שומרים על הבית

בבוקר השיחה עם ראש המועצה, גיורא זלץ, התפרסם בתקשורת מכתב בהול עליו חתומים 300 כלכלנים בכירים במשק, הקורא לראש הממשלה ולשר האוצר להתעשת ולשנות את התנהלותם על מנת שהמדינה תוכל להתחיל להתאושש ולהשיב את האמון האזרחי.

סקר "בזק" שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורסם בשבוע האחרון של אוקטובר, מלמד כי האמון בממשלה עומד על 18% בלבד. תחת תחושת הבלגן הכללית וודאי נוכח המהלומה הדרסטית שפתחה את המלחמה, זלץ מוצא נקודת אור או פריזמה חיובית דרכה ניתן להסתכל, ולו לרגע, על מצבנו כתושבי המועצה. אלו המקומות בהם האחרונה יכולה לפעול אוטונומית כדי לתרום לחוסן ולהיטיב איתנו. "אני מודע היטב לקשיים הגדולים שהתושבים שלנו מתמודדים איתם בימים האלה, ועדיין – אני חושב שבאופן יחסי אנחנו במצב טוב. אנחנו נמצאים במציאות שיש לנו קהילות – כלומר הקיבוצים – חזקות ומאורגנות, שהמצב הכלכלי בהן סביר ושאנשים בהן מכירים ותומכים. עצם קיומן, השייכות והחיבור, נותנים חוסן גדול. אנחנו הרבה יותר מאורגנים מאשר אנשים רבים בארץ. וכך גם המועצה עצמה יכולה להמשיך לספק תמיכות ושירותים", הוא אומר.

זלץ מדבר גם על קרנות פיננסיות שהוקמו כבר לפני שנים עבור מצבים מעין אלו וכעת מתחילים לעשות בהן שימוש. "אני לא יודע אם זה מנחם, אבל אני חושב שכל קהילה כשלעצמה – צח"י, מערכות החינוך, מנהלי הקהילות וכו' – מאפשרת לנו שימוש בהרבה כלים שאין לכולם. אבל זה בהחלט מאוד קשה כשהמדינה כרגע לא לגמרי בתוך האירוע ואני מקווה שזה ישתנה. יש סימנים שכן", הוא מוסיף.

רוצים להגיע לכולם

בשבת ה-7 לאוקטובר, סביב הצהריים, הבינה המועצה שפנינו למערכה, פתחה את החמ"ל והתחילה לעבוד בנוהל מלחמה. לקראת הערב התבקשו הקיבוצים לפעול באותו הנוהל. ביום ראשון בבוקר כבר נעשתה הערכת מצב ותושבי המועצה שאינם נחוצים ביישוביהם התבקשו להתפנות. בשבוע הראשון התפנו כ-17 אלף תושבים.

"כשבוע לאחר מכן המדינה הכריזה שהיא מתקצבת פינוי תושבים שיישוביהם רחוקים שני ק"מ מהגבול ושבוע מאוחר יותר גם תושבים שמגוריהם הקבועים רחוקים ארבעה ק"מ מהגבול", מפרט זלץ. "נכון להיום, יש כ-15 אלף תושבים שהתפנו, כ-9,000 מהם תושבי יישובי גדר. יש כ-6,000 תושבים מפונים שנכון לעכשיו המדינה לא נתנה להם פתרון. במליאת המועצה אישרנו כמעט עשרה מיליון שקלים לצרכי מלחמה וזה כלול בהם. יש עשרה מיליון שקלים נוספים ממקורות שונים, שגם חלקם מוקצה לזה. כל אגפי המועצה עובדים במתכונת שונה, אבל ממשיכים לתת שירותים. היום האתגר הגדול ביותר הוא להגיע לכולם ולנסות ולתת להם את השירותים הבסיסיים".

ואיפה הדברים עומדים כעת?

"הנחיות המדינה, בשלב זה, הן לפנות יישובים עד 4 ק"מ מהגבול ולעשות כל מאמץ לייצר חיי שגרה בחירום, על פי הנחיות העורף ביתר היישובים. למרות מאמצים רבים, לא הצלחתי לשכנע את המדינה לפנות את הקיבוצים עד 10 ק"מ מהגבול. לאור זאת ולאור ההערכה שהאירוע יימשך זמן רב, אני רואה חשיבות גדולה לקיום שגרת חירום ורצף תפקודי. עם זאת, לא ארפה מהעניין ואוסיף ללחוץ על הממשלה בנושא".

