להעלות את תדר התקווה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

מעבר חד מגן עדן לגיהינום, מחלום מתוק לסיוט איום – לא חסרות דרכים לתאר את סופו המזעזע של פסטיבל 'נובה' ברעים. קיצוני לאין שיעור ומעכשיו מוחשי מאוד הוא הדיסוננס בין המראות של שיא אירוע אקסטטי ופוטוגני כזה – על שלל בועות הסבון, התלבושות הססגוניות, האהבה והבאסים מרעידי האוויר – לבין מרחץ הדמים המחריד שחתם אותו.

40 דקות בתוך צינור

קשה להפריז בממדי האסון ובתוצאותיו. פרט ליגון ולדאגה האישיים מאוד, ובדומה לקהילה הגדולה של קיבוצי העוטף וכל מכריהם ואוהביהם, קבוצה נוספת – צבעונית ושמחה בשוטף – מתכנסת לתוך אבל שממשיך וממשיך.

אפרת בהט ליבנה, 50 (איילת השחר), די.ג'יי ומפיקת מסיבות ותיקה ("תרבות הטראנס היא חלק מאוד אינטגרלי בחיים שלי") לא נכחה באירוע, אבל הוא לא רק מלווה אותה, אלא שולט במציאות שלה מאז. אפרת (שם במה EFRAT MOONSTONE) מנגנת טראנס מאז 2002, מתקלטת ברחבי הארץ והעולם, מלווה אמנים ואמניות ובעלת ליין מסיבות הטראנס 'מונסטון' וליין המסיבות לנשים בלבד 'נשים עושות שמח'; בנוסף היא משדרת את תוכנית הרדיו השבועית 'תדר הטראנס' ב'רדיו קול הגליל העליון' 105.3FM (מדי שלישי ב- 16:00), שם היא מנגנת מוסיקת טראנס על שלל גווניה לצד סיפורים וחוויות אישיות מעולם הטראנס.

תארי את שבת ה-7 באוקטובר שלך.

"בתשע וחצי בבוקר התעוררתי מטלפון של האחיינית. לא היה אינטרנט, חיברתי 'נקודה חמה' וקלטתי שבאתרי החדשות עוסקים במסיבה. התקשרתי מיד לחברה שאיתה חשבתי, בערב שישי, שאולי אסע ל'נובה'. אותה חברה התעוררה בשש בבוקר כדי להדרים למסיבה (שהייתה אמורה להמשיך עד אחר הצהריים, ע"ט), ושמעה שיש התראות וויתרה. היא סיפרה שהתקשר בן דוד שלה שסיפר שהתחבא במשך 40 דקות בתוך צינור בטון בשטח הפסטיבל. ועדיין לא הבנתי מה קרה".

ואז התחברת לקבוצות הוואטסאפ של אנשי המסיבות.

"סרטים לא מצונזרים התחילו לזרום. התחלתי להבין שקורה אסון ואז יצרתי קשר עם כל מי שחשבתי שעלול להיות שם. שני חברים צלמים, עובדי הגברה שמתחבאים בשיחים ומספרים על מחבלים שיורים באנשים ועוד סיפורי זוועות. לקח זמן להבין. במהדורות החדשות בטלוויזיה אחר הצהריים כבר התברר שזה אירוע מסיבי. ואז התחיל המסע של להבין מי חטוף, מי נעדר, מי נרצח. מלא תמונות וסרטונים ואנשים שקוראים לעזרה. ילדים בני 20 עם נצנצים וסרטים בשיער שרצים חסרי הגנה בזמן שטובחים בהם. התחלתי להתפלל. מאותו רגע ועד עכשיו מבחינתי עברה שעה בזמן".

למה את מתכוונת?

