תיקון מדים, תיקון עולם

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

במקור, הסדנה שהקים טל עמלני על חורבות המסגרייה המיתולוגית של קיבוץ שמיר, נועדה למלאכות ולעבודה חברתית עם מה שהוא מכנה "נוער דשא". הוא קרא לה 'העמלניה' וצייר בצהוב ואדום את הלוגו החדש על דלת המבנה המרווח. אבל אז הגיע השבעה באוקטובר. כבר באותו יום שחור עמלני, בן שמיר וחבר הקיבוץ, עשה לחלל הסבה מזורזת לאמל"חיה, וכך הוא פועל עד היום.

הרעה שהתרחשה מדרום אמנם לא הגיעה אז גם מלבנון, אבל בבוקר המחרת כוחות גדולים של צה"ל נעו צפונה, ימ"חים (יחידות מחסני חירום, ע"ט) נפתחו לראשונה מאז 2006 וחלק מהציוד דרש שפצור. לזה עמלני התכונן. "עצרנו הכול, פינינו את השטח והכנסנו מכונות תפירה. בהתחלה היו כמויות אדירות של רצועות ורוכסנים שדרשו החלפות. עסקנו בעיקר בתיקונים. בעבר הייתה לי מתפרה צבאית והיה לי קצת ציוד וניסיון, והתחלתי לייצר אביזרי עזר ללוחם: פאוצ'ים לרגל, חבקים לנשק".

הדרכה מבוגרת שנקר

המוטו: אף חייל לא יוצא מכאן ללא מענה, ודאי וודאי לא ישלם על תיקונים או אביזרים להם נזקק. עמלני גייס קצת מתנדבים, וכמו כל היוזמות האזרחיות רבות התושייה שקמו אד-הוק, נפלה גם זו לחלל שנפער בתחום. השמועה עברה מיד מפה לאוזן; פרט לתיקונים, ציוד צבאי שגויס כתרומות הגיע לעיתים ללא פתרונות חיבור לאביזרים נלווים ומהותיים. גם מענים כאלו עמלני התבקש לספק ב-200 המ"ר העומדים לרשותו. אתגר נוסף היה ההכרח בכישורים מקצועיים – בניגוד לשלל התנדבויות אחרות, תפירה תומכת ציוד צבאי היא מלאכה שדורשת התמקצעות. זאת תפירה מורכבת שחייבת להיות עמידה וחזקה והיא משלבת חומרי טקסטיל עבים, כבדים וגסים שצריכים להתחבר לחומרים מגוונים. "תוך כמה ימים כבר התחילו להגיע בקשות לדברים שלא יכולנו לייצר מבחינת כישורים וחומרי גלם", מספר עמלני. "אני יודע להפעיל מכונת תפירה, אבל אני לא באמת תופר. התחלנו לעבוד עם נוער ועם חבר'ה מכיתת הכוננות. אף אחד לא היה תופר מקצועי. לאט לאט למדנו". לתמונה נכנסו אנשים רבים וטובים (וצנועים) שסייעו לאמל"חיה לגדול ולהתמקצע ועמלני לא חדל להפליג בשבחיהם. אליק שמש היה מאלו שסייעו למינוף היוזמה מראשיתה. "גם אליק תפר לחיילים, אז הוא הגיע אלי ותרם מלא גלילי בד מתאים, רצועות, גומיות וחוטים וכל מה שצריך, והדריך אותנו קצת. בחורה שלמדה עיצוב טקסטיל בשנקר לימדה אותנו ועשתה לנו גזרות מיוחדות".

תוך זמן קצר הפך המקום למוקד עלייה לרגל לחיילים. כולם עדיין עמלו בהתנדבות. "עסקנו בעיקר בתיקוני וסטים, מדים, תיקים ייעודיים – ציוד שהתקבל מהצבא או היה למילואימניקים בבית. תפרנו מוצרים לפי דרישה, או כאלו שחשבנו שיתאימו. הכל הלך", עמלני מספר. הם נזקקו לחומרי גלם וקיבלו תרומות משמיר ומאנשים פרטיים. תופרים מקצועיים הגיעו לתת כתף "והתחלנו לייצר דברים מטורפים. מפונצ'ו הסוואה מיוחד לצלפים ומנשאים מיוחדים וכיסויים למרגמות".

משמלות כלה לכיסויי האמרים

כפי שלימדו היטב ב'משחקי הכס', בצפון כדאי להיערך להגעת החורף. "אחת התופרות הבכירות שלנו, שחודשיים לפני תחילת המלחמה פתחה עסק לשמלות כלה ואז סגרה אותו והצטרפה אלינו, גרה בקריית שמונה. בדרך מהאמל"חיה הביתה היא ראתה האמר נוסע כשהוא עטוף בניילונים. היא עצרה אותו בצד ואמרה לנהג לבוא אלינו לקבל כיסוי מתאים, כי אי אפשר לנסוע ככה", עמלני מספר. "הוא היה בהלם ממה שעשינו לו. הגיעו בקשות ממילואימניקים בעזה ובגליל המערבי".

