הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים

"אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה

כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,

עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,

תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ"* (יהודה עמיחי)

————————————————————–

"אנשים משתמשים זה בזה", יהודה עמיחי מתוך "שירי אהבה", הוצאת שוקן, מהדורה דו-לשונית 1983, עמ' 76.

כותרת התערוכה "הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים" מתייחסת לשירו של המשורר יהודה עמיחי "אנשים משתמשים זה בזה" והיא מכוונת באופן אסוציאטיבי לדימויים בתערוכתה של סיגל עשת שפט. בשירתו עמיחי עוסק בנושאים הקשורים לכולנו. שיריו נוגעים במקומו של האדם בעולם, בזהותו ובחיים המורכבים בארץ. שיר זה מתחבר גם ליצירותיה של עשת שפט, המקיימת בעבודותיה דיאלוג טבעי עם הזהות האישית והישראלית.

סיגל עשת שפט היא אמנית תושבת הגליל. לאורך דרכה האמנותית היא יוצרת כל העת בטכניקות מגוונות ובפורמטים שונים, ומתרגמת זאת לשפת האמנות שלה.

עבודותיה מתמקדות בסיפור חייה. בד הקנבס משמש עבורה בסיס לציור וקרקע ליצירה והיא לשה אותו, קורעת, מקפלת, מכבסת, נועצת ותופרת. היא תרה אחר חומרים הקיימים בסביבתה הטבעית: דגלים שהושלכו, ניירות אפייה רכים, ניירות מחוספסים, סיכות תפירה, תחבושות גזה ועוד. היא מעבירה אל הקנבס את חוויות חייה, את אופי הקשרים החברתיים שלה ושל סביבתה ואת התהליכים הנפשיים והרוחניים שהיא עוברת, ומעבירה אל הבד תחושות כמו עצב, געגוע, שמחה ודאגה, אהבה ותשוקה. הקנבס הוא נייר ההעתקה של הנפש שלה. כך היא בוראת בבד חיים חדשים ויוצרת באמצעותו את המסר והנרטיב שאותו היא רוצה להעביר אל הצופה.

יצירותיה של עשת שפט מתמקדות בצורות מופשטות וגאומטריות החושפות את עולמה הפנימי כשלעיתים, באין אובייקטים אחרים מלבד הדימוי, היא יוצרת אשליה של ריק. חלק מיצירותיה מעניקות תחושה של ריחוף ותנועה.

את סדרת הדגלים יצרה עשת שפט בתחושות של דאגה וכאב מדגלים שאספה ברחובות ובכבישים רגע לפני השמדתם. על פי 'חוק הדגל', שנחקק במקור בשנת 1949, חל איסור להשליך לפח, לשרוף או לקרוע את דגל הלאום. ביזוי הדגל או סמל המדינה ופגיעה בכבודם נחשבים לעבֵירה על החוק. הפעולה של הצלת הדגל מולידה תהליך של דה-קונסטרוקציה ופרשנות מחודשת מתוך הקיים.

סדרה זו מכילה אפוא שיוך לנימי התודעה והרגש, היוצרים בעבורה חיבור עז להוויה הישראלית. בסימבוליות עמוקת רבדים, אינטימית וחושפנית, הסמל הלאומי, אשר נוכח ונעלם ביצירה, משקף את הלאום הפצוע, את הכאב, את שאט הנפש והתסכול. היצירות מבטאות תהליך של ריפוי, בתקווה לאיחוי הפצעים וריפוי מלא.

בסדרת העבודות המונוכרומטיות בתערוכה, עשת שפט עושה שימוש בגווני הצבע הלבן, בדימויים מופשטים, גאומטריים ואוטופיים לעיתים. במרבית העבודות היא מפקיעה את השימוש בצבע, והבחירה הכמעט בלעדית בצבע הלבן אינה מקרית, אלא מעצימה את המסר שעשת שפט מנסה להעביר ביצירותיה. על ספקטרום הצבעים, הלבן אינו מוגדר כצבע ומוגדר כאַכרומטי, חסר צבע, אך למעשה הוא מכיל את כל הצבעים. כמו כן, הצבע הלבן הוא בעל משמעויות רבות וסותרות על פי התרבות שבה הוא מתקיים.

המצע הלבן ממלא עבור עשת שפט תפקיד משמעותי. היא מזקקת את יצירת האמנות ללא צבע, שכן בצורה ובקומפוזיציה יש עולם גוונים מלא, כשלעיתים היא מסירה מעליה בחירה של צבע במכוון. יחד עם זאת, ללבן יש אינסוף גוונים.

השיח האמנותי של עשת שפט מתקיים בראש ובראשונה עם הנושאים והאובייקטים שמוצאים את דרכם אל יצירותיה: ההתבוננת בטבע, סדר ונזר הבריאה, היחס והפרופורציות המושלמות בצומח. בנוסף, היא שואבת השראות מזרמים באמנות הבין-לאומית מהמאה הקודמת: ממגזרות הנייר של האמן אנרי מאטיס, מציוריו של האמן מארק רותקו ומיצירות הטקסטיל הצבעוניות של האמנית שילה היקס. מרבית היצירות של אמנים אלה רוויות בצבע ואילו עשת שפט אינה עושה שימוש רב בצבעים. כל אלה מרכיבים את השפה הצורנית של עבודותיה.

מרבית היצירות המוצגות בתערוכתה של עשת שפט הוצגו לפני אסון שבעה באוקטובר בשתי תערוכות שונות, ובד בבד גם בקיבוץ כפר גלעדי הגובל עם לבנון. האחת במוזיאון בית "השומר" והשנייה בתערוכה "גליל ארט". היצירות חולצו בזמן המלחמה.

מעשה האמנות של סיגל עשת שפט כפי שהוא מוצג בתערוכה זו מקיים דו-שיח בין עולמה הפנימי ובין הדיאלוג המתמשך והמורכב של החברה הישראלית.