|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
לפני מספר שבועות, בזמן שהסתובב עם כיתת הכוננות של משגב עם בשטח הקיבוץ, שאל גיא ורון, 'כתבנו בצפון' בשבילכם, את אחד הלוחמים איפה ממוקם הבית שלו והאם הוא נפגע. הוא פה קרוב, השיב לו הלוחם, ויחד הם הלכו לכיוונו. את מה שהוא ראה שם מתאר ורון כמציאות בלתי נתפסת שנמשכת כבר יותר מדי זמן: "אתה נכנס לבית שלו ואתה מבין שהוא בעצמו לא היה שם כמה חודשים", הוא אומר, "אתה רואה את הכלים שנשארו בכיור, את האבק, וזה מישהו שנמצא שם רוב השבוע, המשפחה שלו מפונה והוא חי שם, אבל הוא לא באמת יכול לגור בבית".
מדברים מהשטח
ורון (36) נולד וגדל ברמת ישי, היה כתב שטחים בשירות קבע בגלי צה"ל, עד שב-2010 קיבל הצעה מחדשות 12 (אז חדשות 2) והפך ל'כתבנו בצפון'. "בהתחלה הציעו לי להיות 'כתבנו בדרום'", הוא מגלה, "אבל בתור מי שגדל בעמק יזרעאל חשבתי שהצפון מתאים לי יותר. רק בהמשך גיליתי מה זה הצפון האמיתי".
בשנים הראשונות בתפקיד חי ורון בבית הלל, וכיום גר עם זוגתו ובנו בן השנתיים וחצי בקיבוץ בעמק הירדן. לגליל העליון הוא מגיע מדי יום, גם לסיקורי שטח וגם לאולפני 'טופליין תקשורת' בקריית שמונה, משם הוא משדר. "בתקופה רגילה אני משתדל לא לשדר מהאולפן אלא תמיד להיות בשטח", הוא אומר, "אבל באירוע הזה שעובר עלינו כבר תשעה חודשים זה לא תמיד אפשרי – מצד אחד אתה רוצה להיות בחוץ כמה שיותר, מצד שני אתה צריך שיהיה לך מרחב מוגן בקרבתך, שלא לדבר על שעות שעדיף לא להסתובב בחוץ בכלל. אז אתה עושה קצת באלאנס, השידורים אחר הצהריים בדרך כלל מתרכזים שם, אבל במהלך היום אני משתדל לעבור כמה שיותר ביישובים בכל רחבי הגזרה".
השבת השחורה
איפה תפס אותך ה-7 באוקטובר?
"בבית, כמו כולם, יום שבת. התעוררתי מההתרעות בקבוצת הווטסאפ של החדשות שדיווחו על אזעקות בדרום ובמרכז, ואני זוכר שראיתי את ההיקף שנראה חריג מאוד. סביב שמונה בבוקר התחילו להגיע הסרטונים הראשונים מאזור שדרות עם המחבלים על הטנדר, וזה היה השלב שבו שמתי נעליים והחלטתי לנסוע לקריית שמונה".
גיא העיר את בת הזוג שלו, אמר לה שהתחילה מלחמה וכתב לשני העורכים הראשיים של החדשות שהוא עולה צפונה לאולפן. "הם אמרו לי כזה 'בסדר' אגבי, ורק לאחרונה כשדיברתי על זה עם אחד מהם, שמעתי ממנו שהוא לא הבין מה אני רוצה – יש כרגע אירוע בדרום ואתה אומר לי שאתה נוסע לקריית שמונה? מה אתה קשור?" אבל ורון הבין שזה לא ייגמר שם. "אני חושב שכולם פה בצפון הרגישו שאם זה קרה בדרום זה יכול באותה מידה לקרות גם כאן. אמנם במבחן התוצאה החיזבאללה לא ניסה לפלוש לגליל, אבל שמעתי כמה בכירים מאוד בצבא שאומרים שאם כוח רדואן היה נכנס במקביל לנוחבה של חמאס, הם כנראה היו נפגשים בכיכר המדינה".
