לאן הברווזים עפים כשהאגם מופגז?

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בשישה באוקטובר פורסמה בדף הפייסבוק של 'אגם חי יראון' תמונה של אחד מעובדי המקום מחזיק תוכי מקאו ענק; בפוסט המצורף הוצג הלו"ז המתוכנן ליום המחרת, תחת הכותרת "סוגרים את החופש באגם חי יראון": בעשר וחצי היו אמורים המבקרים לרכוב על סוסי פוני, באחת בצהריים לעבור הדרכת זוחלים, בין לבין גם לנשנש פיצה ולקפוץ לפינת היצירה. אלא שבשבת לא האכיל איש שקנאים בשלוש בצהריים, וגם האורחים שנפשו בקיבוץ הסתלקו הרבה לפני שעת הסגירה. נכון לעכשיו הם עדיין מחכים (כמאמר הפוסט) לפעם הבאה, יחד עם תושבי יראון שמחכים מצידם לשוב סוף סוף הביתה.

הרבה עבר מאז על האגם ודייריו, ורק לאחרונה הושלם פינויו. מבצע מורכב אופרטיבית שהתנהל בתנאים מתוחים: מלבד החשש הסביר בהחלט מהסלמה, אירועי ירי ונפילות בקיבוץ, הרי שפינוי חיות קשה לא פחות מפינוי בני אדם.

על כלובים, טופסולוגיה וחיות אחרות

מוטי חיון, חבר יראון ב-25 השנים האחרונות, הוא שניהל את הפינוי מתוקף היותו האחראי על ענף התיירות של הקיבוץ. אגם חי הוא חלק מקומפלקס התיירות, אך למעט הזיקה שיש למוטי לאתר – כמו לכל שאר אנשי יראון – לא היו לו ההכשרה, הידע או ניסיון כלשהו בעבודה עם בעלי חיים, עניין שבימים כתיקונם נשמע רלוונטי למדי לשם ביצוע המשימה. אך הימים, כידוע, אינם כתיקונם, וכך מצא עצמו חבר משק הרגיל לפייס את באי הצימרים שהתעכבו בכניסה לבריכה, נאבק (מלא כוונות טובות) ביען במשקל של יותר ממאה קילו. לכל התיאומים שנדרשו מול רשות הטבע, הווטרינרים ושאר הגורמים המוזכרים בכתבה, הייתה אחראית יונת שמעוני, שניהלה בעבר את 'אגם יראון', ובקיאה היטב בכל הפרוצדורות.

"אחרי כשלושה חודשים לתוך המלחמה התקבלה ההחלטה לסגור, כי הקיבוץ פונה והמקום הפך לצער בעלי חיים", מסביר מוטי. "החיות מאוד סבלו גם מהדי הפיצוצים ולא היה מי שיאכיל אותן באופן רציף". בנוסף הפך הקיבוץ הנטוש למחצה מקור עליה לרגל לתנים ולשועלים, ואלו טרפו לעיתים קרובות חלק מאוכלוסיית האגם. לפני שהוטלה המשימה על מוטי, שפונה עם מרבית הקיבוץ למגדלה, פונו החוטמנים והעיטים לגן החיות בקריית מוצקין. הדורבן וסוסי הפוני וחלק מהנחשים עברו לכרמיאל, ונחשים נוספים עברו לזחול במג'דל כרום – שם מתגורר אחד העובדים.

פינוי פינת חי בסדר גודל שכזה הוא מן הסתם מורכב מאוד ברמה הטכנית, אך ראשית כל, ובשל הרגולציות, מדובר כאן בהמון לוגיסטיקה וניירת. בכל הנוגע לחיות בר, רשות שמורות הטבע והגנים היא הבוס, לא פחות מבעלי פינות החי, ומתוך דאגה לרווחתם של בעלי החיים נדרש למלא עבורה בשוטף רשימות מצאי שנתיות מפורטות, וכל העברה של חיית בר נדרשת לאישורה. רט"ג בודקת את המקום המיועד ומחליטה האם הוא עומד בקריטריונים ועונה על צרכי חיות הבר. מדובר בטופסולוגיה רבה ודרישות שונות ומשונות, וכשבחיות בר עסקינן, נדרשת גם בניית כלובים מיוחדים שרט"ג מאשרת (על מנת שההעברה תיעשה בתנאים הומאניים), בהרדמות ובעבודה מתואמת של וטרינרים משני הצדדים – זה המוסר וזה הקולט. אפילו חיצי ההרדמה צריכים להתאים לפרוטוקולים של הרשות; אינפורמציה מרגיעה לחובב החיות המצוי, אך בהחלט מאתגרת לעוסקים במלאכה, במיוחד כשהם אינם נמצאים בקיבוץ בשל תנאי מלחמה. במילים אחרות, המשפט "זה דבר לא פשוט…" חוזר הרבה בשיחה עם מוטי, ולא כי הוא מקטר. מכירת חלק מהחיות, ודאי כשהן יושבות בנקודה הצפונית ביותר במדינה, כיסתה במקרה הטוב את מה שנדרש לשם שינוען.

