תותחיות שחמ"ל על הזמן

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

רק לפני שלושה חודשים, בהפגנות הרבות נגד ההפיכה המשטרית, הובעה דאגה רבה מהדרדור המטריד במעמד האישה בישראל, שכלל הדרת הנשים מהמרחב הציבורי, חקיקה מחלישה וייצוג אפסי בכנסת. והנה כעת, בנסיבות המרות ששוררות מאז השביעי לאוקטובר, עלה הפמיניזם על מדי ב' ודהר קדימה. נשים הן חלק חסר תקדים מחזית המלחמה (למעט ניהולה) ומהמערכה הקשוחה לשחרור בני משפחותיהן מהשבי. ייצוג נשי נמצא גם בגזרה שלנו. ארבע בנות שהן חלק – גם קרבי – מכיתות הכוננות של קיבוצי המועצה מספרות איך זה להיות צמודות 24/7 לגברים (לא שלהן), מה המשמעות של כפיפות לתפקיד שכמעט לא מאפשר להן לצאת מגבולות הקיבוץ, והאם זה מפחיד להסתובב בקיבוצים שאין בהם צחוק ילדים וצפצופי רוורס של קלנועיות. יש אפילו עדות מצולמת להתעקשות להישאר נשים: תמונה על מדים ונשק מביקור חטוף אצל קוסמטיקאית מפונה.

נשים בוגרות יותר מגברים

חלק מחברי הגושרים אולי עוד זוכרים את קים גלוזשטיין מתרוצצת כפעוטה על הדשא מול חדר האוכל, אבל עכשיו זה כבר לא רלוונטי. היא מנהלת את החמ"ל של הקיבוץ, כשבתחילת המלחמה חלקה את כיתת הכוננות בפורמט אזרחי עם בר גלבר – נציגה נוספת של המין היפה, שגם אליה נגיע. "אני אחראית על השיבוצים, החיילים והמתנדבים, היציאות הביתה, הדרכות רלוונטיות ופתרון בעיות שצפות במסגרת החמ"ל", מסבירה גלוזשטיין, 25, הצעירה בכיתת הכוננות, לשעבר סמב"צית בסדיר ("הייתי מ"כית טירונים וסמלת מבצעים בחצי השנה האחרונה").

איך הוחלט שאת, כולה בת 25, תנהלי את החמ"ל?

"בגלל השירות שלי. בהתחלה היה צורך לתקשר עם התושבים וזה היה התנדבותי, ובערך שבועיים לתוך המלחמה חיילו את בר ואותי והיה ברור לי שאשאר. היה לי מאוד קשה להיות מחוץ לקיבוץ, לא בשטח ולא בשליטה. כשיצאתי כביכול להתרענן ולבקר את אמא שלי, שמפונה, מאוד דאגתי והרגשתי חוסר אונים. לא הצלחתי ליהנות מהשקט. קשה לי לא להיות בעשייה ובמעורבות, כך שלהיות פה עושה לי טוב ואני רוצה להאמין שאני עוזרת באמת".

בר החמיאה לך. היא אמרה: "לקים יש ראש מטורף, היא מבינה את העולם הזה והיא מאוד טובה בו". מה זה בעצם אומר, להיות טובה בזה?

"וואו, כיף לשמוע. בגלל השירות אני מאוד בקיאה בנהלי חמ"ל מבחינת הקשר בינינו לבין הכוח בשטח ובלמידת גזרות. במקרה אירוע צריך לתקשר עם הקיבוץ, עם גורמים חיצוניים, לתעד הכול, להיות בבקרה על מי נמצא איפה והוקפץ לאן, להיות בשליטה על המצלמות – כולל מיומנות טכנית, לדעת איפה כל דבר בקיבוץ ממוקם, בעלי תפקידים באזור…".

בעצם, גברים מבוגרים ממך כפופים לך. איך זה עובד?

