|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
מתי בפעם האחרונה הייתם "לא בסדר"? מתי עשיתם מעשה שהתחרטתם עליו, נהגתם בחוסר התחשבות, אמרתם מילים לא במקום, פגעתם ברגשותיו של אדם אחר? בין אם עשיתם זאת במכוון או בהיסח הדעת, אם אותו רגע קופץ זה עתה במוחכם, כנראה שעליכם לבקש עליו סליחה. עניין פשוט, לכאורה, אבל "סליחה" על שלל היבטיה – המוסריים, החברתיים, הפסיכולוגיים, הדתיים – היא אחת המילים הטעונות ביותר שקיימות בשפה האנושית. לא מדובר, הרי, סתם בהגיית המילה עצמה, כי אם בתהליך תודעתי משוכלל ומורכב, אשר מצריך בסופו מידה של ענווה. לא כיף גדול להודות שכן, טעינו; לשאת באחריות, ליטול על עצמנו את האשמה.
קבוצת האנשים שתיכף תפגשו כאן יכולים להוות לכולנו מקור נפלא להשראה; הם הפגינו אומץ לב, נכונות להיחשף ולעיתים גם לא מעט הומור עצמי, כשהסכימו לשתף אותנו ולבקש ממישהו סליחה. אז שוב, סליחה שאנחנו מתערבים, אבל בהחלט מומלץ לכולנו להפנים וליישם.
■
נועם כשרי (42), כפר גלעדי, מנהל טכני במרכז קלור לאומנויות הבמה; מפיק, יזם תרבות ואיש סאונד גלילי; הוגה פסטיבל גלילאו ואיש יוצא מן הכלל
סְלִיחָה לְכָל מָאן דְּבָעֵי
סִלְחוּ לִי, אִם לֹא תָּמִיד
הָיִיתִי סַבְלָנִי.
סִלְחוּ לִי, אִם לֹא נָשַׁמְתִּי
עָמֹק אֶת נְשִׁימָתִי.
סִלְחוּ לִי, אִם לָקַחְתִּי כְּמוּבָן מֵאֵלָיו,
סִלְחוּ לִי, אִם נִשְׁמַעְתִּי מִתְנַשֵּׂא,
אוֹ יוֹתֵר מִידֵי מֻרְכָּב.
סְלִיחָתִי פּוֹנָה מַמָּשׁ לְכֻלְּם,
סְלִיחָה אִם הָיִיתִי חָרָא שֶׁל בֶּנאָדָם.
סְלִיחָה אִם שָׁתַקְתִּי,
סְלִיחָה אִם דִּבַּרְתִּי,
סְלִיחָה אִם בִּטַּלְתִּי
וּסְלִיחָה שֶׁאִשַּׁרְתִּי.
סְלִיחָה מֵעֹמֶק הַלֵּב
אִם פָּגַעְתִּי.
כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁים סְלִיחָה,
עָדִיף לִהְיוֹת ראסמי
סִלְחוּ לִי, גַּם אִם לִפְעָמִים
בֶּאֱמֶת הִתְכַּוַּנְתִּי.
■
עידו קהת (44), קיבוץ דן, מנהל מוזיאון הרעות במצודת כ"ח
הסליחה הכי מתבקשת היא מהילדים שלי, שחר ואור, ומבן הזוג שלי, רועי – למרות שהם האנשים הכי אהובים והכי חשובים לי בעולם כולו, בחרתי להקדיש את רוב הזמן שלי, לא להם.
אני נהנה מהדברים שאני עושה, אבל רגשות האשמה שנולדו יחד עם ילדיי בהחלט מנקרים. אני מאוד טוטאלי בעבודה שלי וגם בעיסוקים הנוספים (הרצאות, חינוך, הובלת מפגשים עם בני נוער ומבוגרים בנושא קהילת הלהט"ב), כך שיוצא שהם משלמים את המחיר. אני מתנחם בזה שהם רואים את ההשקעה שלי בדברים שהם חשובים וערכיים, ואני מקווה שזה משחק תפקיד בחינוך שלי. אני מאחל לעצמי שבשנה הבאה החרטה שלי תופנה לאדם הבא בתור שאני מזניח, וזה אותי.
