בפעם הראשונה התוודע תומר גרדי לשפה הגרמנית בשנת 1986. עד אז הוא התרוצץ בעברית על הדשאים של קיבוץ דן, אלא ששליחות של הוריו במסגרת תנועת 'השומר הצעיר' הניעה מעבר של המשפחה לווינה, למשך שלוש שנים. "בקושי ידעתי אנגלית והלכתי ללמוד בבית ספר אמריקאי. לא למדתי גרמנית באופן פורמלי. זה לא היה דרך קריאה וכתיבה אלא דרך שמיעה ודיבור, יכולתי לתקשר אבל באופן די בסיסי. קצת כדורגל וכדורסל בשכונה", הוא נזכר. המעבר עצמו היה קשוח. "זה היה מעבר מלינה בבית ילדים ללינה בבית ההורים ומחיים בקיבוץ קטן לבירה אירופית. הוא היה חד ונורא ושנאתי את זה גם בגלל הגיל. הייתי בן 12 – גיל שאתה רוצה להיות בו עם החברים שלך. אבל זאת חוויה שבדיעבד פתחה אותי להכיר מקומות חדשים והפכה את העולם שלי ליותר מורכב ועמוק. מטבע הדברים זה בא עם כל מיני תסביכים".
לגמגם במוסך
בצד השני של מטבע המורכבות והעומק נמצאים פעמים רבות יצירתיות ונון קונפורמיזם. ומאלו לא נראה שחסרים לו. כסופר, רחוק גרדי מהליכה בתלם, וספרו 'ואין לדברים סוף' שזכה לפני כשלושה חודשים בפרס "ספר הפרוזה הטוב ביותר" של יריד הספרים הנחשב בלייפציג, מאתגר את המוסכמות של הדרך הקלאסית בה מספרים סיפור או כותבים פרוזה. בתור התחלה, גרדי כותב בגרמנית קלוקלת במתכוון. הוא עשה זאת בספרו הראשון בגרמנית, שיצא ב-2016 ונקרא ' Broken German', והוא עושה זאת גם כעת. "זאת הגרמנית שידעתי לדבר ולכתוב אז וזה מה שאני יודע היום", הוא מנמק. "אני חי ברובע שנקרא נויקלן ויש בו הרבה מהגרים. שמעתי את כל הצורות והדרכים שיש לאנשים שונים לדבר גרמנית, כולל המבטאים השונים, וזה היה מאוד יפה בעיני. הרגשתי יחסית בטוח ו'בבית' עם הגרמנית שלי כי הייתי כמו כולם ועלה לי רעיון להפוך את השפה הזאת לספרותית, מתוך מחשבה שאוכל לבטא כך הרבה דברים ומנקודת הנחה שאם אתחיל לכתוב בגרמנית יצאו לי סיפורים אחרים מאשר אם אכתוב בעברית".
כלומר?
"העולם האסוציאטיבי שלי בגרמנית שונה מהעולם שלי בעברית. זה הגיוני, כי כשאני הולך לתקן את האוטו שלי בעברית העמדה שלי בעולם שונה מאשר אם אעשה את זה בשפה שאני לא שולט בה לגמרי. תחשבי על בן אדם שהולך להסדיר תעודת זהות בארץ המקור שלו ומדבר בשפת האם שלו. הוא רואה את הדברים עין בעין מול הפקיד. וכשאני יושב וכותב סיפורים בשפה שאני דובר רק ברמה מסוימת, הם הופכים להיות מהפרספקטיבה הזאת. לכל סיפור יש מספר. העולם הפנימי והחוויתי של מי שחי בדן ומספר סיפורים על המקום הזה יהיה אחר מהעולם של מהגר ישראלי ויהודי שחי במקום אחר וכותב על החיים שלו".
המפגש השני שלו עם הגרמנית היה בסביבות שנת 2002, כשעבר לגור בירושלים וללמוד ספרות לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. גרדי פגש את מיקה, בחורה גרמניה. הוא רצה כבר אז לעזוב, אבל עברו שנתיים עד שנסעו לשם יחד. באותן שנתיים בירושלים הבשיל הרעיון לכתוב ספר בגרמנית. אחרי שנתיים בברלין, חזר הזוג ארצה וגר בתל אביב 14 שנה, בהן ביקרו לא מעט בגרמניה. באותה תקופה גרדי כתב את 'גרמנית שבורה', הלכה למעשה. בשל הכתיבה בשגיאות, לקח לו זמן לאתר מוציא לאור לספר.
החלטת ללכת בדרך ייחודית מאוד בספרות.
"בספרות כתיבה מועטה יחסית בלשון שבורה, אבל זה קורה כמובן. בעברית יש את הדוגמא של שרה שילה ברומן 'שום גמדים לא יבואו', או בספר השירה של סמי שלום שטרית 'שירים באשדודית'. מחוץ לעולם הספרות יש הרבה יותר שימוש בשפה לא תקנית כדרך להעביר חוויות של הגירה, בעיקר בהיפ הופ הפחות מיינסטרימי, הצרפתי, הספרדי, הגרמני למשל. גם משם לקחתי השראה".
עם פרק שהקריא מהרומן היה מועמד ל-Bachmann, פרס גרמני חשוב ומפורסם שבמסגרת הפורמט יוצא הדופן שלו מקריאים שבעה סופרות וסופרים פרק מספרם בפומבי. "התפתח שם דיון ער ולוהט על האם מותר או אסור לכתוב ככה ומהם תנאי הקבלה לספרות גרמנית ושאלות נוספות שקשורות להגירה. הדיון הזה נמשך לא מעט זמן ונתן חשיפה תקשורתית מכובדת לרומן שלי. הסתובבתי איתו בלא מעט מקומות בגרמניה ובשוויץ והקראתי ממנו".
