יום אחד נפל פגז באמצע הקיבוץ, וכך נמוגה ההבטחה שצלע ההר מגן עלינו. אבל אולי הדחקנו, ואולי סמכנו על הצבא. חיינו כמי שלומדים להסתגל לאיומים אחרים שמלווים בני אדם באורח חייהם. אירוע חדירה והשתלטות של מחבלים לא עלה על דעתי מעולם. לילה-לילה הייתי משכיבה את הילדים לישון ולא מופעלת מחרדות ומפחד. בשלב מסוים החלה תקופה מתוחה ועברה החלטה באסיפת הקיבוץ שבכל בית ילדים יצורף "מבוגר ישן": חברי קיבוץ יישנו בתורנות בכל בית-ילדים כדי לחזק את תחושת הביטחון של הילדים וההורים. לשם כך סידרו פינה קטנה למזרון ובכל לילה היה מגיע תורן אחר וישן שם. לעתים הוא היה כתובת למי שהתעורר, לפעמים התלוננו הילדים בבוקר ש"התורן הישן – ישן, נוחר ומפריע לישון".
בלילה שבין7 ל–8 באפריל 1980 התממש סיוט שלא העלינו על דעתנו שיכול באמת להתרחש. זה היה בסוף השבוע, בלילה שבין שישי לשבת, היה לילה סוער ורוחות עזות נשבו בחוץ. הבן הבכור שלנו היה אז בן תשע ובאותו הלילה ישן בביתנו. כמוהו ישנו בבית הוריהם עוד שני ילדים מכיתתו שגם הם גרו בשכונה שלנו.
בערך בחצות שמעתי רעשים והערתי את גדעון. חשבנו שאלה רעשי הסופה ואז פרץ הביתה, בצעקות, חבר קיבוץ ושמעתי אותו צורח: יש מחבלים בפעוטון רותם. עדי הייתה אז בת שלוש ופעוטון רותם היה הפעוטון שלה. חלפו רק שניות בודדות מרגע שהבנו שיש התרחשות ועד שגדעון יצא מהבית בריצה ובידיו רובה של כיתת הכוננות. הרגשתי איך הפניקה משתלטת עלי, חשבתי על הילדה שלי ועמדתי לאבד את עשתונותיי. אבל אז הרעש וההמולה העירו את בננו ובאותו רגע ידעתי שעליי לתפקד, שאסור לי להבהיל אותו. ממש דיברתי לעצמי: נורית, צאי מזה, נורית צאי מזה. הייתי צריכה לתת לעצמי פקודה כדי לא לאבד שליטה. נתתי לו חצי כדור הרגעה ולקחתי אותו לבית השכנים, שאליו הגיעו עוד חברי קיבוץ וגם שני בני כיתתו שישנו בבית הוריהם.
כל הזמן היה לי חשוב להיות בפעולה, לתפקד, לתת לילד שלי תחושה שהכל יהיה בסדר. הכנו שוקו לילדים, הוצאנו משחקים, הפגנתי איפוק, ובינתיים בראש רצו תסריטי אימה, הכל היה בערפל, לא ידענו מה קורה. קיבלנו פקודה להישאר בבתים ולא לצאת אבל לא הייתי מסוגלת לשבת במקום, יצאתי לחדר המדרגות שבין הבתים והסתובבתי הלוך ושוב בין הקומות, כמו לביאה כלואה. בראש הבנתי שאסור לי להתקרב אבל האינסטינקט היה לרוץ אל הילדה שלי, להציל אותה. בתי האמצעית הייתה בגן הילדים, לא ידעתי מה קורה שם ובינתיים לא שמעתי דבר מגדעון והשעות נקפו.
בשלוש לפנות בוקר נשמעו יריות. הבטן התהפכה לי, לא ידעתי מה זה אומר. בדיעבד נודע לנו שהיה זה נסיון הפריצה הראשון של סיירת גולני.
כל הזמן ניזונו מפיסות אינפורמציה ושמועות שהגיעו מדי פעם. לאחר כמה שעות נאמר לי שאוכל להתקדם לעבר הגן של בתי האמצעית. הבנתי שילדי הגן ישנים ובטוחים ושהצבא שומר עליהם. לא ידעתי אם עדי בחיים, מה קורה עם הילדים הקטנים שכל כך הרבה שעות לא היה אפשר להתקרב אליהם.
