המחקר מיגל הכשיר לחוקריו אפשרויות להמשך המחקר באוניברסיטאות שקיבלו אותנו בברכה ובאתרים שונים שהוכשרו במיוחד לשם כך. הוכחנו שגם בתנאים הקשים של פינוי מתל-חי ומקריית שמונה, ההוראה והמחקר המדעי והיישומי לא פסקו.
לאחר עיכוב שנגרם עקב המצב הפוליטי והביטחוני במדינה, חודש ע"י המל"ג תהליך ההיערכות להקמת האוניברסיטה. בהחלטת המל"ג מונתה ועדה מלווה לתהליך הקמת האוניברסיטה. צוותים בתל-חי ובמיגל עוסקים יום-יום בהתוויית הדרך ובגיבוש המבנה לאוניברסיטה שתוקם. בהנחיית הועדה המלווה, ובהתאם לצרכי האזור, זו תהיה אוניברסיטה יישומית, שמטרתה לפתח את הגליל. מוסד שבנוי לשרת את האזור על ידי קידום ההשכלה הגבוהה, החינוך, הכלכלה, והחברה.
בהקמת האוניברסיטה פה אצלנו, בגליל, טמון פוטנציאל אדיר לשינוי ולשיקום האזור. המעבר לאוניברסיטה יביא לגידול במספר הסטודנטים, הוספת מסלולי לימוד לתארים מתקדמים, הרחבה והעמקה של תחומי המחקר. כל אלו יסייעו ליצירת תנאים שיאפשרו את שובם של תושבי הגליל הביתה, ואף יקדמו בואם של תושבים רבים נוספים.
גליל עליון, 2030
בעז ברדוש (67), עורך העלון ומנהל הארכיון של יראון. תושב יראון, מפונה למלון 'מגדלה' במגדל.
נפגשנו הערב בטקס הנחת הפינה לתחנת הרכבת בקריית שמונה, עם ראש הממשלה הטרי, דני ישראלי, ראש מפלגת 'פיוס לאומי'. דני תיאר לנו את המצב בצפון נכון לעכשיו, לקראת אישור שלב ב' בתוכנית 'הצפון בראש':
"בשלב א', הדגש היה על החזרת הגליל למצב שלפני המלחמה: בעיקר דאגנו להחזרת התושבים לביתם יחד עם יצירת תנאים להגדלת אוכלוסיית הגליל. בנושא זה אני בהחלט שבע רצון: רוב התושבים חזרו לגליל ונוספו תושבים רבים, אם כי עדיין לא הגענו למספרים אותם קבענו כיעד. מבחינה כלכלית, לפנינו עוד דרך ארוכה. החקלאות אמנם חזרה למספרים ולנתונים שהיו לפני המלחמה, אבל ענף התיירות עדיין לא התאושש ואנחנו מקווים לשיפור בעקבות גמר שיפוץ התשתיות והיערות שנהרסו בתקופת המלחמה. תעשיית ההייטק ובעיקר הפודטק, תעשיות מובילות באזור לפני המלחמה, עדיין לא חזרו לגליל למרות מאמצינו הרבים; אנחנו מקווים שבשנים הקרובות המצב ישתנה בעזרת הסטודנטים שיסיימו את לימודיהם באוניברסיטת תל-חי ובעקבות סיום עבודות הנחת מסילת הרכבת לקריית שמונה".
"הנושא המרכזי עליו חרתנו את דגלנו הוא נושא הפיוס והאחדות, אני שמח לגלות שהגליל הוא האזור המצטיין ברמה הארצית: ביוזמת ההנהגה האזורית הצעירה והמדהימה שקמה, הוקמו פורומים רבים ומפגשים אזוריים רבים שגרמו לשינוי את האווירה העכורה שהייתה בשנים שלפני המלחמה, אני שמח לגלות שקיימת היום תחושה של שיתוף וקבלה בין כלל היישובים בצפון, הקשר המתהדק בין ק"ש, חצור, המושבות והקיבוצים הוא תקווה לישראל החדשה שאנחנו חולמים אליה".
רצינו לדבר על תוכנית שלב ב', אבל ראש הממשלה מיהר לטקס גזירת הסרט ולכן הסתיימה פגישתנו פה.
■ ■ ■
