משלג הייתי תופר לך, שמלה לבנה כשנהב

שלוש שמלות כלולות ממתינות עדיין ליובל דדוש, 32, בחנות מעצבת כלות נחשבת בתל אביב. אבל היא כבר לא צריכה להתלבט איזו מהן תתאים לחופה ואיזו לריקודים שאחרי. את ה"איי דו" שלה דדוש כבר אמרה בסוף השבוע שעבר, לבושה בטי-שירט, ג'ינס וסניקרס לבנות. גם האורחים לא הגיעו במיטב המחלצות, אלא על מדי ב' מאובקים ונשקים. חוץ מזה, הכול עבד כדת וכדין. על אף שדדוש, בת קיבוץ כפר הנשיא, תכננה את חתונתה המקורית לפרטי פרטים בערך שנה, היא נישאה בפועל באירוע מרגש וטעון בהרבה, סביר להניח, שמהדהד ברוב דרמה ודמעות שמחה ועצב – בעל כורחם של כל המשתתפים – את תמצית הקיום של מדינת ישראל.

הבנו שצריך לדחות

כשבוע לאחר השבת השחורה שתיזכר לעד, התחילו לבצבץ בקבוצות הוואטסאפ וברשתות החברתיות סרטוני "חתונות צו 8", שהפכו למעין תחבושות על ליבו השותת של העם. מין תנגודת עדינה וצנועה בעיקשותה, אם תרצו, לסרטוני הזוועות והאימים של פריצת המלחמה. תזכורת לכך שגם במקומות האפוקליפטיים ביותר, התקווה ויצר החיים ממהרים להרים ראש, יחד עם החוסן והיצירתיות הישראליים. הסרטונים האלו עובדים חזק על שקיקי הדמעות גם כשלא מכירים את הזוג הטרי, ובמקרה שכן – זה אפילו אפקטיבי עוד יותר.

ולראייה, כמה שעות אחרי החתונה של דדוש ובחל"ה אייל זיו, הופיעה הודעה ב'מקומי' של כפר הנשיא, בצירוף תמונה ואימוג'ים שהפכו נדירים בעת האחרונה. "שלומי טוב, עדיין בהיי עד כמה שאפשר להיות בהיי עכשיו", אומרת דדוש. בשגרה זיו והיא מתגוררים ברחובות. עכשיו ובעתיד הנראה לעין היא אצל ההורים. חברי הקיבוץ עוצרים, מתעניינים, אומרים "מזל טוב". רגע הפוגה מבורך, שלא לומר הכרחי, בימים הכה מתוחים וקשים הללו.

הם ביחד שלוש שנים וחצי. הוא בן כפר ויתקין, 34, השלים תואר שני בפקולטה לחקלאות ברחובות. היא עובדת בתל אביב בייעוץ תקשורתי לחברות. חברה משותפת הכירה ביניהם ו"בדייט הראשון שלנו היה כמעט די ברור שזה for life", דדוש נזכרת. החתונה המקורית הייתה אמורה להתקיים בקיבוץ ב-20 באוקטובר. לאותה שבת מקוללת לפני כשבועיים, דדוש התעוררה בקפריסין, במה שהיה עד אז מסיבת הרווקות שלה. הבנות – שבע מהן מכפר הנשיא – הגיעו לאי בחמישי, הספיקו להעביר יומיים "חלומיים" והתעוררו למה ש"היה נשמע סוריאליסטי לחלוטין, ואחרי שעתיים בערך הובן סדר גודל האירוע. ביטלנו את כל התוכניות שלנו. שעתיים אחרי זה אייל (שמשרת במילואים ביחידת האלפיניסטים בחרמון, ע"ט) הוקפץ ובערב התחלנו להבין שזה הולך להיות אירוע גדול וארוך מאוד ושאנחנו דוחים את החתונה. רוב החברים הוקפצו למילואים, ובארץ התחלתי לכתוב לספקים ולחברים שאנחנו דוחים. התחושות היו מאוד קשות באופן כללי, ניסיתי לכתוב הודעה מחזקת", היא מספרת.