די מהר הבנו שאת התינוקות הרכים לקחו המחבלים לתוך הפעוטון של עדי, שהיה בקומה מעליהם. ניסיתי להרגיע את עצמי שמאיר, התורן שישן בבית הילדים, בוודאי שומר עליהם. סידרתי לי בראש תמונה של מאיר יושב מחובק עם הילדים, דואג שלא יפחדו. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם עדי תיבהל ותבכה, אם תצטרך פיפי, אם תהיה רעבה, מה יקרה אם המחבלים יילחצו אל מול בכי הילדים ויעשו מעשה נואש. סיוט.
לפנות בוקר התחילו להגיע שמועות שסמי שני, מזכיר הקיבוץ, שנקרא טרם פריצת המחבלים לתקן תקלת חשמל בבית הילדים ונקלע לאירוע, נפגע. לא ידענו בבירור מה מידת הפגיעה. הזמן עבר, כוחות צבא זרמו לתוך הקיבוץ, לא ידעתי איפה גדעון והרגשתי שאין לי כוחות לעמוד במתח. מה שהחזיק אותי הייתה התקווה שתכף כל זה ייגמר, שחייב להיות בסדר, שלא יכול להיות שבאמת יפגעו בילדים רכים וחפים מפשע.
כשעלה הבוקר פגשתי את בתי האמצעית, בני נשאר עם השכנים בביתם ואני רצתי אליה לגן. התברר לי שילדי הגן ישנו בשקט, שהיא לא השגיחה בכל המהומה, ומאותו רגע הייתי צריכה לשדר ביטחון.
חיכינו יחד בגן, ישבנו שתינו על השטיח ושיחקנו "חי צומח דומם". בחוץ התחוללה דרמת חיי ובתוך הגן ישבתי ושיחקתי משחק.
שתי דקות לפני השעה10 הודיעו שעומדת להתבצע פריצה לפעוטון רותם. החזקתי את עצמי חזק, שבתי לא תרגיש מה עובר לי בפנים. אלה היו רגעים סוריאליסטיים, של נתק בין האופן שבו נהגתי כלפי חוץ – יושבת ומשחקת עם ילדה בת שש –ובין המהומה וההיסטריה שהתחוללו בקרבי. בעוד רגע יישמעו היריות, ורק שהכל יעבור בשלום. לא עצרתי את המשחק לרגע, בכל המובנים.
בעשר בדיוק, כעשר שעות מזוויעות מתחילת האירוע, שמעתי מסוק באוויר, בכריזה הודיעו לנו להיכנס לתוך הבתים, ואז הגיעה הידיעה שהכל נגמר, שפרצו לפעוטון, שהמחבלים נהרגו.
עדיין לא ידעתי מה שלום עדי ולא הבנתי לאן גדעון נעלם. לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר ורצתי כל עוד רוחי בי לעבר מרכז הקיבוץ, אל הפעוטון. הספקתי לראות מסוק ממריא מהדשא שעל יד חדר האוכל, מישהו צעק לי שעדי וגדעון בתוכו, שהם בדרך לרמב"ם, לא ידעתי פרטים. לא היו אז טלפונים בבתים, מישהו אמר שעדי נפצעה ולא יכולתי לאמת נתונים.
אספתי כוחות והתקרבתי לפעוטון. משהו משך אותי לשם, רציתי לראות בעיניים שלי מה קרה. בכניסה לפעוטון זיהיתי את מעיל הדובון האדום הקטן של עדי מנוקב בכדורים, וברחתי לאחור אחוזת אימה. מרפאת הקיבוץ הפכה לחמ"ל, רצתי לשם והתקשרתי להוריי. הייתי מותשת, מבולבלת וחסרת כוחות.
עד אחר הצהריים לא ידעתי מה בדיוק קרה לעדי. נצמדתי לשני ילדיי הגדולים, ניסיתי להרגיע, להבטיח שהכל בסדר. בשלב מסוים הגיע עוד מסוק לקחת חיילים פצועים. היה עליו חייל שכבר היה ברמב"ם, והוא דאג שימסרו לי פתק קטן ובו נכתב: עדי בביה"ח והיא מטופלת. יותר לא ידעתי.
רק בארבע אחר הצהריים הגעתי לרמב"ם. עדי כבר הייתה אחרי ניתוח בכתף. רצתי לגדעון ושם הכל התפרק. שוב ושוב אמרתי לו: עדי נולדה לנו מחדש. זה היה רגע של קתרזיס, הכל התערבב שם ביחד, כל הרגשות העצורים, כל הפחדים האיומים.