■
אביעד דינור (48), קיבוץ עמיר, מנהל מחלקת החינוך הבלתי פורמאלי, מ.א. הגליל העליון
כשאני מסתכל לאחור על השנה הנוכחית, קרו לי כל כך הרבה דברים ברמה האישית והמקצועית, חלקם ממש משני גורל; לקראת יום כיפור אני רוצה לבקש סליחה על הדברים בהם לא הייתי מספיק טוב או מספיק נוכח כשצריך. משימת החינוך הבלתי פורמאלי היא לראות כל ילד וילדה, כל נער ונערה, ולהיות שם בתהליך המופלא של ההתבגרות. להיות שם כשקשה ולהיות שם כדי למחוא כפיים מול קבוצה שלמה. לצערי, לא הצלחנו להגיע השנה לכל הנערים והנערות, לא הצלחנו לעזור לכל המדריכים והמדריכות, ואני בטוח שישנם עדיין ילדים וילדות שעוברים תקופה קשה ומרגישים שקופים.
אני רוצה לבקש מעומק ליבי סליחה על שאנחנו, אנשי החינוך, ואני בפרט, לא תמיד רואים או מבינים הכול. לפעמים אני לא נרדם בלילה בגלל התחושה שהיה אפשר יותר. אני בטוח שיש שם בלילה ילד שזקוק יותר – בין אם לחיבוק או למשימה שיצטיין בה. בעולם כל כך מטורף וכואב, מה שנחוץ הוא קשר רציני עם מבוגר משמעותי שיהיה שם כדי להדריך, להוביל ולחבר, וזוהי חובתנו. תפקידי הוא גם לראות כיצד צוות שלם ומנוסה יכול לעזור לכל יישוב לקיים מערכת חב"פ טובה יותר, ולא תמיד אני מצליח במשימה זו; לכן אני מבקש סליחה גם מהקיבוצים על חוסר הזמינות ולעיתים על שיפוטיות היתר שלא אחת אני חוטא בה.
אני באמת מרגיש שתפקיד חיי הוא לעזור לאנשים; לא לוותר להם ולא לוותר עליהם. זוהי משימה קשה וסיזיפית אך היא שווה את המאמץ. יש לי הרבה חברים שעוזרים לי בדרך הזו וגם מהם אבקש סליחה, על הדרישות המוגזמות ועל הוויתורים העצומים שעליהם לוותר על מנת להיות חלק ממשהו גדול יותר.
מקווה שבכל שנה נשתפר צעד אחד נוסף לקראת עולם צודק, ערכי וראוי יותר לעתיד ילדינו.
גמר חתימה טובה.
■
אלי חיון (58), הגושרים, מנהל 'האוזן השלישית'
בשם האוזן השלישית הגושרים ואין סוף המוזיקאים והאומנים אשר הופיעו אצלנו השנה, סליחה משכנינו הקרובים והאהובים בקיבוץ אם המוזיקה וההתרחשות עברו את הגבול לפעמים. מבטיחים להקפיד יותר בשנה הבאה עלינו לטובה. ו… גם מבטיחים להמשיך להביא תרבות ומוזיקה ללא פשרות לגליל העליון האהוב.
■
הגר שמיר-בוכריץ (38), כפר סאלד, מנהלת 'קהילת השוות של הגליל העליון' בפייסבוק
רוצה לבקש סליחה מנשות קהילת השוות של הגליל העליון: מצטערת מעומק נשמתי שמחקתי לכן פוסטים ביום הלא הנכון, רק כי לא זכרתי איזה יום היום (יש מצב לטפשת הריון), שמחקתי בלי להגיד לכן לפני והייתן צריכות לשכתב מחדש, כולל אימוג׳ים מושקעים.
מבטיחה להשתפר ולהתרכז יותר בשנה הבאה!