"עצוב שבתקופתנו זאת בכלל שאלה. אבל כולם מקבלים את זה בהבנה ועוזרים לי ומשתפים פעולה ואני מרגישה שהחבר'ה תומכים ומעריכים. לוקחים אותנו ברצינות לגמרי. יש הבנה שאנחנו העיניים של הקיבוץ כי אנחנו בבקרה שוטפת על כל המתרחש ויודעים שאנחנו מחוברות ובקיאות מספיק כדי לתת מענה מקצועי".

ובין משמרת למשמרת יש לך הרבה יותר brotherhood מ-sisterhood.

"רוב שכבת הגיל שלי והשכבות הקרובות לא נמצאות עכשיו בקיבוץ, אז כל המצב הזה מאלץ – גם בזמני פנאי – להיפתח לאנשים שלאו דווקא חשבת שתמצא את עצמך יושב איתם בערב. זה דווקא נחמד, כי אנחנו קיבוץ גדול ומופרט כבר הרבה שנים וכל אחד בפינה שלו, ועכשיו יש סוג של אחדות ואני מצליחה לראות בזה את חצי הכוס המלאה. רוב החבר'ה שלי היו בנים אז זה לא זר, עניין הגילאים קצת מצחיק כי אני מוצאת את עצמי פתאום יושבת עם חבורת גברים שמבוגרים ממני משמעותית וזה מעניין. באופן כללי יש טענה שנשים בוגרות יותר מגברים, אז אולי זה לא אישיו. הרוב הורים ונשואים, אני הרווקה היחידה בכיתת הכוננות, זה גם תואר שזכיתי בו", היא צוחקת. "עכשיו אני גרה עם אבא שלי שהוא עובד חיוני. צוחקים עלי לפעמים שהצרה הכי גדולה שלי בחיים היא החמ"ל. גם משחקים פה כדורעף ואני לא הכי טובה".

ילדת קטיושות מקריית שמונה

גם נעמה שוכר, 52, שלוקחת חלק בכיתת הכוננות של צבעון, מדברת בשבח האינטראקציות החדשות שנוצרו. "אנחנו משפחה. זה פור לייף. זאת היכרות אחרת. אנחנו שלוש בנות, יש לנו לוחמת שמפטרלת ושומרת עם נשק והכל, ויש עוד מישהי איתי בחמ"ל ומסביבנו מלא גברים. אנחנו ביחד כולל הקפצות ומטווחים ושינה ואוכל".

כשהחלה המלחמה, נעמה (מהנדסת איכות ב"אלכם מדיקל" בברעם)ובן זוגה נענו לקריאה להתפנות לקיבוץ מורן, אבל "הרגשנו עם זה מאוד לא טוב. בשנייה שהתחילו לקרוא למתנדבים הרמתי טלפון ומה-16 באוקטובר אני כאן בחמ"ל של כיתת הכוננות. היו פה שני חבר'ה ואיתם הרמנו את כל ההתנהלות של מה עושים ואיך. אנחנו עושים סד"כ, הקפצות כוחות אם צריך, מסדרים שמירות. בהתחלה זה היה מאוד קשוח כי היינו מעט אנשים ואז התחלנו לגייס מתנדבים. כשאנחנו ישנים אנחנו בהיכון ויש מאזינים מהקהילה שמעירים אותנו במידת הצורך. יש אפילו מקלחת בחמ"ל".

לנעמה לא היה ספק במידת התאמתה לתפקיד. "להיות פה זה לנצל את כישורי הסדר והתקתקנות שלי בצורה הטובה ביותר. אני אחראית וידעתי שאארגן את התשתית. מה שאולי למדתי הוא לראות אנשים, להבין סיטואציות ממקום אינטואיטיבי".

ואיך זה לבלות את זמנך באופן כה אינטנסיבי בעיקר בין גברים?