התברר לי שגדעון היה כל השעות האלה בגן ילדים מעל הפעוטון, שפונה ונתפס על ידי הצבא. כל הזמן הזה הוא שכב מטרים בודדים מעדי בלי יכולת לעשות דבר. המתח היה איום, חצר הקיבוץ הייתה מלאה חיילים והפעוטון היה מוקף צבא. בגן שגדעון היה בו התמקמו צלפים והוצב מכשיר קשר עם רמקול, שבאמצעותו הוא שמע כל הזמן מה מתרחש בתוך הפעוטון ועקב אחרי שיחות המו"מ בין המחבלים לצבא. מולו היה חלון חדר השינה של עדי, והוא ידע שבתו נמצאת מאחורי הווילון. לקראת הבוקר ניסו להכניס חלב לפעוטון ולרגע הוסט הווילון וראשה המתולתל נראה מהחלון. כל דקה הייתה נצח בשביל שנינו: לגדעון ששכב קרוב ולי באי הידיעה שלי.
בדיוק בעשר רפול הרמטכ"ל נתן הוראה והצבא פרץ לפעוטון. גדעון רץ לשם וראה את החיילים המפנים את הילדים. אחד מהם החזיק ילדה קטנה מלאה בדם וגדעון זיהה לפי רעמת התלתלים שזו עדי. הוא חטף אותה מידי החייל ובסיוע רופא שהיה במקום העלו אותה להליקופטר שכבר חיכה על הדשא ליד חדר האוכל.
לאט-לאט התבהרה התמונה: חמישה מחבלים מארגון "החזית העממית" ניצלו את ליל הסערה ותקלה בגדר וחדרו לקיבוץ מלבנון כשהם חמושים ברובים וברימונים ונחושים להשתלט על בית הילדים. בפתח נתקלו במזכיר הקיבוץ סמי שני, שניסה למנוע בעדם להיכנס, והרגו אותו במקום. אשתו, אסתי, הסתתרה בשירותים עם שומרת הלילה ועם שני תינוקות שהצליחו לקחת בידיים. בידי המחבלים היו שבעה ילדים, ביניהם התינוק של סמי ואסתי, וגם מאיר, חבר הקיבוץ שהיה התורן באותו הלילה.
כך התברר לי בדיעבד שהסיפור שסיפרתי לעצמי כל הזמן, שמאיר ההורה התורן ודאי מרגיע את הילדים, היה רחוק מאוד מהמציאות. למעשה מאיר נכפת בידיו וברגליו והופרד מהילדים. שני תינוקות בני כמה חודשים שהיו שם בכו ובכו באין מרגיע, עדי וילד נוסף ישבו כל הזמן הזה על אחת המיטות, רטובים מפיפי, ואחד מילדי הפעוטון של עדי, ששהה בחדר ליד, ככל הנראה נפצע במהלך נסיון הפריצה הראשון שכשל, ולאחר שהכל הסתיים נמצא מת במיטתו. באותו נסיון פריצה ראשון נהרג גם חייל מסיירת גולני. כך התבהרו לאט–לאט עוד פרטים, אימה גדולה ונוראה.
כשעדי התאוששה מהניתוח זכרה לספר על איש עם בנדנה על הראש ש"היה לו משהו ביד" והיא כל הזמן שאלה אותו מה הוא מחזיק. היא זכרה שישבה בתוך פיפי. מעבר לזה לא רצתה לדבר. זמן רב נרעדה מרעשים, פחדה מחיילים.
בשבועות שאחרי הפיגוע הקיבוץ היה עטוף מכל כיוון: הגיעו פוליטיקאים, שירותי הרווחה, התקשורת, הציבור עטף אותנו בהמון חום ואהבה. משגב עם תמיד היה קיבוץ קטן, לא חזק כלכלית, ואחרי האירוע הזה הרגשנו תמיכה מכל עבר. חובות הקיבוץ נמחקו, זכינו להרבה התעניינות, ולרגע לא חשבתי לעזוב. היה ברור שזה הבית שלנו ובית לא עוזבים גם אם קשה – להיפך.
אחרי תקופת התאוששות הגיעו למזכירות הקיבוץ נציגי ועדת החינוך של התק"מ. הם רצו לייעץ כיצד להתנהג עם ילדי הפעוטון. אני זוכרת שקמתי שם ואמרתי שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, זה המקום הטבעי שלהם, לסביבה הזאת הם רגילים. צריך להשיב להם את הביטחון, אמרתי מתוך מחשבה קרה.