■
גיורא זלץ (65), להבות הבשן, ראש מועצה אזורית הגליל העליון
אקדים ואומר שאני לא אוהב לראות במנהג בקשת הסליחה ביום כיפור הזדמנות מיוחדת, שכן מכך משתמע שבשאר 364 הימים אפשר להתנהג ולדבר באופן אלים ופוגעני, או לעשות "מעשים רעים". יחד עם זאת, במשך 11 שנים של ראשות המועצה, אני יודע שהייתי לעיתים חסר סבלנות, שדברים שאמרתי פגעו באנשים, שמעשים שעשיתי ושינו לטובה מציאות לאנשים רבים, גם הרעו לעיתים מציאות של אחרים.
אם אתם שם, אני מתנצל.
מי שאני יודע שנפגעו ב-11 השנים הללו הם בני משפחתי; אם מהתנהגות שלי, אם מתגובות ואמירות שנאמרו כלפיי בשל התפקיד שאני בחרתי בו, והם לא.
משפחה אהובה שלי, סליחה.
■
מיריק שניר (75), סופרת ואם לתשעה, ילידת כפר גלעדי. כיום מתגוררת במושב חיבת-ציון בעמק חפר
הסליחה שאני מבקשת השנה תהיה סליחה שונה ומיוחדת. לרוב הייתי מעלה בדעתי לבקש סליחה ממשפחה וחברים שנזקקו לי ולא הייתי איתם כפי שרציתי. השנה אני מבקשת סליחה ומחילה גדולה מציבורים שלמים, אלה שאני חיה שנים לצידם, אך ממש לא איתם. אלה שלמדתי עליהם מרחוק, מדעת הקהל, מהתקשורת ומעט מאוד ממפגשי פנים אל פנים ומשיחות כנות מלב אל לב; אלה שחטאתי כלפיהם בהכללות קשות. השנה אני מלאת תקווה כי זה הולך ומשתנה, ואעשה הכול כדי שזה ימשיך להשתנות, אצלי ואצל כולנו, כי בנפשנו היא!
זה החל עם "הפגנת הכיסאות" שיזמתי בתל-חי, מול האריה השואג, עבור אבי בן המאה ובני גילו שהיו מנועים מפאת גילם ומצבם הגופני מלקחת חלק בהפגנות. שערו בנפשכם כמה מתסכל ומכאיב זה עבור הדור שנתן את כל כולו עבור המדינה.
כששיתפתי את אבא בתוכניות ההפגנה הנרקמת, התרגש מאוד ולחץ עלי שוב ושוב, בעיקשות של דור הענקים, לשתף את אנשי קריית שמונה. ואכן, בהפגנה זו, בשונה מרוב ההפגנות באותה עת, היו דוברים מרקעים מגוונים, ביניהם גם מקריית שמונה. שרנו בה משירי הארץ. הייתה התרוממות רוח.
■
בהמשך יזמתי הפגנות בכיסאות נוספות. אחת בלוחמי הגיטאות – שם הושמעו קולות ייחודיים, ברוח מייסדי הקיבוץ הזה ויישובי השומר הצעיר בסביבה. שנייה בשדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, שם הצטרף למגוון הקולות המרתק של הדוברים שייח בדואי. ושלישית בקריית אונו, עבור ציבור גדול של ותיקי הארץ מבתי האבות באזור, שהיו נרגשים ואסירי תודה על הזכות למחות.
להפגנה הבאה שיזמתי בעמק חפר, האזור בו אני מתגוררת ב-30 השנה האחרונות, קראתי "עצרת עם", וזאת כדי לזמן אליה דוברים ואנשים מן הציבור הדתי המודאג מהמצב ככולנו, אך נרתע מן ההפגנות הרגילות. ואכן הגיעו כמה עשרות ובראשם הרב של כפר הרוא"ה. הצלחנו גם להביא דובר מהעדה האתיופית, הנמנעת מכל מעורבות, אולי מפני שאיבדה אמון במוסדות ובחברה שלנו.
