בייבי, בּוּם!

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

אימהות מנוסות נוטות לגחך על המושג "חופשת לידה". בדרך כלל זהו פרק זמן שכולל הכול מלבד חופשה. לילות לבנים, טיפול מסביב לשעון ברך הנולד, אנרגיות המופנות להסתגלות למציאות החדשה, דאגה לילדים האחרים (אם יש) וכן הלאה. כמו כל חוויות חיינו שקדמו לשבעה באוקטובר, התהפך גם עולמן של נשים שילדו רגע לפני פרוץ המלחמה ומצאו את עצמן במצב סוריאליסטי להחריד. להורמונים, להתאוששות הפיזית ולבלת"מים שיתקילו גם יולדת בשוויץ, התווסף ארסנל קשוח של אתגרים שכלל – במקרה של שתי המרואיינות שלפניכם, גם פינוי מהקן החמים בו תכננו לשהות.

יהל דגני, בת קיבוץ דן, ילדה את גון – בנה השלישי, בשלושה באוקטובר. "כבר ארגנו הכול: הכנתי שידה ועריסות, ידעתי מה אני רוצה, התכוננתי שסופסוף תהיה לי חופשת לידה טובה, כי הבן השני נולד שלושה חודשים לפני פרוץ הקורונה וחופשת הלידה שלי הייתה בסגר הראשון – מה שבדיעבד הכין אותי לעכשיו". דגני, 37, ששלוש אחיותיה מתגוררות אף הן בדן, יצאה לחופשת לידה מהמרכז לחינוך ערכי – 'פרדס' בו היא עובדת כמנהלת קשרי לקוחות. היא עברה לידה קיסרית בעפולה, תיכננה להישאר בבית החולים חמישה ימים, אבל ביום שישי אמרה לבן זוגה, סטס (מהנדס שנמצא בחל"ת), שיש לה הרגשה שעליהם לחזור לדן באותו היום. וכך עשו. "חלק מהמשפחה והחברים כעסו כי לא הספיקו להכין לנו את הבית, אבל אמרתי שאין סיבה לדאוג, יש זמן. זאת תהיה חופשת הלידה שלי ואיהנה ממנה".

הגוף בנוהל מלחמה

בשבת בבוקר הם התעוררו, סטס והילדים (יוני בן 7 ורום בן 4) הלכו לבית הסבים כבכל שבת, ומכיוון ש"אנחנו לא אנשים של טלוויזיה", לקח רגע עד שהמציאות הכתה בהם. יהל חשבה שמדובר במבצע, סטס הבין שזה לא המצב. "אחת האחיות שלי התקשרה ואמרה שהיא יצאה מדן ושאני צריכה לנסוע עכשיו לקנות עוד חיתולים ומגבונים ולהיערך. בשביל להבין את חומרת המצב, נכנסתי לYnet, והזדעזעתי". יהל ביקשה מסטס וחמותה בקריית שמונה לקנות אוכל והתחילה להתארגן, כולל סידור הממ"ד. 

הספקת בכלל לעכל שיש תינוק חדש בבית?

"הייתי סחוטה מעייפות, ההורמונים חגגו, אבל לא נתתי לכלום להיכנס אליי, פשוט תפקדתי. בלילה,כשהילדים נרדמו, ארזנו שתי מזוודות גדולות וחיכינו ליום ראשון בבוקר. ואז בבוקר התחילו בומים של כניסות, הצח"י הודיע להיכנס לממ"דים. התקשרתי לגיסתי במושב נירית, ליד כפר סבא, והיא לא חשבה פעמיים והזמינה אותנו אליהם. הגיס שלי גויס והיא פינתה לנו את הבית. יצאנו לשם באוטו ארוז עם מלא ציוד ואוכל. סטס חשב שאני מגזימה, אבל ידעתי שלא נחזור עוד שבוע". 

וזה אחרי ניתוח קיסרי.

"כן, זה מאוד כואב. עדיין הייתי עם התפרים ולא עמדתי ישר אבל לא הייתה ברירה. הגוף היה בנוהל מלחמה. לא הייתה שאלה אם יש כוח. לילדים אמרנו שנוסעים לחופשה. אישית, הכי רציתי לעלות על טיסה, יש לנו חברות טובות בקפריסין, אבל זאת לא באמת הייתה שאלה כי לגון לא היה דרכון וסטס לא היה מסכים. ובסך הכול היה לנו בית מקסים שחיכה לנו, שהרגשנו בו עטופים ואהובים". 

בכיתי כמו משוגעת

גם מעיין פרלמן, 40, אף היא מדן, נאבקה ברצון נואש למלט מישראל את התינוקת הטרייה שלה ואת שאר המשפחה. היא אפילו צלחה את שלב הוצאת הדרכון לתומר הפעוטה, שנולדה בחמישי באוקטובר, אבל פנטזיית ה"לעלות על מטוס וזהו" לא באמת התממשה. למעיין – בעלת עסק לעיצוב גבות והסרת שיער בדן גם שני בנים מנישואים קודמים. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה הם טסו עם אביהם למשך חודש לאתונה. מעיין רצתה להצטרף אליהם עם תומר ועם נתי בן זוגה, אבל "כל הזמן משהו עיכב אותי", היא מספרת.

בדן היא גרה כבר 11 שנה. במקור מכרמיאל. הגרוש שלה מתגורר אף הוא בדן, ובשלוש וחצי השנים האחרונות היא חיה בקיבוץ עם נתי, מכפר בלום במקור. תומר, ילדתם המשותפת, היא בתו הראשונה. "שבועיים-שלושה לפני הלידה הוצאתי את עצמי לחופשת לידה. הלידה הייתה מדהימה, הרגשתי מאוד מוכנה לחיי החדשים ורק רציתי הביתה והצקתי לצוות המטפל. הגעתי הביתה בשישי בערב, לא ראינו אף אחד, תכננו שבשבת המשפחה כולה תגיע".

הלילה הראשון היה לא פשוט. הראל, 10, ובר 6.5, בניה הגדולים, היו אצל הגרוש. בבוקר יום שבת הגיעה לביתה אחת מאחיותיה (שגרה גם היא בדן) כדי לדווח שאחותן הצעירה הייתה במסיבה בנובה. "היא חמודה כזאת, ילדת מסיבות בת 26. כולם כבר היו על הטלפונים, התכתבנו עם מישהי שברחה מהמסיבה יחד עם אחותי. אני יושבת בבית ומחזיקה תינוקת ומסתכלת מהחלון ובוכה כמו משוגעת", היא משחזרת את רגעי האימה. "הבית שלנו נמצא על הכביש במרכז הקיבוץ, אין ממ"ד, הוא כאילו עשוי מקרטון. אין תריסים, יש וילון. בית קיבוצי, הכי של פעם. ניסיתי לא להיכנס לפייסבוק ונכנסתי בכל זאת. אין דרך אחרת לתאר את זה מלבד לומר שהייתי בסרטים. פשוט ראיתי את כל התרחישים האפשריים ואמרתי שאין מצב שיישאר שקט בצד שלנו. אני קצת חרדתית, אבל בכל זאת גרה על הגבול. פחדתי ממש, הרגשתי את זה בגוף. פחדתי ללכת, פחדתי להישאר".

מתי נודע לך שאחותך הצליחה להימלט מהמסיבה?

"בסביבות 10:30 קיבלתי הודעה שהיא הגיעה לבאר יעקב, אז היסטריה אחת ירדה ממני ובכל זאת לא הפסקתי לבכות. בן הזוג שלי הציע שניסע להורים ולאחיו בכפר בלום. כל הדרך הייתי בחרדות. לקחתי כמה פריטים בסיסיים, שום דבר מכל מה שהכנתי וקיפלתי וסידרתי לבת שלי בבית. הנחתי שתוך יום-יומיים נחזור הביתה. על הבוקר שלמחרת נסענו לזיכרון יעקב, לאחותי הבכורה. הבנים שלי ואבא שלהם פגשו אותנו שם ביום ראשון".

המושג full house מתגמד נוכח מה שהלך שם. "לאחותי הגדולה יש ארבע בנות והיינו שם הילדים, אני, הגרוש שלי ובן הזוג שלי, פלוס אחי ובת הזוג שלו".

גם הגרוש שלך?!

"כן. הוא המשיך למחרת לתל אביב ואני נשארתי אצל אחותי לשבועיים. בשבוע השני הגרוש שלי לקח את הבנים לאתונה. נשארנו עם תומר בחדר של האחיינית שלי בת העשר. התארגנתי. קיבלתי אמבטיית תינוקות, קיבלתי ממישהי עריסה קטנה ושמיכה".

כולם התעוררו מתומר בלילות?

"לא, כי הייתי תופסת אותה כשהיא רק התחילה לזוז, כדי שלא תבכה. בשבועיים הראשונים היא צרחה. זה היה השלב של הגזים והיו ימים קשים. גודש בחזה, הורמונים בשמיים".

הנקת?

"לא. הייתי עם עלי כרוב (טכניקת סבתא ידועה לייבוש חלב אם, שלא נפרט פה את אופן ביצועה, ע"ט) והאכלתי אותה נוטרילון. החלום שלי התנפץ. הרגשתי שאני לא מבינה מה קורה, בודדה בלי הקהילה, בוכה במשך שבועיים. אחותי שהייתה במסיבה כבר התגייסה בראשון בבוקר למילואים, ולא הצלחתי אפילו להסתכל עליה בשיחת וידאו בלי לבכות".

OMG! תראה ת'סוויטה!

אחרי שבועיים עברה מעיין למלון 'דן כרמל', בו שוהה כעת קהילת קיבוץ דן ואליו הגיעה גם יהל דגני עם משפחתה.

אז יש נשים שנהנות להסתובב עם העגלה ועפות על המינגלינג במדרכות ועל משלוחי 'סירי לידה' (שבקיבוץ דן נקראים "דן דולה"). אחרות מעדיפות להישאר ספונות במרחב האינטימי. דגני שייכת לסוג השני, אבל לא היו לה הרבה ברירות. "אחרי שבועיים החלטנו להצטרף לחלק מהמשפחה ולהתפנות למלון דן כרמל, במקום לנדוד בדרכים עם ילדים קטנים ותינוק שרק נולד ואחרי ניתוח עם משמעויות פיזיות. לא יכולתי להסתובב בארץ ולעשות מה שאני רוצה".

איך הייתה הכניסה שלכן למלון?

יהל: "כל הקיבוץ היה עלינו וזאת הייתה קבלת פנים מאוד חמה ועוטפת, אבל בגלל שאני בת קיבוץ אני מאוד אוהבת את השקט והפרטיות שלי ולגדל את הילדים בדרך שלנו ובלי עצות. מבחינתי, גם כשהילדים שלי בני ארבעה חודשים הם עדיין ברחם. חטפתי כזה מחנק והרגשת קלסטרופוביה של "OMG, אני רוצה לחזור לקיבוץ! לפרטיות שלי". 

מעיין: "היה לי טוב להגיע לשם. הייתי זקוקה לפינה משלי ורציתי להראות לכולם את תומר. אני עובדת המון עם הקהילה והחיבוק שלה חסר לי. במשך יומיים פגשתי את כולם וזהו, זה לא באמת הרגיע אותי. כולם נכנסו לי לעגלה וזה לא מה שרציתי, אז פשוט לא יצאתי מהחדר. עשינו תורנויות על חדר האוכל".

יהל: "ההורים שלי באותו מסדרון איתנו ואני עטופה בכל כך הרבה עזרה, אבל אני לא מוציאה את גון מהחדר. אנשים צוחקים שהם לא יודעים איך הוא נראה, אבל אני לא מרגישה בנוח להביא אותו לחדר האוכל. גם אנחנו עושים תורנויות".

יהל, אתם הגעתם למלון עם כלבה?

"כן. קיבלנו שני חדרים כי יש לנו שלושה ילדים וכלבה. בהתחלה אמרו במלון שיכניסו רק כלבים עד משקל מסוים אבל לאחר מכן התחרטו וקיבלו את כולם, ללא הבדלי גזע וגודל. כשנכנסנו, כולנו עלינו למעלה לחדר משותף עם דלת מקשרת והרגשנו שאנחנו בסוויטה. אמרתי לסטס: 'OMG, מה זה הדבר הזה?! חבל שהילדים פה, חבל שילדתי עכשיו!' כל המפרץ מולך וזה מדהים, אבל פתאום נזכרתי שהתצפית המצוינת הזאת עלולה להיות תצפית לטילים שיעופו עלינו. רציתי לבקש לרדת לקומה נמוכה ובטוחה יותר, וסטס אמר שהוא לא זז מפה. אבל אנחנו אנשים של קרקע, תמיד על האדמה והדשא".

מעיין: "במשך חודש הצטופפנו כולם בחדר אחד, כי לא היו חדרים. כשהגעתי לא פרקתי אף מזוודה, כי רציתי לטוס, אבל פתאום המצב בחו"ל נהיה גם קשוח, ואז חיסונים וביקורות אחרי לידה וכל הזמן חיכיתי והתעכבתי ובסופו של דבר הילדים הגיעו מאתונה. פתחתי להם את הספה בלילות. באיזשהו שלב כמעט השתגענו, ביקשנו חדר נוסף, ובחודש האחרון יש לנו שני חדרים עם דלת מקשרת".

מה קשור חולתה? 

וכך הן מתפעלות משפחה עם גורים קטנטנים, במה שהופך למגורים די קבועים בסיטואציה ארעית. כשרום, בנה של יהל, רוצה לרדת לגן שלו בבוקר, הוא לוחץ במעלית על קומת הספא. "בבית בדן היה לנו רק חדר שירותים אחד ופה יש לנו שניים. אזכיר שיש לי שני בנים ועשינו להם לא מעט 'שיעורי קליעה' שלא ממש עזרו, כך שזה סוג של יתרון. מצד שני, אין לך פה אינטימיות. אחד הגדולים התעצבן באיזה בוקר בשעה שש וחשבתי שלא יהיה במסדרון אף אחד, אז יצאתי איתו מהחדר, עם פיג'מה, ומצאתי שם אבא אחר באותה סיטואציה, עם הבן שלו. ועדיין, אני מרגישה שאנחנו בני מזל שאנחנו מצליחים למצוא זמן לכל אחד מהילדים".

איך את מסתדרת עם ההנקה?

"אני צריכה את השקט שלי גם בשביל ההנקה וזה גם אומר שאני לא יכולה להסתובב בכל מקום במלון איתם, והם לא יכולים להסתובב לבד כמו ילדים אחרים, כי זה לא מקובל עלי. מישהי אחרת הייתה אומרת: 'שבי ותניקי בלובי', אבל זה לא מתאים לי". 

אז מה אתן עושות ברגעי שבירה?

יהל: "אתמול היה לי אחד. רום חולה בחדר השני, סטס מרדים את יוני ואיפה אני הולכת להישבר לבד?! הלכתי ליד מדרגות החירום, ישבתי מול השלט הירוק ואז שמעתי את עובדי המלון ואמרתי: 'שיט, גם פה אי אפשר להתפרק'. זה נצבר ולמזלי אני מצליחה לצאת ולהתאוורר לרגעים לבד ועם חברות".

מעיין: "זאת סיטואציה הזויה. לי עזרו שתי שיחות עם פסיכולוגית. הבנתי שהחרדות שלי הגיוניות אבל זה המצב ואני צריכה להתאפס, לסדר את הבגדים בארון, להירגע. אני בקושי מסתובבת בחיפה".

"מה ישתנה שלא השתנה בחמישים השנים האחרונות?"

עם הזמן שעובר, מתחילה תנועה החוצה של חברי דן מהמלון. "עכשיו יש הרבה מעבר מהמלון לדירות קרובות כי מבינים שאין שום אופק לגבי חזרה", אומרת דגני. "כששואלים אותי איך גון מרגיש, אני אומרת שלו אין שום בעיה, הוא חיפאי יותר מקיבצניק. אבל כשהבנתי שאני הולכת לגדל אותו פה למשך שנה, כנראה, חטפתי את הכאפה. אמרתי, 'רגע, אולי צריך לשדרג את התנאים'. אז שלחתי חברה שגרה בחולתה לבדוק אם יש שם בית פנוי. בינתיים החלטנו שאנחנו לא עוברים כרגע אבל כל יום יש לבטים וזה מאוד מבלבל; מה לי ולמגורים בחולתה? רק המחשבה שלא נעביר את הקיץ בדן הזויה מבחינתי. החברים האלה מקסימים ומאפשרים לנו לבוא אליהם לסופי שבוע, לספוג קצת צפון וקרקע ואוויר".

מעיין מוסיפה שהיא מרגישה שכוחה של הקהילה יורד עקב העזיבות. "כבר אין יותר הופעות של אמנים ודי שכחו אותנו. היתרון היחידי הוא שלא צריך לבשל. אני בהתלבטויות וצריך לקבל החלטות. אני עצמאית, אני משלמת שכירות לקיבוץ ובשלב הזה נלחמת על השקל. יש לי רק הוצאות ואני מגששת ומחפשת אופציות להתחיל שוב את החיים שלי".

ומה לגבי חזרה עתידית לדן?

מעיין: "אני לא מאמינה שמשהו ישתנה כשכל זה ייגמר. מה ישתנה שלא השתנה בחמישים השנים האחרונות? הדבר הכי מפחיד הוא שאנשים שוכחים. יש לי חברה טובה במטולה וכל כך הרבה פעמים ישבתי אצלה בגינה עם תצפית לתוך לבנון והייתי מסתכלת לשם ולא מעלה על דעתי שדבר כזה יכול לקרות".

יהל: "אני מרגישה בין האימהות היחידות שיכולה להגיד לך שאנחנו חוזרים לדן, אין שאלה. כשהייתי קטנה וטיפסתי בשבתות למיטה של ההורים שלי, טיפסתי בדרך על רובה של אבא. אני ילדת קיבוץ דן וזה המצב מבחינתי. הבומים זה מה שמבריח את הציפורים ואף פעם לא היה בי פחד יומיומי שורשי קיומי, כמו שהיה לחלק מבנות גילי. התרחיש של השביעי באוקטובר הוא זוועה, אבל ברגע שאת בוחרת לחיות בישראל ולגדל בה ילדים – את בוחרת לחיות עם האיום הזה. דן זה המקום היחיד שאני נושמת בו ורק כאן אני חושבת שאוכל לגדל את הילדים שלי בארץ".