החל מיום ראשון הקרוב תיצמד המועצה להנחיות המדינה בנושא. זלץ מסביר שמשמעות הדבר היא שהמועצה תפעל ככל יכולתה לייצר שגרת חירום בכל יישוביה ולספק שירותים בתחומים השונים. "במקביל נקים מערכות חיים מקבילות עבור הקהילות שפונו על ידי המדינה. לצד שגרת החירום שנקיים באזור, נעשה כל מאמץ לאפשר לתושבים שהתפנו שלא על ידי המדינה, לקבל את כל השירותים מהרשויות בהן הם נמצאים. יחד עם זאת, למעט משפחות שיאושרו על ידי הרווחה, האירוח יהיה באחריות התושבים. אף מועצה אזורית, חזקה ככל שתהיה, לא יכולה לממן את השהות בחוץ של כל יישוביה", הוא אומר. 

מדובר באירוע מורכב

השיחה איתו היא הזדמנות לחזור לרגע לאחור להנחיות הקודמות שנתן, ולהודעות בנושא הפינוי ב"מקומי", שגרמו ללא מעט לחץ ואף תרעומת מצד תושבים רבים והזינו אינספור שיחות מדרכות בקיבוצים ובקרב אלו שהקשיבו והתפנו, ולא ידעו בכמה זמן מדובר וכמה זה עוד יעלה להם.

זלץ מבין זאת ומעוניין להסביר את נקודת המוצא שלו."הערכת המצב שלי היא שהשקט היחסי הזה אצלנו – שמאופיין באירועים מקומיים במרחק גיאוגרפי קטן ושמסתיימים תוך שעה-שעתיים – יכול להתהפך גם בפרק זמן קצר מאוד. במקרה כזה, פינוי לא יתאפשר והשהות פה ביומיים-שלושה הראשונים תהיה מאוד מאתגרת. יש שני סיכונים רלוונטיים: הראשון הוא חדירת מחבלים. אם פעם חשבנו שמדובר בעשרות שעלולים להיכנס ולכבוש מוצב או קיבוץ לכמה שעות, ראינו מה חמאס עשה, וחיזבאללה הוא ארגון גדול ומיומן יותר. והסיכון השני, שהוא להערכתי משמעותי יותר, הוא כמות התחמושת המסיבית שעלולה ליפול בתוך הרצועה הצרה בין ראש הנקרה לחרמון בפרק זמן קצר".

עם זאת, הוא מוסיף ש"יש גם אסכולה שאומרת שכל ה'הפחדות' שאני ואחרים מציפים אינן נכונות ושאין שום סיכון ממשי. שתי הערכות המצב לגיטימיות ורק בדיעבד יודעים מה נכון. העניין הוא מחיר הטעות. מדובר באירוע מורכב. שהות ממושכת רחוקה מהבית – גם כשיש לך פתרון מוצלח – אינה נוחה. אין ויכוח על זה ואני מבין ומכבד. אנשים מבוגרים צריכים לקבל החלטות לגבי עצמם".

ואף אחד לא באמת יודע בכמה זמן מדובר.

"את צודקת. אחד הדברים שהמדינה מתחילה לעשות, וזה לוקח זמן, הוא לייצר מערכות חינוך ורווחה. אבל זה מאוד מורכב".

נשוב לחיות פה  

לא מזמן סייר זלץ ביישובי הגדר, אלו שבהם הצבא לוקח כעת אחריות ושאין בהם כמעט תושבים עתה. פרט לכאבי הלב הרבים ש"חרבות ברזל" מספקת בשפע, הוא מונה גם את המראה הזה, של יישובים שלפני רגע פרחו ושגשגו והתמלאו במשפחות צעירות – בטח אחרי הקורונה והמעבר מהעיר לחיים ירוקים יותר. הוא מודע היטב לשיח הקיים והמבעבע של תושבי קיבוצי עוטף ישראל בכללם, ואלו של המועצה בפרט, שהאמון הביטחוני והמדיני שלהם נשבר באופן משמעותי, ויש לכך השלכות לגבי תכניות החיים העתידיות שלהם.