"אנחנו עדיין כל כך בתוך זה. עוד נעדר הפך לנרצח, עוד לוויה ועוד ניחום אבלים. זאת המציאות שסצנת הטראנס חיה בה עכשיו. פרט לעשרות שנעדרים, אני יודעת על עשרה נרצחים מהמעגל הקרוב שלי. למשל מתן קידו ז"ל, שהיה די.ג'יי מאוד מוכר והכרנו לפני 20 שנים כשהיה בן 18. הוא היה קולגה וזאת אבדה כבדה מאוד. או בחור צעיר ומקסים שהכרתי באחד האירועים של מונסטון, רק בן 24, ואני פותחת את הפייסבוק ורואה שהוא נרצח. איפה שאני לא מסתכלת – זה נוגע בי".

שחרור פנימי גדול

קהילת חובבי הטראנס, שלה אופי "בועתי" משהו, עלתה כעת לכותרות בנסיבות השחורות הללו ועסוקה בליכוד השורות. תמיכה פיזית, פוסטים ברשתות החברתיות, הבעת פטריוטיזם וניסיון לגייס את אהדת הקהילה הבינלאומית, הם חלק מהצעדים שנעשים שם.

אורי הדר, 41 (כפר הנשיא), מפיק מסיבות ודי.ג'יי (וגם רכז התרבות של הקיבוץ), שחובבי הקרחנה המקומיים מכירים בוודאות את פרצופו, מסביר: "הקהילות האלו, של אנשים שאוהבים מוזיקה אלקטרונית, מפוזרות בכל הארץ. קהילה כזאת היא לא בהכרח תלוית מיקום גיאוגרפי. אני פחות בסצנת הטראנס, אני חלק מקהילה שהיא יותר לכיוון מוזיקת אלקטרו-האוס-טכנו. היא כוללת כ-3,000 איש. היא כמו משפחה. קהילה כזאת נוצרת בדרך כלל על ידי יזם אחד שמקבץ מסביבו אנשים מתוך אירועים שהוא מפיק, והם זזים איתו ממסיבה למסיבה. נוסח 'חבר מביא חבר'. זה חיבור שנמשך לאורך שנים. התקשורת היא בעיקר דרך פייסבוק ואינסטגרם. המסיבות האלו יכולות להתקיים תחת המטריה של הפקות שונות או סוגים שונים של מוזיקה, בדרך כלל באותו המיקום. בכל הקהילות האלו מדובר באנשים מכל הגילאים שאוהבים אנשים ומוזיקה. מבחינת החוויה, אגיד שלי – כשאני מתקלט או מגיע כאורח – זה נותן שחרור פנימי מאוד גדול. על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים שאתה לא פוגש ביומיום אלא ממש מחכה למסיבה עצמה כדי לפגוש אותם".

איך מה שקרה משפיע על הקהילה שלך, שרובה לא נכחה בפסטיבל?

"בגלל כל מה שקרה אנחנו עושים בכל שבת התכנסות שנקראת 'אי של שפיות' בבוסתן במרחק בערך שעה נסיעה דרומה מפה. יש אצלנו אנשים שהיו ב'נובה', אבל המפגשים האלו, של מוזיקה רגועה עכשיו ופשוט 'גאדרינג', מיועדים לכלל. אני מכיר חלק מהאנשים שהיו ב'נובה' ויש אנשים בצפון שמכירים הרבה די.ג'ייז שהיו שם. החיבור הוא העצב שמשהו כזה קורה. בסופו של דבר, אלו אנשים עם תחביב זהה וזה הממשק בינינו לבין מי שהיה שם".

אפרת מספרת על מתחם במרכז שמאפשר לניצולי ה'נובה' להגיע, להתאבל ואף להתחיל בעדינות מסע החלמה. "מיטב האמנים מופיעים מולם, כמו 'הדג נחש'. ראיתי שם המון ילדים עצובים שיושבים בשקט על מחצלות, מאוד מאוד עטופים. הייתה שם שזירת פרחים. את רואה ילד כזה גדול ושרירי, בן 24, שקולע זר לסבתא שלו".