דדוש המשיכה במה שהיא מגדירה "המרוץ לדחיית החתונה" ובערב ה-17 לאוקטובר, בעודה שוהה אצל דודתה במושב תלמי יחיאל, קיבלה שיחת טלפון מבחור לא מוכר בשם בועז, המשרת עם אייל ביחידה. "הם מכירים שבועיים והוא אמר לי ששמע שאנחנו אמורים להתחתן וביטלנו, והוא ישמח להרים לנו חתונה מא' ועד ת' אם אענה בחיוב. הוא יפיק הכל".

הסכמת מיד?

"ידעתי שמתוח בצפון ושהמון יכול לקרות בשלושה ימים, ושאגיד 'אוקיי, כן' אבל זה לא יקרה. אז עניתי בחיוב והבנתי שלכל הפחות אני צריכה להתגלגל צפונה ולהגיע לכפר הנשיא. בקיבוץ חיכתה לי ליאת, החברה הכי טובה שלי, שבעלה משרת עם אייל. היא אמרה שתצטרף והייתי בהלם שמישהו בכלל מוכן להגיע איתי לשם. אייל התקשר ואמר שהוא יושב עם רביב כנר שמשרת איתו ושרביב שואל עם איזה שיר ארצה להיכנס לחופה. אז הבנתי שדברים באמת מתחילים לקרות".

מתעדים הכול ברחפן

על אף שהגיעה הזמנה ("אמרתי: 'וואו, זה יצא בסגנון של ההזמנה שרציתי לחתונה המקורית!") מרגשת מאוד, בערב חמישי דדוש ישבה עם החבר'ה בכפר הנשיא, עברה בתחושה אסקפיסטית על הבגדים והשמלות שהחברות הביאו למדידות, ועם זאת "לא התמסרתי לרעיון שזה קורה". אבא שלה הרגיש שמבחינה קארמתית עדיף שיישאר בבית וישמח עבורה משם, ואילו אימה והורי החתן עמדו להגיע.

תארי את בוקר החתונה.

"באתי לליאת והתארגנו יחד, איפרתי את עצמי וסידרתי את השיער ב'חצי קוקו'. הבאתי איתי כוס יין ומנורה עטופה בנייר כסף ובגדים לאייל, ויצאנו לדרך וכל הזמן אני חושבת שאולי עוד מעט יתקשרו ויגידו שיקרה משהו, ונסתובב. אבל מפה לשם הגענו לש"ג, אמרנו שאנחנו נכנסים לחתונה וכולם כבר הכירו אותי בשם, ואז כבר התחלתי להתרגש. חנינו ליד האמרים עם מאגים עליהם וציוד צבאי ומה לא, והתחבקנו – לא ראיתי אותו שבועיים. מסביב מלא חיילים התרוצצו, ראיתי שולחנות קק"ל ערוכים וחופה לבנה מדהימה עם שביל לבן שפיזרו עליו עלים יפהפיים. הרכבים הצבאיים היו מאחוריה והיו דגלי ישראל. ראיתי שהעמדה של רביב כנר מוכנה והוא בחזרות עם הגיטריסט שלו, ואז הגיעה דוברת האתר שאמרה שהכינו לי זר ושיש להם מתנה בשבילי והם יתעדו את החתונה ברחפן. הגיעו תרומות לחתונה הזאת".

וואו.

"מילואימניקים וכאלו עם 'פלאפלים' הגיעו ואמרו 'מזל טוב'. ואז בועז בא עם חוברת מסודרת ורצה לעבור איתי על הטקס ולראות שהכול בסדר. והם אפילו לא מכירים אותי".

אני חייבת לעצור ולהתפעל גם מכך שנראה שרוב העסק נוהל במופתיות על ידי גברים.