אתה חושב שפלישה של החיזבאללה לגליל היא עדיין משהו שיכול לקרות?
"אני חושב שכל תושב בגליל שרואה את השערים הצהובים המאסיביים שהתקינו לנו בכל צומת מבין שזה לא נועד כדי לחסום את האזרחים הישראלים. אלו שערים שנועדו כדי למנוע אפשרות שמישהו שבא מעבר לגבול יוכל לנסוע בכבישים הראשיים לישובים הגדולים, זאת המטרה שלהם".
יצא לך בעבר לסקר אירועים שדומים לזה?
"אני לא חושב שיש משהו שדומה לזה. הייתי בזירות של פיגועים במהלך הצבא והסיקור בשטחים אבל זה לא משהו שדומה לזה בהיקפים ובאינטנסיביות. וזה גם משהו לא מוגדר, את יודעת, אנחנו כאן בצפון מרגישים שזאת מלחמה, אבל אני חושב שכבר מראש פינה דרומה לא ממש מרגישים ככה. בתל אביב וירושלים בכלל לא מרגישים שזאת מלחמה".
פחד ושליחות
רבים מאיתנו, תושבי הגליל העליון, לא היינו בקריית שמונה, שלא לדבר על משגב עם או מנרה, מתחילת המלחמה. זה מפחיד מדי, מופגז מדי, ומרגיש קצת כמו שדה קרב שנפער לנו באמצע שגרת החיים הכי בסיסית. רובנו לא ניסע לשופרסל, לסופרפארם, למוסך או לקופת החולים ונעדיף להרחיק עד חצור, ראש פינה ודרומה. אבל יש מי שמרגיש שדווקא בגלל זה הוא צריך להיות שם.
אתה מפחד כשאתה מגיע למקומות מופגזים?
"קודם כל כן, אתה צריך להיות טיפש כדי לא לפחד. האיום הוא ממשי ואנשים שלא מפחדים אולי גם לא נזהרים".
תחושת הפחד, אומר ורון, עברה אצלו תהפוכות בחודשי המלחמה הארוכים: "זה בא אצלי בגלים – בהתחלה הסתובבתי המון, אחר-כך היה איזשהו שלב של תחושת סכנה שגרמה לי להימנע מלעלות למקומות המטווחים יותר, ודווקא בחודשיים האחרונים אני בסוג של היפוך – ברמה האישית אני מרגיש שליחות להגיע דווקא למקומות האלה, שבאמת חוץ מכיתות הכוננות וכמה בודדים נוספים שאפשר לספור אותם על יד אחת – אין שם אף אחד. ואם אני לא אהיה שם, אם לא אהיה הפה שלהם ואם לא אאפשר להם להעביר את הצעקה על המצב אצלם, אז במקומות שצריכים לשמוע ולא שומעים – או שלא רוצים לשמוע – פשוט לא ידעו".
וכך, בשבועות האחרונים נמצאים ורון וצוותו במסע מיישוב ליישוב ומשדרים כתבה על כל אחד מהם. "היינו במנרה, במשגב עם, ביראון, באביבים, בכרם בן זמרה ובקרוב נהיה גם בדן ודפנה. חשוב לי להגיע לכמה שיותר ישובים ולספר את הסיפור המסוים של כל יישוב, כי למרות שלצופה הלא מקומי נראה אולי שאין הבדל בין יראון לאביבים הסמוך לו, אנחנו יודעים שכל יישוב זה עולם בפני עצמו שהחיים קפאו בו".
וכשאתה נוסע ליישובים סמוכי הגדר אתה נוסע עצמאית ברכב שלך?