את עצמך ממשיכה לשדר ברדיו.

"בשלוש התוכניות האחרונות שלי ניגנתי מוזיקת צ'יל אאוט מאוד מרגיעה ומנחמת. כל תוכנית הקדשתי לחברים וחברות שאינם, ובתוכנית האחרונה התחלתי לדבר קצת על תקווה. הקדשתי אותה לאריק פרץ ז"ל, אבא של רות פרץ, בליינית צעירה עם שיתוק מוחין. רות, שמאוד אהבה מוסיקת טראנס, הייתה מגיעה למסיבות עם אבא שלה ורוקדת עם כיסא הגלגלים שלה, ואריק פעל רבות לקדם את נושא הנגישות במסיבות ואף קיבל מענה. הם היו נעדרים ולפני שבועיים בערך אריק זוהה. רות עדיין נחשבת נעדרת. בשבוע שעבר, עשר דקות לפני השידור, אני מגלה שגם אילן אברהם, אדם שמח וצבעוני שהיה נעדר כשלושה שבועות, נרצח והשאיר את אשתו אילה, שהצליחה בתושייה רבה לברוח מהמחבלים ונותרה אלמנה וכאובה. הייתי חייבת לאסוף את עצמי ולעלות לשידור ולדבר על תקווה".

ובכל זאת, מיד לאחר האמירה "אני לא יודעת איך נצא מזה", את מדברת על ראשיתו של "לבלוב של חיים". כמה ימים אחרי שדיברנו, ראיתי אצל חברה בפייסבוק תמונה של צמיד כחול עם הכיתוב בלבן "dance louder", לצד תאריך המסיבה וראשית המלחמה. בפוסט שמצורף יש הצהרה שזהו צמיד לזיכרון הנספים, לתמיכה בחיילים, מסר שאסור לעולם לשתוק והצהרה שעוד יחזרו כאן ריקודים, ואפילו יותר.

אפרת: "מנסים להמשיך. למשל, אנשים מעלים תמונות שלהם ממסיבות עבר. יש צורך לעלות בחזרה על הסוס. יש פה שבר אמון רציני. אני לא שמעתי מאז מוזיקת טראנס. אני כועסת ולא יודעת אפילו על מי. רצות לי בראש תמונות שלא עוזבות אותי. ועם זאת, שולחים לי המון הודעות מחזקות. אני משדרת את תוכנית הרדיו שלי ב-live בפייסבוק. יש המון תגובות. חלקן מביעות תודה בנוסח 'המוזיקה תנצח'. ויש כאלה שאומרים שזה עוד מוקדם להם".

רוקדים ורצים עם סירים, להאכיל חיילים

ובהמשך לאבל, כמו כל עולם התרבות ובוודאי כמי שמתקיימת ממוזיקה אלקטרונית, היא חווה הפסדים כלכליים רציניים. "זאת מכה כלכלית. רק התאוששנו מהקורונה וחזרנו לאותה נקודה. הכול עצר. אבל גם כאימא אני לא יכולה להתקרבן, כי אני לא יכולה להתעלם מהניסים הגדולים שקרו".

תפרטי. אנחנו צריכים ניסים דחוף.  

"מחברים שהיו שם וכן חזרו. מהילדים שלהם שהיו שם וחזרו. המון אנשים ניצלו ושאפו לקהילת הטראנס בישראל, שמחזקת ומרימה באופן חסר תקדים לדעתי. למשל הלוויה של אילן אברהם ז"ל בבית אריה. המונים הגיעו ללוויה, למרות המרחק, לבושים צבעוני לבקשת המשפחה. או שי שלו ז"ל, בליין מוכר ומעורב בתרבות הטראנס בישראל שגר באחוזת ברק וגם הוא נרצח במסיבה. יום לפני סוף השבעה אנשים באו מכל הארץ לעמק יזרעאל כדי לחלוק לו כבוד אחרון ומרגש. גם אשתו הייתה ב'נובה' והצליחה לברוח. ושני הגברים האלו היו אבות. תארי לך שהילדים שלהם היו נשארים יתומים משני הורים".

