התלכדות בשעת חירום וחוסר אמון בהנהגה

בנייר עמדה זה אבקש להתייחס לשלושה ממצאים מחקריים המשקפים שלושה תהליכים שעומדים במרכז הדיון הציבורי בישראל בימים קשים אלה: החוסן הלאומי של ישראל, ההתלכדות החברתית המרשימה לצורך התמודדות עם המשבר, והצניחה הבולטת באמון בראש הממשלה ובמקבלי ההחלטות.

• אין כול דרך להעריך היום באיזו מידה ובאיזה קצב נצליח להתאושש מהאסון הנורא שהתרחש ב-7 באוקטובר. אין ויכוח שזהו האסון הקשה ביותר שעברה המדינה מאז עצמאותה. אין בידינו דוגמא רלוונטית קודמת שאפשר להסתמך עליה, שכן אפילו ההפתעה של מלחמת יום כיפור אינה דוגמא דומה למצב כעת.
• ההתלכדות המדהימה של רוב העם במטרה לעשות הכול כדי לנצח את בני העוולה בעזה וההתגייסות הנרחבת של החברה האזרחית, תוך הסכמה רחבה שאין ניצחון בלי החזרת החטופים, היא חסרת תקדים ומבורכת.
• בולט השיח הציבורי (ובעיקר ע"י פוליטיקאים) לפיו התלכדות זו מעידה על חוסן לאומי גבוה. אולם בהסתמך על ידע אקדמי בנושא, אטען כאן שהתלכדות בשעת חירום אינה מהווה בהכרח מדד לעוצמתו של החוסן הלאומי. התלכדות זו יכולה להוות תגובה פסיכולוגית ומעשית ראויה לשעת החירום, אשר עשויה לחלוף או לפחות, כאשר שעת החירום תסתיים.
• כפי שחשף הסקר האחרון של עיתון מעריב, קיים חוסר אמון חריף בראש הממשלה ובמקבלי ההחלטות. כידוע, אמון בהנהגה הוא אחד המרכיבים המרכזיים של חוסן לאומי.
• אחד ההסברים האפשריים: ההתלכדות בחירום היא בראש וראשונה תגובה לאיום (ופגיעה) מצד אויב חיצוני, אך אין היא עומדת בסתירה לאי-אמון מתמשך אשר קשור למשבר חברתי פוליטי חריף, שהוחמר מאוד כתוצאה מהאסון הבלתי נתפס ב-7 באוקטובר.

לסיכום, התלכדות העם בשעת חירום הכרחית להתמודדות מוצלחת עם המשבר החריף בפניו עומדת ישראל וטוב שהיא מתרחשת, אך היא אינה מהווה מדד לחוסן לאומי. בנייה של חוסן לאומי היא תהליך ארוך טווח והיא מחייבת, בין השאר, הנהגה שזוכה לאמון גבוה של רוב הציבור.

פרופסור שאול קמחי, Reswell –  שיתוף פעולה בינלאומי לחקר החוסן וה-well-being, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ופרופסור אמריטוס במכללה האקדמית תל-חי.