ביום כיפור אני זהירה

אני לא מאמינה בבית דין של מעלה, ובני אדם מורכבים מדי מכדי לנעוץ אשמה במישהו. כל-כך הרבה דברים משפיעים על כל פעולה שלנו ועל כל מה שקורה סביבנו, שהַאֲשָׁמָה איננה רלוונטית בעיניי. מה שיעיל הוא מה למדנו ומה עושים בהמשך כדי שמה שרע לנו או לאחרים, יהיה אחרת.

הַאֲשָׁמָה מגינה עלינו מחוסר האונים הגדול אל מול מה שקורה: אם יהיה אשם (וזה כולל את עצמנו), נוכל לשלוט במה שקורה. אם יהיה אשם, והוא ישלם את המחיר, נרגיש פחות חסרי אונים. והרי איוב כבר הוכיח שהמשוואה "צדיק וטוב לו רשע ורע לו" לא באמת עובדת.

בסיפור שאני מספרת לעצמי, אנשים הם לא רעים או טובים, הם אנשים. אני בעד לקיחת אחריות על החלק שלנו, ושאחרים ייקחו אחריות על החלק שלהם. אני בעד נתינת תוקף למי שנפגע מאתנו – כי לא חשבנו, כי הטוב שלנו התנגש בטוב של האחר, כי לא ראינו – זה אמנם לא מונע כעס, תסכול או זעם, אבל זה כן מוציא את האשמה מהמשוואה.

לסלוח זה לוותר על המשפט והוכחת הצדק; זה להתמודד עם הפרת הסדר שלנו, עם חוסר האונים שלנו, ועם הכאב שנוצר; זה לקבל את כל החלקים שלנו ושל האחר, ולדעת שבני אדם טועים, לפעמים גם טעויות נוראיות.

אז אני לוקחת אחריות, ומֵצֵרה על הכאב שגרמתי כי הגנתי על הפחדים שלי, על האנשים שלא ראיתי, ועל אלה שהתקשיתי לסלוח להם כי הייתי צריכה "רעים" בסיפור. צר לי על מה שהסתרתי מעצמי, על שלא עצרתי ובדקתי אם אני עושה מספיק כדי להילחם בגזענות, ובשוויון הזדמנויות. צר לי כי הנחתי שיהיה טוב מבלי שאעבוד בזה יותר.

כששואלים אותי, "מה שלומך", אני עונה, "הרוב טוב", כי אני לא מאמינה שאפשר שהכל יהיה טוב וזה בסדר שלא הכל טוב.

ביום כיפור אני מוסיפה, "ועל השאר, אני סולחת. גם לי".

קרן אדוריאן היא פסיכותרפיסטית ,מרצה, ומיסדת 'קורסי השלמות לחיים'. Kerenadorian.com.