אפרופו הלבלוב ומה שאפשר להחזיק אופטימיות לגביו, אמרת שאולי יחסי הציבור של מסיבות הטראנס יהפכו כעת חיוביים יותר. תסבירי.

"כשאומרים 'מסיבת טבע' יש לזה קונוטציה שלילית של 'מסיבת סמים'. בתקשורת, גם עכשיו, נמנעים לומר 'מסיבת טבע' ואומרים 'פסטיבל מוזיקה'. יש אנשים שחושבים שעכשיו תהיה יותר הכלה וקבלה של תרבות הטראנס בישראל, כי הציבור יבין שהדבר עצמו הוא חלק מתרבות חיובית שרק רוצה לשמוח ולרקוד. מלא אנשים קעקעו על עצמם את התאריך ואת הלוגו של ה'נובה'".

איך את רואה את העתיד?

"החיים חזקים מהכול. אנחנו נרקוד ויהיו מסיבות בישראל. הייתי אמורה לעשות מסיבה של 'נשים עושות שמח' ב23 בנובמבר והחלטתי שאם זה יתאפשר מבחינה ביטחונית אעשה אותה עם מוזיקה אלקטרונית רגועה. זה יאפשר קצת לזוז ולהיפגש".

בהנחה והן אכן יחזרו, עולה כאן גם השאלה הביטחונית. מסיבות open air מתקיימות הרבה פעמים בקצות הארץ לא רק בשל הגיאוגרפיה היפה והמרחב, אלא בגלל האישורים המשטרתיים. הן צריכות להיות רחוקות יחסית ממקומות יישוב בגלל הווליום. בנוסף, מסיבות כאלו לא בדיוק מתחברות במהותן עם אבטחה מסיבית. ועולה גם השאלה עד כמה אנשים ירגישו בטוחים בהן.

"אולי באמת המסיבות האלו יעברו יותר למרכז. כשזה ייגמר אני לא מוכנה לחיות בפחד, אני אצא למסיבות בעתיד. הטראנס ימשיך להתקיים, זאת לא תרבות שתימחק. נקודה. כל הזמן שואלים אותי מתי המסיבות יחזרו ואני כל הזמן אומרת שיותר מהר ממה שחושבים. אנשים זקוקים לזה, אלו החיים שלהם".

אורי הדר מסכים. "אנחנו מדינה עם יכולות הדחקה מאוד מפותחות. עכשיו אי אפשר לחשוב על זה. לדמיין מסיבה מתפוצצת באופן כזה, זה קשה. ישר עולות דמעות לעיניים. אבל אין לי ספק שהמסיבות יחזרו. מאמין שתוך שנה או אפילו פחות. זה לא באמת יעצור את הקהל וגם תחושת הביטחון תחזור. יש אנשים שזה החמצן שלהם. לא יכולים בלי זה, ברמה כזאת".

אפרת, תמיד מדברים על זה שישראל היא "אומת מסיבות" – קהל שבא "לתת בראש" ושכיף לנגן לו. ושאולי אנחנו יודעים לחגוג דווקא בגלל שכל יום אצלנו הוא בבחינת משהו שלא נלקח כמובן מאליו. מה את חושבת?

"אני חושבת שקהילת הטראנס המקומית היא השתקפות של ישראל – רצים עם סירים להאכיל חיילים, מכבסים להם את המדים. זה מאפיין אותנו, הביחדנס הזה, והצורך להתחבר. אנחנו אנשים שמחים שאוהבים את החיים. אנחנו נקום מזה".

להאזנה לתוכניות של אפרת כנסו לרדיו 'קול הגליל העליון', https://www.1053fm.co/

או לפייסבוק: https://www.facebook.com/efrat.moonstonebooking