רגשית, רציתי לחבק את הילדה שלי ולהצמיד אותה אליי, אבל חשבתי שהילדים רגילים להיות ביחד, מכירים שגרת יום ברורה וקבועה, ולכן צריך להחזיר אותם למה שמוכר להם מהר ככל האפשר. גם אנשי המקצוע חשבו כך. כמו טיס שנוטש מטוס ומיד מעלים אותו בחזרה על טיסה נוספת, זו דרך להתמודד, להחזיר לתפקוד, לייצר תחושה של יציבות. היו הורים שחשבו אחרת, אבל בסופו של דבר כך הוחלט והלינה המשותפת שבה להתקיים. גם הילדים ביקשו לשוב לבית הילדים. הרי רוב שעות היום הם היו שם, הם לא הבינו את משמעות האירוע, הם רק רצו לחזור לסדר היום.
כשלושה חודשים לאחר הפיגוע התמניתי להיות מזכירת הקיבוץ. אף פעם לא חשבתי שאכהן במשרה ציבורית, בתחילה עבדתי בחינוך ואחר כך ניהלתי עשרות שנים את ספריית בית הספר האזורי. אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו. כשנבחרתי לתפקיד הקיבוץ היה מלוכד מאוד, הרגשנו תחושה של שבט, תמכנו זה בזה והתחזקנו מזה. דווקא חצי שנה אחרי האירוע, כשההתעניינות שכחה והחיים היו צריכים לשוב, לכאורה, לשגרה, דווקא אז היה קשה יותר.
חלפו כמעט שנתיים עד שהחלטנו לסיים את הלינה המשותפת. רצינו לעשות את המעבר באופן מסודר, לא בחופזה ולא מבהלה. כמזכירת הקיבוץ רציתי לנהל את השינוי הזה באופן רגוע ושכלתני.
לבסוף, כשעברו הילדים לישון בבית ההורים, שני הילדים הגדולים שלי כבר היו בתחילת גיל הנעורים וגרו במגורי הנעורים של הקיבוץ, כך שרק עדי עברה לישון אתנו בבית. מדי פעם היו עולות בי מחשבות שאולי עם הגדולים החמצנו, אבל הם אף פעם לא התלוננו על הילדות שהייתה להם. עד כמה שאני מבינה היא זכורה להם כחוויה טובה. לימים, כשהתחילו לצאת כתבות ומחקרים על בני קיבוצים שהביעו כעס על החינוך המשותף, התעורר בי צורך לשאול את הילדים שלי על כך, ולא שמעתי מהם תחושה של קושי או תסכול. זו הייתה רוח התקופה ואלה היו פני הדברים. אי אפשר ואין טעם לשפוט את זה במבט לאחור. הכוונות היו טובות, הילדים היו בראש סדר העדיפויות של הקיבוץ.
היום אני כבר פחות מעורבת וקשורה לקיבוץ כקהילה. עד לפני כמה חודשים עוד הייתי חברת מזכירות, אבל עכשיו זה כבר קיבוץ אחר, קטן, מופרט. לאחרונה יש כאן קליטה טובה של משפחות נחמדות, אבל אני כבר פחות מכירה את האנשים. עדיין יש ערבות הדדית, אבל כבר אין חדר אוכל והתרבות לא כמו שהייתה. הילדים שלנו לא חזרו לקיבוץ, אנחנו משתדלים להתראות ככל הניתן במגבלת המרחק. יש לי קשר טוב אתם ואני מאוד אוהבת אותם ואת הנכדים.
אני גרה במקום מדהים. מהבית שלנו נשקף הנוף הכי יפה בעולם, מחלון ביתי רואים את החרמון הסורי ואת העמק הפרוש מתחתיו, מהגינה שלי אפשר לראות את הרי "מול הלבנון" המושלגים בחורף, את עמק עיון. כבר כמה שנים הגבול שקט מאוד, ואי אפשר לחיות כל הזמן עם המחשבה מה יקרה מחר. ההיסטוריה לימדה אותנו שכנראה יגיע רגע שהשקט יופר, אבל אני מדחיקה את המחשבות על כך.
טוב שהילדים גדלו, אני שמחה שיצאו לדרכם, לדרך שבחרו בה בעצמם, כמו שאני בחרתי בזמני. הכי חשוב לי שיהיה להם טוב.
משגב עם הוא הבית שלי, הבית שבחרתי, עם כל הזכרונות. בית לא עוזבים.
מתוך: '4 שעות ביום, מונולוגים של אימהות בלינה משותפת', אוריין צ'פלין, הוצאת הקיבוץ המאוחד
פורסם לראשונה בגיליון 235 מיום 1 באפריל 2020