"זה תלוי בכמה גורמים אבל בדרך כלל כן. למשל, בפעם הראשונה שעליתי למנרה זה היה בליווי של דותן קב"ט המועצה. וכשעליתי למשגב עם הייתי צריך לבדוק קודם עם כיתת הכוננות ועם החמ"ל שאין איומים על הציר ושהנסיעה בטוחה. אין מאה אחוז פה אבל אתה עושה מה שאפשר, וגם אם זה יאריך לי בחצי שעה או שעה אני אסע בצירים עוקפים ולא למשל על כביש הצפון גם אם הוא פתוח לכאורה לאזרחים. המלחמה הזאת לימדה אותנו שאתה יכול לנסוע על כביש 90 בתוך קריית שמונה, או בבית הלל ולהיות חשוף לירי טילי נ"ט. הטווח של הנ"ט כשיש לך קו ישיר מלבנון, ואנחנו יודעים שללבנון יש עדיפות גיאוגרפית עלינו בנושא הזה, הוא סכנה בהרבה מאוד מקומות, גם בישובים שלא פונו.
ואיך המשפחה שלך מקבלת את זה שאתה מגיע לאזורים המסוכנים?
"קודם כל אני לא מספר להם את זה בזמן אמת", הוא מודה בחיוך, "אבל בגדול הם יודעים מה אני עושה ויודעים גם כמה זה חשוב לי".
הרומן שלי עם מנרה
בסוף חודש יוני זכה גיא ורון ב'פרס כנרת לתקשורת'. בנימוקי הענקת הפרס מטעם המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית כנרת נכתב כי: "ורון בלט בסיקור מקיף ומדויק, והציג מראה ששיקפה את מצבם הקשה של התושבים". עוד צוין שדיווחיו "הצטיינו בגילוי רגישות וחשפו סיפורי גבורה והרס".
אתה פוגש הרבה סיפורים בתקופה האחרונה. יש משהו שהטביע בך את חותמו באופן מיוחד?
"כל האירוע הזה שאנחנו בתוכו כבר תשעה חודשים הוא בלתי נתפס, אבל דווקא את הרושם הגדול ביותר השאירו עלי חברי קיבוץ מנרה, איתם יש לי 'רומן' ארוך שנים".
הרומן המדובר התחיל ב-2015, אז עשה ורון כתבה על הקיבוץ שהחליט לקלוט חברים חדשים. "מאחר וזה היה בסך הכל עוד קיבוץ בתהליך קליטה", הוא משתף, "ניסינו לפצח מה בסיפור של מנרה יכול להיות מעניין ברמה של תקשורת ארצית". בסופו של דבר הכתבה ששודרה במהדורה המרכזית עסקה בשאלה – 'איפה תוכלו לקנות בית פרטי בפחות מחצי מיליון שקלים' – והגימיק התקשורתי הזה כל כך הצליח עד שבעקבותיו הגיעו מאות פניות לקיבוץ. בסוף תהליך קליטה ארוך נקלטו 30 משפחות חדשות במנרה, חלק גדול מהן בזכות הכתבה ההיא.
"כשאתה מגיע לקיבוץ ופוגש את האנשים שפונו, אז קודם כל חלקם אומרים לך שהם כאן בגללך", אומר ורון, "אבל מה שהפתיע אותי מאוד במנרה זה שיש שם גרעין לא קטן של משפחות חדשות יחסית, לא כאלה שגדלו בקיבוץ ואפילו לא בגליל העליון, שבאו בעקבות החלום להיות חלק מקהילה בצפון הרחוק, ואתה שומע מהן שמבחינתן – הן חוזרות הביתה. אנשים שאומרים – נכון שאנחנו לא מפה במקור, נכון שאין לנו משהו שמחבר אותנו, אבל קבענו את מגורינו במנרה, אנחנו עם ילדים קטנים ואנחנו נחכה שיהיה בטוח ונחזור. זה מדהים בעיניי".
מאבדים את הצפון?
בפרויקט כתבות מיוחד בחדשות 12 מדווח גיא ורון על הנזק שנגרם לחבל ארץ שלם, על אובדן האמון של תושביו במדינה, על תשעה חודשים ארוכים של אזעקות יומיומיות, ירי טילים וכטב"מים, ועל ממשלה שנוטה להתעלם מהמצב האבסורדי של מלחמה בתוך גבולות ישראל כשאלפי תושבים עקורים מביתם ועוד אלפים אחרים חיים בתוך אזור מלחמה.