הגמל שנבהל

עם צאת ההודעה על מסירת ומכירת החיות באמצעים הטכנולוגיים המקובלים, לא איחרו הפניות להגיע. "זה לא יאומן, קיבלתי מלא שיחות, עד אחת עשרה בלילה היו טלפונים בסגנון 'אני רוצה ברווז', 'אני רוצה אווז', אבל דווקא אותם השארנו, כי האגם ישנו והם לא מתרגשים מהפיצוצים. היעלים והכבשים, לעומתם, התרוצצו כשהיו בומים", מוטי מדווח.

כמה חיות פיניתם בסך הכול?

"משהו כמו שישים, לא כולל תוכים ובעלי כנף. יש לנו גמל, וזה היה ממש סיפור להעמיס אותו. הוא בן שנתיים. מסרנו אותו לבחור שמקים חווה טיפולית באזור כרם בן זמרה והיה צריך לאמות וגמל. גמל לא נחשב לחיית בר אז הוא לא הורדם. אותו בחור הגיע עם עגלה והיינו צריכים לדחוף ולסחוב אותו. הוא נבהל והתנגד נורא. לשקנאים בניתי כלובים והעברתי אותם לפינת החי של בית השיטה. היען עברה לגן הזואולוגי בנהריה. המון חיות, המון התעסקות. אורי ליניאל, האחראי מטעם רט"ג על חיות הבר בפינות החי עזר לנו למצוא את הבתים המתאימים ביותר לכולם, בסבלנות רבה ומתוך דאגה אמיתית לרווחתם. אני ניהלתי את זה ממגדלה, שם נמצא רוב הקיבוץ, וכשהיה צורך עליתי ליראון גם כדי להאכיל אותן. אם אתה לא בכיתת כוננות זה די מלחיץ, אבל היינו חייבים לעשות את זה. מבאס להגיע ולראות ברווז שנטרף. אבל אין מה לעשות, אין כוח אדם ואי אפשר להשתלט על התנים והשועלים או סתם לירות בהם. מה שכן עושים הוא לתת להם אוכל עם חיסון נגד כלבת, כדי שלפחות לא יתרבו מקרי הכלבת".

איך העברתם את היען? היא לא רק מסיבית מאוד, יש סכנה לחטוף בעיטה רצינית.

"אבל היא גם מאוד לא חכמה, אז עלינו על זה שאם נצמיד לה לשני צדי הראש חתיכות קרטון אפשר להוביל אותה, והיא נלקחה על קרון סוסים".

מי שלקח אליו לא מעט חיות הוא דנדן בולוטין, איש רב-פעלים (וגם רזומה מעניין ב'הישרדות') המחזיק באזור נתיבות בחוות בודדים המוגדרת כחוות מקלט לחיות בר. לבולוטין ניסיון רב בקליטת חיות מפונות – הוא אסף אליו כאלה טרם פינוי גוש קטיף. דרך חבר צפוני קיבל הודעת וואטסאפ כללית, יצר קשר עם יראון והביע נכונות לקלוט. "יש לנו מלא חיות, זה לא שחסר לי, אבל כל חיה שצריך לקלוט – קולטים", הוא אומר. כך זכה בארבע איילות אדומות, חמישה יעלים, אייל גמדי, שני איילים נוקדים ("יש לי הרבה גם לפני, אז הם פשוט הצטרפו לעדר אחרי הסגר של כשבוע") ושלושה נחשים ("פיתון בורמזי – ממש מפלצת, ושני נחשי בואה ממדגסקר במקור").

הגעת בשלושה סופי שבוע שונים מהנגב עד לאצבע הגליל כדי לשנע חיות. המרחק לא הרתיע אותך?

"זה היה באמת מבצע, גם מבחינת עלויות. וכולם אמרו: 'אתה לא נורמלי, תיזהר, יורים שם!'. זה הצחיק אותי, כאילו – שכחתם מאיפה אני בא? אני גר בין אופקים לנתיבות. ממש לא נלחצתי מזה. פעמיים נסעתי עם זוגתי ובפעם האחרונה לבד. תמיד מלחיץ להוביל חיות, אבל כשרואים אותן בסוף יוצאות מאושרות מהכלוב, זה מרגיע. כולם התאקלמו יפה. היה מאוד מרגש לראות איך הם מסתדרים מהר בסביבה החדשה".

להעביר נחשים, בולוטין מסביר, "זה הכי קל בעולם. שמים אותם בתוך ציפית של כרית". העברת האיילים, שיחד עם היעלים זכו לתואר "החיות הרגישות והפחדניות" של האגם, כבר הייתה אופרציה. במקרה של האייל הנקוד גם היה חשש שברגע של רעש פתאומי וחזק הוא עלול להטיח עצמו בגדר ולסיים את חייו.

איך נרדמות האיילות?