"מצחיק. זה כיף, לא משונה בכלל. הנשים שלהם אמרו לי בהתחלה שהן שמחות שאני שם, שזה מרגיע אותן. שאלתי למה, הם הרי עם נשק. הן אמרו שככה הנפש שלהם תהיה יותר רגועה. אז יש פלוצים וגרעפסים בקולי קולות שזה 'יאללה, בחייאת תרגיעו', ולפעמים מישהו יוצא עם מגבת מהמקלחת ואני מסובבת את הראש לצד השני, ומצד שני אפשר לתת רגע חיבוק או מילה טובה אם רואים שלמישהו קשה ולפעמים התקשורת לא מילולית. הם חברים באותה רמה וצורה. זה לא ילדים בני 18 בצבא ואין פה טסטוסטרון בכמויות מטורפות. יש מלא צחוקים אבל לא של בני 20".

שאר הבנות בכתבה מילאו בצבא תפקידים שמשיקים למה שהן עושות כעת. אצלך זה אחרת.

"הייתי בנח"ל. לא עשיתי משהו שקשור, אבל גדלתי עד גיל חמש בקריית שמונה. הייתי 'ילדת קטיושות' וזאת שריטה שמחספסת אותך. הרצון לתרום קשור לאופן בו גדלתי ולא לצבא. אני כאן ואתן מה שאני יכולה".    

נעמה מעידה שהיא "כל הזמן ב-"alert, כך שעולה השאלה איפה היא פורקת את המתחים ואיך זה לחלוק אותם עם הבנים. "אני מספרת להם, מתמללת דברים שקרו, אבל זאת תקשורת אחרת מלדבר על זה עם הבנות האחרות שבכיתת הכוננות, מבחינת עומק ורגש", היא מסבירה.

לא החלטה רומנטית

בצבא שירתה בר גלבר, 29, כמדריכת חובשים. גם היא, כמו קים גלוזשטיין, בת קיבוץ הגושרים. בשנים האחרונות חייתה בעמק חפר וחזרה עם בן זוגה, פיזיותרפיסט קבוצת הכדורסל 'הפועל גליל עליון', מטיול בחו"ל כשבועיים לפני שהמלחמה התחילה. מכיוון שבן זוגה קיבל צו 8 ובשל הכשרתה, החליטה שלא להרים קלאץ' כשקיבוצה פונה בסביבות ה-20 באוקטובר. "אני לא חושבת שאני סמב"צית דגולה עם ראייה מבצעית מטורפת, ואני אפילו לא רוצה לחתום על נשק, אבל מבחינה רפואית יש לי מה לומר. בניתי עם מי שאחראי על הרפואה בצח"י מעין מרפאה לטיפול ולפינוי וכשפינו את הקיבוץ שאלו אם אהיה מוכנה להישאר ולהתגייס לכיתת הכוננות", היא מספרת. "היה לי לפני כן איזשהו דיאלוג בעניין עם עצמי. זאת לא הייתה החלטה רומנטית של 'אשאר להגן על הבית!'. נדרשה עזרה, אז קפצתי על זה פזצת"א. זה הרגיש לי יותר קל ונוח מלהיות מפונה למלון. כאן אני עסוקה ומועילה. אירחתי חברים ומילואימניקים בבית ההורים שלי שהתפנו וחלק מהעבודה שלי היה כביסות, בישולים, אירוח… מערך חדר האוכל של 'מלון בטבע' של הקיבוץ הוציא כמויות ענקיות של אוכל למילואימניקים בגזרה והשתלבתי בעיקר באריזות".

זה לא כל כך נעים לראות קיבוץ סגור.

"רוב הזמן אני מרגישה שהתרגלתי וזאת עונה מדהימה מבחינת הטבע ופתאום אין תיירים, אבל יש רגעים שזה צובט. במקום מדרכות יש פומלות ואשכוליות על השבילים, לא שומעים קולות ילדים, אבל אני לא מרגישה עצב עמוק על הקיבוץ הנטוש. הוא מואר יותר מבדרך כלל, יש פה הרבה כוחות ולא מלחיץ. הייתה תחושת דריכות בהתחלה וזה השפיע על היומיום שלנו, אלא שהתרגלנו. הרבה מהחבר'ה שלי נשארו בקיבוץ".

גלבר נמצאת בעיקר בחמ"ל. "בכללי זה לא מרגיש כאילו אני רק מסתכלת על מצלמות ומאבדת את זה, ועניין הרפואה הוא חלק אינטגרלי. גם בן הזוג שלי השתחרר מהמילואים ו'הפועל גליל עליון' התחילו שוב להתאמן והוא חוזר לשגרת עבודה".

גם היא לא עושה עניין מהשהות עם גברים. "זה הבית. הרבה מהם חברים או אחים גדולים וזה יותר משפחתי והרמוני ולא מאיים כמו שזה עלול היה להיות. בשביל מישהי כמוני שלא הייתה פה הרבה זמן, הכיתה הזאת היא תגלית מרגשת. אנשים ממש טובים, כולם. אני מאוד סומכת עליהם ואוהבת אותם, נוצרו חברויות חדשות. יש הרבה צחוקים וסיגריות ואוכל, וזה רק אנחנו בקיבוץ. אנחנו לא הולכים בסוף המשמרת למשפחות שלנו אלא לשתות קפה בשער או לעזור למישהו לבנות דק ויש אווירה של ביחדנס. זה גם בא לי די בקלות, להסתדר עם גברים. אין לי סיפורים פיקנטיים".

"לא חשבתי שאעבור מלחמה עם בן הזוג שלי"

מי שכן צמודה לנשק האישי שלה ואף הגישה בקשה לקבלת אקדח היא קטיה סמוילוב, 27, בת מלכיה. היא לוחמת בכיתת הכוננות של הקיבוץ, שעולה לא מעט לכותרות "אזעקה" במקומי, וזוכה לשבחים על תפקודה. סמוילוב התגייסה ב-2015 לצה"ל ושירתה כלוחמת בגדוד המעורב "אריות הירדן" שהוקם אז. אביה הוא סגן הרבש"צ של מלכיה ואת בן זוגה היא גייסה לכיתת הכוננות עם פרוץ המלחמה. "כבר שלוש שנים אני בכיתת הכוננות והעברתי את המילואים שלי לפה. היה לי שירות קשה. היו איתי בנות שאחרי שלושה חודשים כבר היו להן כמה בלטי דיסק ונפצעו מאוד. רק בדיעבד היה אפשר להבין כמה שהשירות היה משמעותי. הייתי קשרית מ"פ ויצא לנו להיות בכפרים 'רציניים' בירדן", היא מספרת.

סמוילוב סיימה עבודה בת שנתיים ביקב בן זמרה כסומלייה ותהתה האם לחזור למטע או להתחיל עבודה חדשה במלכיה כשפרצה המלחמה. "באותו הבוקר עוד טיילתי על הגדר עם הכלבים לפני שהדלקתי טלוויזיה, ובעשר בבוקר כבר התחלנו לעבור על הציוד של כיתת הכוננות. היו פה אורחים בצימרים, תוך רגע כולם התחילו לברוח. ישר תפסנו את העמדה בש"ג, הבנו שצריך להיות כמה שיותר קרובים לחמ"ל כולל לינה. בהתחלה היה הרבה בלגן".

היה מלחיץ?

"כן, אי אפשר לחרטט ולהגיד שלא. הסימן הראשוני היה כשכוחות האו"ם עזבו את הגבול. כשהמצב התחיל להיחשף ולהיות מדובר, הפאניקה ירדה, ועם הזמן היה ברור שזה לא ייגמר בקרוב ושצריך לשנס מותניים ולעשות מה שצריך. לי היה ברור מההתחלה שאהיה חלק מזה. בן הזוג שלי היה צוחק עלי קודם שמה אני עושה בכלל בכיתת הכוננות, ואני לא יודעת אם לקרוא לזה תחושה, אבל היה לי ברור שזה רלוונטי. אין לנו פה בדיוק חלוקת תפקידים, כולנו עושים הכול ואין הבדל בין לוחם ללוחמת. אנחנו נשארים פה בידיעה שאין מי שיחליף אותנו".

ואתם רואים את ההרס אצל השכנים.

"כן", היא עונה בעצב. "מפחיד לחשוב מה יקרה אם מלכיה תיראה כמו מנרה אבל זאת מלחמה. נזק זה נזק וביום שאחרי נדע להתמודד עם זה. נעבור גם את זה".

כמו גלבר וגלוזשטיין, גם מבחינתה הנוכחות הגברית המואצת בעולמה טבעית לגמרי, כי כך גדלה. "בתור בת משק, רוב מי שגר לידי בזמנו בדירות של הצעירים היו גברים וזה גם קשור להחלטה להיות קרבית. הערכים האלו הושרשו בי".

ואת גם בסיפור הזה ביחד עם בן זוג.

"כן, כולם פה מתגעגעים לנשים שלהם וקשה להם ואני מסבירה להם שאין להם מושג כמה קשה לעשות את זה יחד, זה יותר סיר לחץ. אנחנו מסתובבים על מדים בבית. בחיים לא חשבתי שאעבור מלחמה עם בן הזוג שלי".

אפרופו "אריות הירדן" והגדודים המעורבים, מה דעתך על האירוע בגדוד 982, שבו הדרג הגברי הפיקודי התכוון לשחרר על דעת עצמו את המילואימניקיות הביתה, בטענה שהגברים לא מסתדרים איתן, ואילו הן עמדו על זכותן להמשיך לשרת?

"עברתי את זה בשירות הצבאי שלי. בגלל שזאת הייתה ההתחלה, עלו הרבה שאלות והגברים אמרו שהם יעדיפו לעמוד ברגע האמת מאחורי גבר ולא מאחורי אישה, ושאנחנו לא צריכות להיות פה. אבל אני חושבת שהמלחמה הזאת הוכיחה שנשים הן חלק מהמערך. הן הסתערו, הרגו מחבלים והיו בקו האש. מבחינתי אפליה כזאת היא ביזיון, אין פה עכשיו עניין של מגזרים זה מול זה. ערבים אזרחי המדינה, בדואים, דרוזים, נשים וגברים – כולם נפגעו בשביעי באוקטובר".

כולן אומרות שהיומיום כבר לא מפחיד. "הפחד אצלי הוא לא ממה שקורה כי עם זה מתמודדים, אבל חוסר הידיעה מטריד. אנחנו מכינים את עצמנו לכל מיני סיטואציות, אבל אני לא מרגישה שאני חיה פה בפחד", אומרת קים גלוזשטיין. "אני לא מפחדת, אני רק רוצה לתפקד טוב כשיצטרכו אותי", מוסיפה נעמה שוכר. "אני שואלת את עצמי איך בזמן אמת, באמצע אירוע קשוח שתרגלנו מלא פעמים, אני נותנת גב ודואגת שכולם מחוברים. ברור לי שאם אני לא במשמרת וקורה משהו, אני מיד בחמ"ל", היא מוסיפה.

היית נשארת במלכיה לתת פייט אם היו לך ילדים?

"אוהו, שאלה מורכבת…", עונה קטיה סמוילוב. "ברגע שיש ילדים זה סיפור אחר, יותר מפחיד. הם לא צריכים להישאר במצב כזה, אף ילד לא צריך לשמוע את רעשי המלחמה האלה. אם הייתי אמא, רוב הסיכויים שלא הייתי נשארת בקו הראשון".

והאם הן היו, תיאורטית, מעודדות את הבנות הצעירות בסביבתן להפוך ללוחמות? "זה מדהים לדעתי", אומרת נעמה שוכר. "זה מרגש ברמות אחרות לראות את הלוחמות האלו. ומה שיפה זאת הצניעות שלהן. הן באו לעשות מה שהן יודעות ולא רוצות שיפארו אותן. לא כל אחת יכולה לעשות את זה, אבל פתאום רואים המון בנות שכן".