כשאתה נפגש עם תושבים מפונים – מה אתה שומע מהם לגבי החזרה הביתה?
"ממה שאני מזהה יש יותר כוח בקהילות מגובשות כמו בקיבוצים ובמושבים. אפשר גם לזהות שאחוז גבוה מהתושבים ששוכרים דירות (לעומת כאלה שיש בבעלותם בית) כבר קיבל את החלטה לסיים את הפרק הנוכחי בצפון. הבעיה הגדולה היא שבגלל שהאירוע הזה כל כך ארוך ומתמשך תושבים רבים כבר התחילו חיים במקום אחר, ואז כשיגיע היום שאחרי, והוא יגיע בסוף – עוד חודש, חודשיים, שנה – הם יחזרו מחוסר ברירה או חוסר רצון, כי יש משכנתא, כי אין אפשרות לשלם על בית נוסף, כי יהיה קשה למכור את הבית הקיים".
אתה מרגיש לפעמים שהתושבים רואים בך סוג של שליח שיכול להעביר מסר בשמם?
"בגדול כן, למרות שאי אפשר לרצות את כולם. באופן כללי הפידבק הוא טוב, גם אם יש את אלה שיקללו את עבודתה של התקשורת בלי קשר אם הם צופים בך או לא".
ורון מספר שהוא מוצא את עצמו מתעסק המון עם בעיות ת"ש (תנאי שירות) פרטניות של תושבים, כמו בעיות עם בתי מלון ובעיות של קליטת מפונים: "אני משתדל לטפל בכולן, למשל עכשיו סיימתי שיחה עם משרד החינוך בניסיון לסייע בפתיחת גן שני באחד מהקיבוצים ברמת הגולן שקלט הרבה מפונים".
כלומר, אתה מטפל גם בדברים שכלל לא יגיעו לשידור?
"חד משמעית. אני מקבל פניות של עסקים מהצפון שפנו נניח לרשות המיסים ולא מקבלים מענקים, ואני מחבר אותם לאנשי מקצוע. רובם אגב לשמחתי מקבלים בסוף את הכסף ופותרים את הבעיה. זה לא משהו שמתאים לחדשות, אבל אני מנסה לעזור".
אתה חושב שנכון היה לפנות את הישובים?
"זאת שאלת מיליון הדולר. מצד אחד אני חושב שפינו יותר מדי ישובים, מצד שני היה המון בלבול והתקבלו החלטות שהן פחות שכלתניות, בעיקר בגלל החשש מאפשרות שתהיה חדירה גם מלבנון. אז אני לא יודע אם לא הייתי מפנה, קטונתי, אבל הפינוי ארוך הזמן הוא רע ואני חשבתי, ועדיין חושב, שלפנות עוד ישובים זו טעות. יחד עם זאת וככל שעובר הזמן, הישובים שלא פונו וחיים בגליל העליון סובלים הרבה יותר מאלה שכן פונו. הם גם חיים במלחמה וגם המדינה פשוט מתעלמת מהם מכל בחינה אפשרית – לא בהארכת החל"ת, לא בהקלות בארנונה, לא בשירותי בריאות, לא בשירותי קמעונאות, כלום, פשוט אפס. שזה בלתי נתפס".
כוחה של התקשורת
ההתעלמות מהמצב בצפון – ואולי בכל אזור פריפריאלי שאינו, ובכן, תל אביב – איננה דבר חדש. אבל התקופה הנוכחית הארוכה כל כך של חוסר טיפול בסוגיות מהותיות, והנרמול של מה שתושבי הצפון נאלצים לספוג כאן, מספיקה, כך לדברי ורון, כדי לקבוע שאנחנו, ככל הנראה, משעממים את מדינת ישראל, הממשלה והקבינט.