הדבר הבא שקירב אותי השנה למגוון הנפלא של הקהילות הישראליות היה וואטסאפ שיזמתי יחד עם ד"ר אורלי בך, בו קראנו לצום לאומי בט' באב – לכל מי שחוששים מחורבן בית שלישי. רבים הצטרפו, ביניהם חרדים ודתיים מבית שמש, מבני ברק, מצפת, מטבריה מהשטחים ועוד. יוזמה זו, לדבריהם, מילאה את ליבם החרד לגורל החברה שלנו תקווה חדשה. הוואטסאפ שפתחנו ממשיך להיות פעיל מאוד ומאפשר שיח ישיר ופתוח בין בעלי רקעים ודעות שונות מאוד. כתוצאה ממנו התקיימו כבר כמה מפגשים. אחד גדול בט' באב בירושלים, שלושה בין אנשי צפת וראש פינה, מפגש מרגש בטבריה, אליו הגיעו מרחבי הארץ, ועוד מפגשים מתוכננים.
אם א.נשים שואלים את עצמם מה ביכולתי לעשות עוד לשיפור המצב במדינתי האהובה – זה הדבר! הצטרפו ליוזמות ההידברות הנפלאות הצצות כפטריות אחר הגשם. הן הבשורה הגדולה והתקווה (וזאת בלי קשר אם אתם/ן נמצאים בהפגנות או לא. אני נמצאת גם וגם!).
ייאוש – לא יביא שום פתרון!
נטישת הארץ – רק תיצור עובדות בשטח – שיחמירו את המצב.
לדידי, נעשה עמנו חסד של ממש בדמות משבר חוקתי קשה, שלא יכולנו עוד להישאר אדישים כלפיו. קיבלנו בעטיו הזדמנות להבראת החברה החולה שלנו, לשיח ולחיבורים בחברה השסועה שלנו, ואלה מפיחים בי תקווה עצומה. אני רואה את הסיכוי המנצנץ כאור בקצה המנהרה לבנות פה חברה מגוונת – שחלקיה השונים לא נאבקים אלו באלה, אלא משלימים אלו את אלו, לפסיפס ארץ ישראלי נדיר וייחודי. מדינה שאזרחיה לוקחים אחריות על החברה בה הם חיים, ומבינים שזוהי משימה הדורשת התמסרות ועשייה אישית, והם מודעים לכך שתיקון כזה יכול להתרחש רק בשטח, הוא לא יגיע מן ההנהגה, המונעת מצרכים אחרים. ייקח כמה שייקח, אם נתמיד זה יגיע!
אז בואו נעשה לנו כולנו יחד שנת סליחות והקשבה, שנה טובה ומיטיבה.
■
ענבר בזק (49), יובלים (במקור מקיבוץ דן), מנכ"לית החברה הכלכלית הגליל העליון וחברת כנסת לשעבר
אני מבקשת סליחה מהילדים שלי ומבן הזוג שלי זיו. בשנתיים האחרונות הייתי כל כך עסוקה בפעילות הציבורית שלי ובקריירה, באופן שהבית נפגע. פספסתי רגעים חשובים בחיים של הילדים שלי, כמו מסיבות סיום, שיחות הורים ופעילויות נוספות. לא השארתי מספיק זמן להשקיע בזוגיות, שאחרי 30 שנים משותפות כבר מרגישה לי מובנת מאליה.
■
דפנה אברהמס (60), להבות הבשן, מנכ"לית הוספיס גליל עליון
מאוד קשה להודות שאמא שלי כבר לא מה שהייתה פעם.