עמלני הוא שמממן את המקום מבחינת ארנונה, שכירות, חשמל וכו', אך עם הזמן היה ברור שלפחות חלק מהתופרים המקצועיים יצטרכו לעבור חיול או לקבל תשלום על מנת שיוכלו להתמיד. מה שקצת סרבל את העניינים היה האג'נדה של האמל"חיה. "פנה אלינו קצין לוגיסטיקה ראשי שנתפור לו כיסויים להאמרים. הוא רצה לתת ימי מילואים, וזה קסם לנו, אבל עניתי שהעבודה תהיה איטית גם כי אין לנו חלל ממש מתאים, וגם כי הלוחמים בשטח והצרכים שלהם נמצאים במקום הראשון אצלנו". זה לא צלח, אבל מי שכן זרמה עם התנאים היא חטיבת 'גיבור' – החטיבה הצפונית 769. "כ-70% מהעבודה שלנו היא עבורם ועבור כיתות הכוננות והשאר עבור כלל החיילים. אנחנו כחמישה תופרים בשכר צבאי וזה אפשר לנו לגייס תופרים מקצועיים יותר. התחלנו 'למדל' דברים: לכל חייל הכנו פאוץ' עזרה ראשונה וככה, אם לוחם נפצע ומגיע אליו חובש, הוא משתמש בציוד האישי של אותו הפצוע. הכנו מנשאי קשר, תיקים לשלוקרים. המועצה חילקה לכל חברי כיתות הכוננות מכשירי קשר, שזאת יוזמה מדהימה, אבל צריך בשבילם פאוצ'ים. אז תפרנו. מישהו התקשר אלינו אחרי שהגיעו ליחידה שלו וסטים קרמיים חדשים בתרומות, אבל בלי פאוצ'ים למחסניות. עשינו להם 1,200 יחידות כאלו".

כדי להקל על קבלת תרומות, התחברה העמלניה לעמותה 'גלילה לעתיד טוב יותר', שמקבלת בעבור המיזם תרומות ורוכשת את הציוד הנדרש לפעילות. בני נוער רבים באים לעזור ובעיקר גוזרים, פורמים, מנקים ומסדרים. חלק מהתופרות הן פנסיונריות ובחזון של עמלני ישלב המקום בעתיד גם הלומי קרב, וכולם יעבדו יחד.

אפרופו פנסיונרים, האמל"חיה מנצלת היטב את ניסיונם וכישוריהם. "אם אתה לא תופר מיומן, אתה שובר די הרבה מחטים ומכונות", עמלני מסביר. "אני טכנאי חובב, אז תיקנתי מה שיכולתי ובאיזשהו שלב יצרנו קשר עם מאיר ליפשיץ מקיבוץ עמיר, טכנאי מקצועי שפונה מהקיבוץ, בן מעל 80. מאיר התאהב במקום ופעם בשבוע הוא מגיע מנקודת הפינוי שלו אלינו, עובר על כל המכונות ומתקן מה שצריך בהתנדבות".

אאוץ', תגדיל את הפאוץ'

מפעל 'טבע נאות' תרם להם חומרי גלם, ומתפרה גדולה מעין זיוון נתנה מכונות טובות וחדישות. ארבע תופרות מדופלמות לא הסכימו לוותר על המכונות הביתיות האהובות שלהן והן עובדות עבור האמל"חיה מבתיהן כ"קבלניות משנה". "יש לנו מוצרים קבועים, כמו חגורות סקוטש ותפסים לנשק ורפידות לרצועות מקלעים", עמלני אומר. "יש לנו מלאי ומגיעים אלינו רס"פים ואנחנו מציעים להם את מרכולתנו. עברנו לכמויות מסחריות. אנחנו לא עובדים בשישי-שבת, אבל בשבוע שעבר התקשרו אלינו כמה יחידות שקיבלו מקלעי נגב  NG7 חדשים ללא האביזרים הנלווים הנדרשים. גייסתי חלק מהחבר'ה וישבנו בסופ"ש ותפרנו. אנחנו משתדלים – ואני חושב שדי בהצלחה – לתת פתרונות לכל הבקשות וגם מחליפים גזרות וידע ופיתוחים שלנו עם אמל"חיות אחרות".

הם פתוחים משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, אבל קשובים תמיד לבקשות מהשטח ויכולים לספק שירות ללובשי מדים גם בעשר בלילה או לחלופין, בשש בבוקר. "מילואימניקים מגיעים עם רכבים פרטיים ואנחנו מסדרים להם רשתות הסוואה, ברזנטים לטנדרים ועם זה הם מובילים אוכל ותחמושת. זה מאוד מרגש להיות בנתינה לילדים שלנו שנלחמים".

מטבע הדברים, כל המתנדבים והעובדים הפכו לסוג של משפחה.