מי שעוד התגייס היה הווטרינר ד"ר רענן רפאלי מקריית שמונה, שכל המרואיינים מהללים את שמו. "הוא הסכים לבוא בשבתות להרדים את החיות והיה קשוב ומלא רחמים. דאגנו שיהיו מספיק אנשים להרים חיות של 300 קילו כל אחת. הכי קשה היה להעביר את האיילות האדומות, שהיו מאוד מבוגרות. יש להן שכבות עור ושומן עבות והן דרשו כמויות רציניות של חומר הרדמה. רענן הגיע עם מחטי הרדמה קצרות מדי והן לא חדרו להן דרך העור", מוטי אומר. "הוא ירה אחת ועוד אחת והן לא נרדמו. לקח לנו זמן עד שרענן הבין מה קורה. היינו צריכים לחזור שוב עם מחטים ארוכות". בפעימה השנייה והמורכבת יותר, נעזר הצוות גם באייל אברהם, וטרינר המתמחה בהרדמה של חיות בר, שסייע לרענן רפאלי בהרדמת האיילות האדומות. בנוסף היה הצוות בקשר וקיבל הנחיות מווטרינר רשות הטבע תומר נסימיאן, שהנחה אותם בדרישות הרפואיות, "וגם הציל את המצב ביום ההרדמה השלישי, כששלח עם דנדן חץ הרדמה שחסר", מספר מוטי.

בעקבות בעיית שחפת בצפון, חויב הצוות גם לערוך בדיקות דם למעלות הגירה. אחרי ההרדמה נלקחו הדמים ונשלחו לבדיקה. בולוטין מצדו התחייב לבודד את החיות עד שיגיעו התוצאות. "הכול היה מאוד מורכב וכל המעורבים בדבר נרתמו בשמחה", מוטי שב ואומר.

גם עם הכלובים שדנדן ובנו התקינו על פי הוראות גן החיות התנ"כי, נרשמה פדיחה שעלתה לבולוטין בקילומטראז' מכובד. "כדי שדנדן יבנה כלובים הייתי צריך לצלם את בעלי החיים, ומאז כל התהליך לקח כמעט שלושה חודשים. כשצילמתי את האייל הנקוד הוא היה צעיר ורוחב הקרניים שלו לא היה משמעותי. הוא עמד מתחת לסככה, מדדתי אותה ושלחתי", מספר מוטי. "כשבאנו להעמיס אותו יחד עם דנדן, הוא לא נכנס לכלוב. הקרניים צמחו ביותר מ-60 ס"מ לרוחב! היינו צריכים לשלוח אותו בכלוב גדול ולהשאיר את הנקבה ביראון. דנדן היה צריך לחזור שוב ליראון ולהעמיס אותה".

לאיזו חיה אתה מתגעגע?

"לאייל הגמדי, זאת חיה מאוד נחמדה. בקיבוץ אנשים נכנסו לדיכאון מהפינוי. קיבלתי הרבה תגובות עצובות. האגם החי הוא שם דבר בקיבוץ ומי שקפץ בתקופת המלחמה הביתה ביקר שם וקשה לראות את הכלובים וההזנחה שיש שם עכשיו, בלית ברירה. אבל לאט לאט כולם הבינו שזה היה חייב להיעשות. אני בטוח שאם המלחמה הייתה נגמרת קודם, לא היינו מפנים".

לא היו פניות מפינות חי של קיבוצים אחרים?

"חלקם התעוררו מאוחר מדי. הייתה מישהי מקיבוץ בדרום שרצתה לשמור אצלה חלק מהחיות וגם להחזיר לנו בעתיד, אבל זה היה ממש מאוחר מדי. התבאסנו. אז בית השיטה זכו בשקנאים. קיבלתי תמונות שלהם אוכלים. נראו מבסוטים".

עכשיו כשהמבצע הסתיים ובאגם נותרו אווזים, ברבור, ברווזים ותרנגולות שטרם התקיימה בעניינן שיחת קיבוץ, יש תחושת הקלה?

"ממש. כולן הגיעו לבתים טובים, הקפדנו על זה מאוד. עדיין לא ברור מה יהיה הלאה, אבל נכון לעכשיו יש עניינים יותר דחופים והשאלה הקריטית יותר היא האם אנחנו חוזרים לשם. כרגע יש בחור מכיתת הכוננות שלימדתי אותו להאכיל, וכשהוא לא יכול אז אני עולה. זאת נסיעה של 45 דקות בכיוון אחד, האכלה של רבע שעה ולחזור. כשאני עולה, אני מטפל בנוסף בפרוצדורה של ביטול הזמנות אורחים. פסח עקרונית היה מלא, ולאט לאט אני מבטל את כולם. כמובן שלא אגבה דמי ביטול. יש לנו המון אורחים חוזרים, הרבה מהם התקשרו אלי והזמינו אותי אליהם להתארח. בחינם, כמובן. אנשים ממש מדהימים. בפעם האחרונה שביטלתי אורחים לפסח הם אמרו שלצערם כמובן שלא יגיעו, אבל הם יהיו הראשונים לחזור. זה מאוד מעודד. נותן רוח גבית. והיה גם קטע מוזר לפני חודש בערך, שיא המלחמה ויום לא סימפטי בכלל ביראון. הגיעה לשער משפחה עם ילדים שבאה לצימרים, והם אמרו 'מה? לא כתוב באתר שאתם סגורים!". אז עכשיו אי אפשר להזמין".

לצפייה בתהליך הפינוי היכנסו: