מלכי הכיתה של משגב עם

קודם כל, מה שלומכם?

יחסית לנסיבות אנחנו ממש בסדר. כיתת כוננות של 20 חבר'ה שנמצאים ביחד כבר יותר מ-40 יום, אפילו אנחנו מופתעים מזה שאנחנו מצליחים לחיות אחד בתוך השני 24/7, ועוד לחיות טוב!

ישנים ביחד בלילה?

בגדול אנחנו לא ישנים הרבה כי אנחנו כל הזמן בכוננות. אבל כן, במעט שיש אנחנו ישנים יחד בחמ"ל או בכמה בתים פרטיים שהגדרנו, כמו במילואים.

אז יש אווירת מילואים?

כן בטח. קודם כל אנחנו כמובן על מדים עם אפוד, קסדה, נשק וכל מה שיש לחיילים. והקיבוץ נראה לגמרי כמו מוצב, עם טנקים שנוסעים פה ושוחות שנחפרו בנקודות שונות במשק. הצבא למעשה מתפעל את הקיבוץ, יש פה הרבה כוחות ואנחנו חלק מהם. היתרון שלנו הוא ההיכרות עם שטח הקיבוץ והאזור ואנחנו עוזרים לצבא על ידי הכוונתם ממקום למקום, סוג של "שדכנים".

איך הקשר שלכם עם החיילים כאן?

האמת שיצרנו איתם קשרים מדהימים. התמונה של לוחמים, מכל קצוות הארץ והעולם, שעזבו הכל והגיעו להגן על הבית שלנו מאוד ריגשה אותנו. עד כדי כך שהזמנו אותם להגיע לכאן עם המשפחות שלהם אחרי המלחמה, שיהיו אורחי הכבוד שלנו, אפילו ביקשנו שירשמו ביומן את חגיגות 'יום הילד' המסורתיות שלנו ביולי 2024.

איך זה מרגיש לראות את הקיבוץ הירוק והשקט שלכם הופך לבסיס צבאי?

זה לא נעים, אבל אנחנו מבינים שזה מה שצריך לקרות עכשיו כדי שנוכל לחזור לחיות פה בביטחון. והאמת שבאיזשהו מקום קצת התרגלנו, שזה לטוב ולרע. לטוב כי זה לא מטריד אותנו, ולרע בדיוק מאותה סיבה.

מה אתם מספרים לתושבים שהתפנו על המראות בקיבוץ?

חשוב לנו להעביר להם מסרים שיהיו מצד אחד נכונים מהשטח, ומצד שני לא לייצר פאניקה, כי מרחוק המצב עלול להיראות יותר מאיים מכפי שאנחנו חווים אותו כאן. אנחנו חושבים קדימה לזמן שהקיבוץ יחזור להיות פורח ושוקק חיים, ורוצים להעביר לתושבים את התחושה הזו, שירגישו ביטחון לחזור לכאן כשהכל ייגמר.

יש רגעים של פחד?

כן בוודאי, אנחנו נמצאים בלחימה על הגבול, מייצרים הרבה ירי שלנו לכיוון הצד השני, ויש תגובה. אבל העשייה שומרת עלינו, אנחנו לא ממש פנויים לחשוב על זה. לפעמים רק אחרי האירוע אתה מבין מה עברת.

ואיך היחסים בין חברי הכיתה שעוברים את כל זה יחד?

זה מדהים, כי אנחנו חבורה של אנשים שרגילים לחיות בתוך היחד הקיבוצי, אבל המלחמה הביאה איתה סוג אחר של יחד. גילינו אחד את השני מעבר למה שהכרנו, גילינו שיש בינינו טיפוסים שאם הם לא היו היה צריך להמציא אותם, כמו אריה גידו למשל. לא מזמן חגגנו ללוחם הגיבור הזה 68! החיילים הצעירים מהכוחות שנמצאים כאן מסתכלים עליו בהערצה, ורואים בו דוגמה ללוחם שהם שואפים להיות. הם מרגישים שאין להם זכות להתלונן כששוכב לידם בשוחה לוחם שעוד מעט בן 70. ויותר מזה, דרכו ודרכנו הם מבינים מה זה באמת לשמור על הבית, שזו לא רק סיסמא.