"זה ממש מדהים. חיילים שיש להם זמן עוזרים לנו, אוספים תרומות. אני כל הזמן אומר 'אנחנו' כי אני הייתי היזם אבל זה כבר עבר אותי מזמן. למשל רותי לוי משדה נחמיה, בערך בת 70. כולם מכירים אותה. היא איתנו מ-day one. היא מארגנת תרומות ותופרת מקצועית והכי מהירה שפגשתי. היא מכבסת לחיילים, תופרת מדים, משהו מיוחד במינו, והכל בהתנדבות מלאה. הייתה לנו פה אמל"חיסטית צעירה בשם עדי פישמן, תופרת מדהימה ובחורה מהממת שתפרה בסדיר ליחידה מובחרת והגיעה אלינו דרך חטיבת אלכסנדרוני. היא עשתה לנו דברים מופלאים, עד שכמו ב'שיר אהבה בדואי', גם אותה סופה נודדת סחפה. היא מטיילת באוסטרליה ושולחת משם תמונות מדהימות. אבל היא עוד תחזור אלינו. המלחמה הזאת לא תיגמר כל כך בקרוב".

ולא רק שהיא לא נגמרת, אתם עובדים תחת אש ולא ממוגנים היטב, שלא לדבר על הנסיעות לשמיר.

"הצבא עדיין לא השכיל לשים לידנו מיגונית ואני אשמח שזה ייכתב. בגלל שבכובע השני שלי אני בעל חברה לייצור אמצעי לחימה, יש לי כאן ליד כספת ענקית ובכל פעם שיש אזעקה רצים לתוכה בתקווה שזה יחזיק. יש חשש אצל הצוות, ובצדק. מכיוון שהיו פה אוגדות שלמות בהתחלה, פיזרו באזור מיגוניות שעכשיו יושבות כאבן שאין לה הופכין. זה רכוש צה"ל והם אלו שצריכים להזיז אותן למקומות נדרשים, ובין היתר אלינו. כשאני מגייס אנשים חדשים והם שואלים אם אנחנו ממוגנים, אני אומר שלא מספיק".

פחמימות וקפאין דווקא יש להם בשפע. "יש לנו מקרר מפוצץ, אנחנו קונים את הפחיות הקטנות של הספרייט והקולה ויש לנו מלא שטויות ואוכל. הגיע לכאן מילואימניק שביקש תיקון בווסט ורצה לשלם. סירבנו כמובן. הוא לא ויתר ובסוף התעצבן ונסע לקריית שמונה וקנה לנו מכונת אספרסו. הצבא מפנק אותנו בחלווה, יש עוגות. זה בית שני לחיילים".

בימים האחרונים מדברים הרבה על פיחות משמעותי בגיוס המילואים, שלא להזכיר את משבר הפטור מגיוס וההתקוממות שהוא מעורר. בתור מי שמצוי במגע הדוק ובלתי אמצעי עם השטח – איך אתה מתרשם מנכונות המילואימניקים להמשיך להילחם?

"המוטיבציה מטורפת, היא בשמיים. החבר'ה מהחטיבות הצפוניות אומרים: 'יאללה, בואו ננקה את השטח ונגמור עם זה ונחזור לאיזושהי שפיות'. מספיק, יש גבול לכמה אפשר לחיות על החרב. מעולם לא היה כאן שקט וזה פשוט נורא. ורואים את זה על הלוחמים. הם אומרים: 'אוקיי, נקריב מה שצריך ונהפוך את לבנון למדינת לבנון ונפנה את איראן מהשטח'. כולם מדברים על זה שזאת ממש מלחמת העצמאות על הקיום שלנו. האם זה יקרה? אני סקפטי, יש לנו ממשלה כושלת ואין שום צפי שמשהו נכון יקרה. אבל אלו כבר דעות פוליטיות". 

איזה פריט ייצרתם ושכללתם שלוחמים ממש עפו עליו?

"פק"לי ירך למטוליסט ולחובש ולמפקד, הפאוצ'ים האישיים לעזרה הראשונה, חבקים ל-16M. אני חושב שעשינו מעל 5,000 חגורות סקוטש".

במה שונה העבודה עם חברי כיתות הכוננות של הקיבוצים מזאת שעם המילואימניקים והסדירניקים?

"הם כבר לא ילדים בני 19, לחלקם יש משקל עודף וצריך, למשל, להגדיל להם את הווסטים ואת ציודי המיגון. אבל אנחנו עומדים במילה שלנו ולא משאירים אף אחד ללא פתרון".

איך המוטיבציה שלהם? הם טוחנים כוננות ושמירות, המשפחות של חלקם מפונות כבר תקופה ארוכה. אלו לא סדירניקים מורעלים והמציאות ביישובי הגבול ממש מסוכנת כל הזמן.

"הם שומרים על הבתים שלהם. יותר קל להם מאז שהצבא משלם להם. זאת כבר לא תחילת הלחימה, אבל עדיין יש מוטיבציה נהדרת וקשר חם ופרודוקטיבי בין הרבש"צים עצמם ויש שיתוף פעולה מצוין. אנחנו אזור שאין בו את הגזע הפרזיטי. זאת גם הגדולה שלנו כעם. העבודה כאן הופכת את המלחמה לסוג של חוויה שבטח אי אפשר להגיד שהיא כיפית, אבל השילוב של היצירה והנתינה והפרגון האדיר מאוד מספק. אבל זה צריך כבר להיגמר".

רוצים לקחת חלק ביוזמה? לתרומות היכנסו:

https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/137195/about