איך אתה רואה את התפקיד שלך מבחינת היחס בין דיווח עובדתי לבין פרשנות על המצב או ביקורת על ההנהגה שלנו?
"אני תמיד משתדל להישאר ענייני, אבל באופן ענייני אתה נדרש פעמים רבות להעביר לציבור את התמונה המלאה והיא לא תמיד מחמיאה – לא למפקדי הצבא, לא למנהיגים ברמה הארצית ולעיתים גם לא למנהיגים ברמה המקומית. איפה שנדרש אתה נותן את הביקורת שלך או מפרש את המצב. אם יש חוסר תפקוד של מנהיג כזה או אחר, זה משתקף גם בדיווחים".
ואתה צריך להיות על המשמר שלא להיתפס כמזוהה פוליטית עם צד כזה או אחר?
"אולי אני קצת 'אולד סקול' בהקשר הזה, אבל כן, אני מאמין שאני צריך להישאר נטול פניות ולא מזוהה. יחד עם זאת, הטענה העיקרית שלי על האירוע הזה שנקרא המלחמה בצפון – ואני מדבר על זה כל הזמן בדיווחים שלי – היא שאין אסטרטגיה, אין החלטה, ומן הסתם ההחלטה על אסטרטגיה מתקבלת ברמת המדינה וצה"ל. אני לא אומר את זה בחלל ריק, מי שאמור לקבל את ההחלטות ולקבוע יעדים יודע שזה הוא, ואני מציין את זה באופן ברור, אין טעם להסתתר".
אז לתקשורת יש איזושהי השפעה על מדיניות הממשלה או על קבלת ההחלטות?
"כן, אבל לא מספיק. יש כתבות או דיווחים מסוימים שעשויים להוביל לתזוזה, אבל זה תמיד יהיה לתחושתי משהו קטן, זה לא משפיע בנושאים הגדולים באמת. בסוף אנחנו תשעה חודשים במערכה הזו והמדינה לא החליטה לאן היא הולכת למרות שברור שהיא צריכה לקבל החלטה. בינתיים היא עסוקה בדברים אחרים".
ואם כבר כתב חדשות 'אולד סקול', ובזמן שהמלחמה מתנהלת גם על גבי הרשתות החברתיות בארץ ובעולם, גיא ורון, על אף גילו הצעיר יחסית, אינו חיית אינסטגרם וטיק טוק מהזן הנפוץ.
איך באמת אפשר לשמור על עדכניות בעבודה ככתב חדשות טלוויזיוני, כשברשתות החברתיות הכל מתפרסם במהירות האור?
"אני רוצה להגיד על זה שני דברים: אחד, אני מקבל הרבה תלונות על למה אנחנו לא מעדכנים מיד – למה כשיש אזעקה הכתב לא עולה מיד לשידור ואומר מה היה. אז התשובה היא שאפשר לכתוב הכל ברשתות, אבל כשאני עולה לשידור אני מאוד משתדל לעשות את זה אחרי שבדקתי והצלבתי ואני אומר משהו שאני עומד מאחוריו. זה לא קורה תוך שניות, גם לא בעולם של ווצאפ, טלגרם פייסבוק ואינסטגרם. זה לא יכול לקרות. יש מחיר של זמן לבדיקה, בטח אם אתה רוצה להיות אחראי, לשמור על ביטחון שדה וכולי".
"דבר שני", הוא ממשיך, "למרות שבאופן אישי אני לא אחד שפעיל ברשתות החברתיות, הבנתי לאחרונה שאנשים, בעיקר הדור הצעיר, אולי לא נחשף לעבודה שאני כן עושה. אז פתחתי אינסטגרם", הוא מבשר בחיוך, "מוזמנים לעקוב".
גיא מציין שהוא אכן מרגיש שינוי קטן בקהל היעד שרואה את החומרים שלו: "בסוף זה כלי מדהים לתקשורת ישירה וגם הרבה מאוד פניות מגיעות משם. יחד עם זאת, אני עובד בטלוויזיה ולא ברשתות החברתיות, אז אני שם באופן מינימלי. יכול להיות שזו טעות לטווח הארוך, אבל זה מה שאני מסוגל לעשות בתחום הזה".
