מלכי הכיתה של דן

קודם כל – מה שלומכם?

אנחנו בסך הכל בסדר, למרות שלא קל. מתרגלים לרעיון שזו השגרה החדשה, שומרים בנחישות בש"ג תוך תיאום עם החיילים שפרוסים בקיבוץ.

איך אתם שומרים על המורל?

מנסים לשמור על אווירה טובה, למרות שיש גם חיכוכים פה ושם. מקפידים על ארוחת ערב כל יום בש"ג, עושים 'על-האש', יש גם דגים כמובן, מקבלים אוכל שאנשים טובים מכינים לנו, ויש לנו את אביהו הרס"פ שדואג לנו לכל הנושא הלוגיסטי.

יש רגעים של פחד?

האמת שלא, לפחות עדיין לא. אנחנו מרגישים מוכנים ובטוחים. בשבוע הראשון הייתה פה הקפצה שאיפסה אותנו, עשתה לכולנו סוויצ' בראש, ומאז אנחנו מתרגלים עם הכוחות כאן ונמצאים במוכנות. אפילו בנינו מטווח בבריכות הדגים של הקיבוץ, לקחנו בריכה יבשה והרמנו קירות עם מחפרון.

מה ה'נשק הסודי' של הכיתה שלכם?

אנחנו כיתה די מגובשת שרצה ביחד כבר המון שנים, אותם אנשים שכולם עזבו את יחידות החוץ שלהם ונשארו ביישוב. למרות שכל אחד מאתנו שרוט בדרכו, אנחנו יחידה אורגנית אחת חזקה.

מה עושה לכם קצת טוב בימים אלה?

מפגשי הערב שלנו הם סוג של עוגן, כולם באים, צוחקים, מחזקים אחד את השני. עוד משהו שעושה לנו טוב הוא העובדה שלפחות חצי מאתנו עובדים בחקלאות בשגרה וממשיכים לעבוד בשטח גם עכשיו.

למה אתם הכי מתגעגעים?

כמו כולם, אנחנו מתגעגעים למשפחות ולשגרה שלנו.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

וואו, זה נראה כל כך רחוק שאנחנו לא חושבים על זה בכלל.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

קודם כל מאחלים לקיבוץ שיישאר שלם. ואחר-כך? שיחזור להיות שוקק עם אנשים וילדים על המדרכות. מקווים גם שהצבא או המדינה ייקחו את כיתות הכוננות יותר ברצינות ויספקו לנו את כל הציוד הנדרש. שיסיקו מסקנות ממה שהיה בדרום ויעזרו לנו לשמור על הבית.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.