אז אין ענייני אגו כמו לפעמים אצל גברים קשוחים?

ממש בקטנה, כמות אפסית ביחס לפוטנציאל הנפיץ שהביחד הזה מייצר. וגם אז אנחנו יודעים לפתור את זה מהר ובאנושיות. החבר'ה שלנו באמת מדהימים ומתפקדים ברמת מצוינות גבוהה – ארתור הרבש"צ, אמיר הסגן שלו שגם אחראי על התשתיות והלוגיסטיקה, כולם. יש לנו לוחמים שביום הראשון למלחמה התנדבו וגויסו רק אחר-כך רטרואקטיבית, פשוט התייצבו ואמרו שהם רוצים להיות חלק. אז כולנו מרגישים הרבה מאוד גאווה על עצם ההישארות כאן ועל אף הקושי.

מה לגבי ארוחות ערב או פינוקים אחרים?

לצערנו הלו"ז שלנו לא תלוי בנו כרגע, אלא בצד השני. כבר יצא שניסינו לעשות 'על האש' וכל הבשר נשרף כי בדיוק התחיל אירוע. מצד שני, החבר'ה מספרים שבכיתות כוננות אחרות הלוחמים עולים במשקל ואנחנו רק מרזים, אז יש גם יתרונות, לא? לגבי פינוקים אחרים כמו הופעות או תרומות אחרות – שלא כמו בקיבוצים עורפיים יותר, אלינו אי אפשר להגיע, ואנחנו גם לא יכולים לעזוב הכל ולרדת לעמק. בכלל, יש דיסוננס מאוד גדול בין קיבוצי ההר, שפה התחושה היא של מלחמה יומיומית, לבין ישובים שנמצאים עשר דקות נסיעה מכאן, שם החיים כאילו ממשיכים כרגיל.

ואיך זה מרגיש כשאתם יוצאים לאפטרים לבקר את המשפחות?

מישהו פה אמר שהתחושה בקיבוץ היא כמו בבופור, וכשהוא יוצא מפה לכמה שעות לריענון הוא מרגיש כמו מי שיצא ממוצב חודר בלבנון. מצד אחד, כיף לראות את העולם האחר שמתנהל כסדרו, מצד שני לחלק מהאנשים זה לא פשוט. אתה יוצא לכאורה הביתה, אבל בעצם זה לא הביתה, זה למלון מפונים. אתה רוצה לנוח אבל לא נח כמו בבית. לפעמים יותר קשה לצאת מאשר להישאר כאן.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

שהמלחמה תיגמר כמובן, שהמשפחות והילדים יחזרו הביתה, ושהקיבוץ יחזור להיות שמח ופורח כמו שהוא היה. והכי חשוב זה שנוכל לחיות כאן בביטחון, כי אנחנו לא מוכנים להיות ה'בארי' הבא. רק מי שנמצא פה ומסתכל מזרחה יכול להבין את המשמעות האסטרטגית של הקיבוץ שלנו לכל אצבע הגליל, ומה המשמעות במקרה שהאויב היה מצליח לכבוש אותו כמו בדרום. אנחנו יודעים שיש בצד השני אויב מאוד מאתגר ואנחנו סומכים על הצבא שייערך מול האיום הזה, או יסיר אותו לפני שקורה משהו. לשבת כאן, להתמגן ולחכות שירו עליך זו הרגשה מחורבנת, אבל אנחנו מבינים שכרגע אין ברירה. אנחנו פוגשים קצינים בכירים בצבא שמגיעים ומדברים איתנו על פעולות שכבר היום מתבצעות להסרת איומים קרובים, כדי שנוכל לחיות פה בשקט.

אתם אופטימיים?

איך אומרת הקלישאה? "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". אז השחר יגיע, וכשהשמש תזרח יהיה פה מעולה, אפילו יותר ממה שהיה. הקיבוץ שלנו כל-כך יפה, עם הנוף הכי יפה, והאנשים הכי יפים, אז אנחנו נלחמים על הבית כי בלתי אפשרי לוותר עליו.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.