"בועז היה ממש 'המושך בחוטים', המון אנשים נרתמו וגם למחרת לא ידעתי מי הפך את האירוע הזה לכל כך מושקע, ושוב – אלו היו אנשים שבכלל לא מכירים אותנו. החופה הייתה כל כך עוצמתית. רביב התחיל לשיר את 'נשלים את הכול', נכנסנו והתחלתי לבכות וכולם מסביבי התחילו לבכות. הפכתי לשלולית. עמדתי בחופה עם הלב הכי רחב שהיה לי אי פעם בחיים ומסביבי אנשים ש-90% מהם – אין לי מושג מי הם. היו ברכות מדהימות והרגשתי שחיתן אותנו בן משפחה, למרות שלא הכרנו קודם. זאת באמת חוויה כל כך מיוחדת".

והקראתם גם "יזכור".

"יומיים לפני החתונה, בועז שאל אותי אם זה בסדר שנקריא 'יזכור' בחופה ואמרתי לו שזה מאסט. בכל הזדמנות שיכולתי הזכרתי את זה שהאירוע הספונטני הזה הוא קצת למען כולם. כי מה שאנשים עברו פה עכשיו עלול לשתק את החיים, וזה שאנשים אחרים – ולא אני – החליטו שאסור לוותר על החיים עצמם, זה מהלך כל כך חשוב, אבל הוא לא קורה בניתוק ממה שקרה, אלא בגללו. ואז עשינו 'שבע ברכות' ואייל שבר את הכוס והייתה שמחה של חתונה פרופר עם ריקודים וקייטרינג של ארז קומורובסקי שנתרם לאירוע. אני לא הגעתי לזה, אבל כל מי שאכל אמר שהיה מדהים. היו מגשי סושי שתרמה מסעדת 'אומה' מזיכרון יעקב. היו שעתיים של ריקודים, היה פלייליסט שדי.ג'יי הכין לנו ושלח, הייתה מערכת הגברה עם מיקרופונים ורמקולים".

והתקיים גם הקטע האמנותי המתחייב של החברים. "יש צוות ותיק ביחידה, הם בני 50 פלוס ולא מוכנים להשתחרר והם שמו לנו ספסל ושרו לנו את 'מלכות החרמון' וכולם הצטרפו אליהם וזה היה מקסים. כל האירוע לקח שלוש שעות וחצי. רעדתי מהתרגשות עד שהתאוששתי באוטו בדרך חזרה. הרגשתי שאני חוזרת מאירוע מטורף".

חזרת ממנו בלי החתן.

"הוא שוחרר לאפטר כמה שעות אחרי והיה ירח דבש מושלם בדירה בקיבוץ. ואני חייבת להגיד שאחד הדברים הכי כיפים היה כמות ההודעות והטלפונים שקיבלתי אחרי, מאנשים שאמרו שסוף סוף הם חייכו. זה מרים לכולם".

עכשיו הוא שוב במילואים ואת מחכה לבהירות ולבשורות טובות, כמו כולם. הייתם אייטם בן 2:20 דקות בחדשות ערוץ 12 אצל סיוון רהב מאיר. היא שאלה בסופו מה לאחל לכם, ואמרתם בתיאום מושלם "שיהיה טוב". את מקבלת כאן במה להיות יותר ספציפית.

"כמו כולם, רוב היום הלב עדיין כואב ובטראומה, אבל אני באמת מאחלת לאנשים להצליח להרים את הראש ולהסתכל לצדדים ולראות איזה חומר אנושי יש פה, שאני די בטוחה שלא קיים באף מקום בעולם. אני לא חושבת שמה שהיה לנו היה יכול להתקיים בשום מקום אחר, זה כוח ענק והוא מדהים. אני מאחלת שנשתמש בו ולא נשכח אותו. אני חוויתי את הטוב הזה ואני מאחלת לאנשים לחוות אותו גם".

ומה את מאחלת לשניכם?

"שיום אחד נחזור לגור בקיבוץ, בלי נדר, ולחיות במקום שהוא טוב. כשאני אומרת 'טוב' אני מתכוונת בצניעות. כמה שוליים וחומריים נראים כל הדברים שהתעסקתי בהם לפני. אני חושבת שאם יש משהו שלמדנו – זה שלא צריך הרבה בשביל שיהיה טוב".