ההרגשה וההבנה של אמא שמזדקנת היא קשה לעיכול. מהר מדי נשכחים הרגעים הקסומים של מי שהייתה בשבילי תמיד וללא תנאי, שהיא גם הסבתא המושלמת בעולם לנכדיה ולניניה, זאת שניתן למצוא אצלה פתרונות לכל צורך ודבר. לאט לאט היכולות שהיו כוחה יורדות: כבר אין עיניים לראות את פניהם של הנינים החדשים, לראות תערוכות, לקרוא ספרים, לראות סרטים. וכמעט שאין אוזניים, לשמוע את שיחותיהם של הילדים והנכדים, לשמוע הרצאות שכל כך אהבה, להיות מחוברת ותמיד בעניינים; היכולת להתרכז בשיחה פוחתת, העולם הולך ונעשה מצומצם והצורך הבסיסי בחום ואהבה רק הולך וגדל. התסכול הפנימי של אמא, בין מה שהייתה לבין מי שהיא היום, מייצר רגעים של אי נחת, לפעמים עצבנות וכאב.
אני מבקשת סליחה, המון סליחה,
שכשאת חוזרת על עצמך אני חסרת סבלנות,
שאת מבקשת שנתקשר ואני שוכחת,
שאת מבקשת חיבוק ואני לא נמצאת,
שכל מה שאת רוצה זה לצאת לטיול, ולי אין זמן.
שאת רוצה את הקפה שלך חם, ולי זה נראה לא חשוב,
שאת רוצה לראות סרט ואני מתעקשת שבין כה וכה את לא רואה,
אבל מסתבר שעצם היציאה והישיבה בקולנוע עושים לך הכי טוב בעולם.
סליחה ששנים רבות וקשות, בלילות סערה כמו בלילות חמסין, במקום לישון הסתובבת בין בתי הילדים, כדי לכסות אותנו בשמיכה, כדי לוודא שלא עלה החום. נלחמת עלינו כמו נמרה שנעבור לישון בבית, קרוב אלייך ואל אבא, שתוכלי לשמוע את נשימותינו, ועד זה שזה קרה נלחמת בגבורה מול מערכות שחשבו אחרת ממך. תמיד היית אומרת לי: איך זה שאת כל כך נחמדה לכולם ורק בבית את כועסת? ואני אמרתי לך שאני יודעת שתמיד תהיי בשבילי ותאהבי אותי, אבל לא הבנתי כמה כאב וסבל גרמתי לך ועד כמה דאגת לי בכל ליבך.
סליחה שאני לא הבת שאני רוצה להיות. ושאני לא יכולה להחזיר לך אפילו חצי ממה שנתת לי.
סליחה.
אני אוהבת אותך כל כך.
■
יעל לובן (37), שאר יישוב, מנכ"ל Nortech-Platform
לאורך החיים בוחר כל אחד את הדרך בה הוא מפרש את העולם. דרך זו מושפעת מהבית בו גדלת, האנשים שפגשת ובחרת לקרב, וגם מאלו שמהם בחרת להתרחק. אתה מפתח את הבחירה הערכית שלך, השאיפות והיכולות שלך לפעול על פיהם. לעיתים הריחוק והטינה בולטים יותר מכל כאשר מולך מתייצב אדם עם עולם ערכים שונה משלך. בכיפור הזה אני רוצה לבקש סליחה מכל האנשים בדרך שלא חשבו כמוני, ולא הייתה בי הסבלנות או הבגרות לתת להם במה שווה של הקשבה, ושלעיתים אף נטרתי להם טינה. בעתיד אני מקווה שיהיה לי הכוח ותהיה לי היכולת לפעול אחרת, להקשיב לאחר ולתת מקום ליצירת שיח במקום להתנצחות.
■
אור נדב ארגוב (36), קיבוץ הגושרים, מנהלת הקהילות של מרגלית סטארטאפ סיטי גליל, אחראית על פיתוח התוכן ומובילה את תחום התרבות והאמנות במרכז החדשנות
מבקשת סליחה מהילדים שלי, אלון ועומר. סליחה ותודה שאתם סבלניים. לאמא יש הרבה חלומות והיא עובדת קשה כדי לממש אותם. יודעת שתלמדו מזה לבחור לעסוק בעתיד במה שאתם אוהבים ולהשקיע כדי להצליח; להתמודד עם אתגרים ותמיד לחייך ולדעת שאתם הופכים את העולם לטוב יותר. תודה על ימים ולילות בלי אמא. אתם האנרגיה ומקור ההשראה שלי.