"אני בן להורים ניצולי שואה שהקימו את קיבוץ להבות הבשן במרחק מאה מטר מהגבול הסורי", הוא פותח. "אני זוכר כילד כדורים נותבים עפים מעל הראש. ואז התחילה מלחמת לבנון הראשונה ונלחמתי בשביל שילדיי יוכלו לבנות את ביתם בלהבות הבשן. ולכן שביקשתי מאנשים להתפנות, זה היה קשה וכואב גם ברמה האישית. ואם עד ה-6 באוקטובר התנהלנו וחשבנו משהו אחד, יום למחרת התהפכו הרבה מאוד דברים בראש, בלב ובבטן, ועוד נעסוק בזה שנים רבות. המועצה שלנו כמעט הכפילה את האוכלוסייה שלה בעשור האחרון וחלק מהמשפחות האלו שעברו לגור ביישובים סמוכי הגדר, לא נולדו פה כמוני. שמעתי אנשים ממלכיה ומשגב עם ויפתח וכל הקיבוצים שבשנים האחרונות הצלחנו לבנות בהם שכונות חדשות ולהביא תושבים חדשים, ועכשיו כועסים על זה שהשקיעו כסף בבניית בית כי הם לא יודעים מה יהיה בעתיד. נשבר להם האמון ואני לא אומר את זה בשיפוטיות".

זלץ עצמו משוכנע שרוב האנשים האלו ישובו לחיות פה, "ויחיו פה טוב. אבל יש פה גם את הצד של המדינה. היא צריכה להוסיף למטרות המלחמה שלה את המטרה האסטרטגית העליונה שכל תושבי עוטף ישראל יוכלו לחיות בביטחון בכל מקום שירצו. והמדינה תצטרך לא רק להתחייב אלא גם להראות שהיא מבצעת, כדי שיוכלו לחזור הנה בלב שלם ולגדל פה ילדים, וזה יהיה מורכב מאוד".

מה לגבי התמיכה הכלכלית בעסקים שנפגעו ולקידום נושא החינוך והחזרה לשגרה? 'מבוא הגליל' הוא בית הספר היחיד שחזר לעבוד במתכונת כלשהי, אבל לא בתחומיו.  

"לשמחתי המדינה התחילה להתייחס לנושא הכלכלי, אבל הבעיה הגדולה היא לא רק עסקים שאינם פעילים, אלא עבודות שאי אפשר לבצע מרחוק – כמו תיירות. המדינה תצטרך לתת לזה פתרון. אירוע של מלחמה מתמשכת הוא משהו שלא חווינו כבר הרבה זמן, ויש לזה משמעויות בכל הרמות. ושוב – יצטרכו לתת לזה פתרונות. לגבי החינוך – נכון, זה חלקי מאוד. כרגע יש לנו רק בית ספר יסודי אחד שאינו בקו עימות וזה דרמטי ללא ספק. אבל זה נכון גם לרווחה ולכל מה שתגעי בו כרגע".

תחת ההבנה הברורה שרמת ההוצאות הפיננסיות עולה כעת משמעותית – תשלומי הארנונה, המים והביוב יידחו לתושבי המועצה בחודש. "כמובן שזה לא מספיק", הוא אומר מיד. "יהיו אנשים שמבחינה כלכלית איכשהו הסתדרו בשוטף ועכשיו ירדו מתחת לקו וצריך לחשוב איך תומכים בהם".

לסיום, בתור מי שהקשיבה לך נואם בצומת הגומא באחת ההפגנות האחרונות נגד ההפיכה המשטרית, ונוסיף לזה את המצב הנוכחי הקשה, אשאל האם אתה אופטימי.

"אני אופטימי במובן שאת המלחמה הצבא שלנו ינצח. השאלה היא איפה תהיה המדינה אחר כך. היא חייבת להכניס את ערך חוסן החיים והכלכלה. אני חושב שנחזור למנרה, לחניתה, לכפר עזה ולניר עוז, גם אם זה ייקח שנתיים או שבע שנים. נהיה פה ונמשיך, כי הציונות חשובה וחזקה יותר מהכל. אני חושב שבממשלה ובצבא ובארגונים נוספים יהיו שינויים משמעותיים כשזה ייגמר וייקח זמן להתאושש. אבל בסופו של יום, וגם אם תהיה תקופה לא פשוטה, הרעיון הציוני הכרחי והוא ימשיך".