גם בלי העיסוק ברשתות החברתיות ועם הלו"ז העמוס שלך – זמן לבלות נשאר לך?
"בגדול אין לי יותר מדי חיים אישיים לאחרונה. בחודשים הראשונים של המלחמה גם ישנתי חלק גדול מהזמן בקריית שמונה, מתוך מחשבה או המתנה לזה שאולי עוד רגע יקרה משהו גדול ועדיף שאהיה קרוב. בשלב מסוים הבנתי שזה לא קורה והתחלתי לנסוע יותר הביתה ולישון בבית ועכשיו אני מאוד משתדל להיות יותר נוכח. אבל הדבר שהכי מפריע לי זה שצמצמתי הרבה קשרי חברות עם חברים שלא גרים בצפון. זה לא קורה כי אני לא אוהב אותם חלילה או כי הם לא אוהבים אותי, אלא יותר בגלל שאין לי סבלנות לדבר על המלחמה גם בשיחות עם חברים. אתה רוצה לצמצם את הדיבור על זה, להתנתק קצת, ובאופן טבעי הם מתעניינים ושואלים מה קורה בעבודה.
מלחמה ושלום
ובינתיים, תשעה חודשים לתוך האירוע הבלתי נסבל הזה, המפונים עדיין מפונים, אלה שלא פונו עדיין חיים באזור מלחמה, החיים של כולנו השתבשו, ולא רואים את הסוף.
האם להערכתך המצב ייגמר במלחמה או בהסדר?
"אני מעריך בזהירות שזה יסתיים לא בהסדר ולא במלחמה. זה יסתיים ביום שיסתיים האירוע בעזה, אז חיזבאללה ינצור את האש מבלי שנגיע להסדר כלשהו בלבנון. אנחנו נישאר כמובן בבעיה כי מצד אחד לא טיפלנו בזה עד הסוף ומצד שני לא הבאנו הסכם, למרות שגם הסכם לא היה מרצה את התושבים ובצדק".
אז אפשר לומר שאתה מיואש או שיש מקום לאופטימיות זהירה?
"אני סקפטי בשלב הזה. אני מאוד מקווה שיהיה טוב, אבל אני חושב שהנתונים כרגע של הצפון הם נתונים לא טובים, ואם המדינה לא תתעשת על עצמה ותדאג ברצינות ליום שאחרי – אני כבר לא מדבר על הזמן הנוכחי שגם לו היא לא דואגת – אז המצב לא יהיה טוב. אחד הסימנים היותר ברורים לכך הוא תחום החקלאות – שלמרות שהחקלאים נשארו כאן וממשיכים לעבוד על הגדר תוך סיכון עצמי ולספק פירות וביצים ועוף למדינת ישראל – המדינה קיצצה להם בתקציבים ולא מעודדת אותם להמשיך לעבוד. וזה מאוד מטריד, כי גם אם המלחמה בצפון תסתיים מתישהו, הבעיה הקריטית תישאר האמון של התושבים במדינה. שיקום חבל הארץ היפה הזה הוא לא רק בניית בתים או עסקים, הוא קהילות שלמות שהתפרקו ויהיה קשה מאוד לבנות אותן מחדש".
יש משהו שהיית רוצה להגיד לסיום לתושבי הצפון?
"שהם גיבורים אמיתיים ושלצערי לא כל מדינת ישראל מבינה את התמונה המלאה של מה שקורה כאן; שאני מנסה למלא את חלקי בהסכם הלא כתוב בינינו ושהדרך להשפיע (ואני לא אומר את זה עם טיפה של ביקורת) היא לא במחאות שמסתיימות בצומת עמיעד, אלא כאלה שצריכות להגיע עד לירושלים כדי שנבחרי הציבור שלנו ישמעו את זה בכל מקום".