במהלך אותם מפגשים עם קהל ושיחות שעסקו באותו ניסיון ייחודי, עלו בגרדי תהיות בנוגע להנחת הבסיס שלו, שכתיבה בשפה בה נבחר לדבר אכן מכתיבה את מה ואיך אנחנו מספרים. הוא החליט להמשיך להתפלמס עם הנושא וכך נולד 'ואין לדברים סוף'. העבודה עליו התחילה ב-2019, "אבל זה תוצר הרבה יותר ממושך של הזמן בו הסתובבתי עם המחשבה הזאת בראש. רציתי לקחת לב של הרגשה או מחשבה, גרעין של חוויה, לצאת ממנו ולפתח אותו פעם אחת בגרמנית ופעם נוספת בעברית שתתורגם לגרמנית, אז זהו רומן בשני חלקים", הוא מסביר בסבלנות. "חלק אחד כתוב בגרמנית בסגנון שפיתחתי שהוא עדיין קלוקל, והחלק השני כתוב בגרמנית מושלמת והחלק השני כתוב בגרמנית מושלמת, שתרגמה מעברית אמנית התרגום המעולה, אנה בירקנהאור. ושניהם עומדים זה מול זה ויש ביניהם הרבה מאוד הבדלים: הדמויות אחרות, יש לכל חלק אופי אחר והוא קורה בזמנים אחרים אבל יש דברים משותפים. החלק הראשון שכתבתי היה בגרמנית".
אתה לא רוצה לפרשן את הספר שלך בעצמך וזה מובן, אבל יש פה חוסר בהירות רב-
שכבתי, הייתי אומרת. גם מבנה צורני לא סטנדרטי במתכוון, גם עלילה שאני – או כל
קורא עברי אחר – לא אוכל להבין כל עוד לא אלמד גרמנית על בוריה. הספר הזה לא
יתורגם לעברית. כדי להבין את הניסוי צריך לדעת מה קורה בספר.
"החלק הראשון (של הסיפור שכתוב בגוף ראשון בגרמנית קלוקלת, ע"ט) מתחיל באולם תיאטרון. ההצגה נגמרה והאנשים, כולל המספר שקוראים לו תומר גרדי כמו לי, יוצאים החוצה. תומר רוצה לאכול ולשתות משהו והוא מגלגל לעצמו סיגריה ולוקח סנדוויץ' ובירה מהבופה ויוצא, אבל הידיים שלו די מלאות ובדרך החוצה נופלת לו חתיכת מלפפון חמוץ מהסנדוויץ'. הוא לא עושה מזה עניין ולא מרים אותה, אבל המנהל של התיאטרון, שהוא גם הבמאי הראשי, מחליק על אותו מלפפון ונופל על העין ויש לו 'פנס'.
פדיחה.
"אותו מנהל נבוך וצולע והוא מצווה על תומר לסייע לו לצאת החוצה כדי להימנע מהבושה. הם יוצאים והבמאי אומר לתומר שבגלל שעליו להופיע בתיאטרון מחר וזה יהיה מביך, יש לתומר עד מחר ב-18:00 כדי להמציא עבור המנהל תירוץ סביר לנפילה ולפציעה האלו. ואז מתחיל מין סיפור הרפתקאות סוריאליסטי וקורים שם מלא דברים. החלק השני, שכתבתי בעברית ותורגם לגרמנית מושלמת, הוא סיפור על צייר אינדונזי בשם ראדן סאלח. זו דמות אמיתית שהייתה קיימת במאה ה-19. סאלח היה מאוד מוכשר והכתר ההולנדי – ששלט אז באינדונזיה – מימן לו מלגה כדי שיגיע לאירופה וימשיך ללמוד ציור. וזהו סיפור נסיעותיו בהאג בעיקר, ובמקומות שהיום הם בגרמניה".
איך היה לכתוב בעברית, אחרי כל ההתעסקות הזאת בגרמנית?
"היה כיף. זה היה כרוך בלא פחות מאמץ. לסיפור שכתבתי בעברית הייתי צריך לעשות עבודת מחקר מקיפה כולל היצמדות לעובדות היסטוריות. לא הייתי אף פעם באינדונזיה או בהאג של תחילת המאה ה-19 והייתה שם עבודת דמיון רצינית – עולם נטול מכוניות וסופרמרקטים, למשל, שצריך לברוא רק באמצעות הדמיון".
אני מניחה ש'ואין לדברים סוף' מחייב קריאה נטולת שיפוטיות מוקדמת, בגלל המבנה
האלטרנטיבי המיוחד שלו.
"בטוח. אי אפשר לקרוא ספר כזה בראש סגור. רוב הרומנים סובבים סביב עלילה אחת פחות או יותר, וזה ספר שמצריך סקרנות גדולה וראש פתוח. מבחינת הביקורות – כי דיברו עליו לא מעט גם לפני הזכייה – היו אנשים שמאוד אהבו אותו והיו פתוחים למעשה הספרותי הזה והיו אחרים שאמרו שלא ככה כותבים ספרות. אבל מי שנתן לי את הפרס בטח קרא אותו בסקרנות ובראש פתוח".
אני מניחה ש'ואין לדברים סוף' מחייב קריאה נטולת שיפוטיות מוקדמת, בגלל המבנה
האלטרנטיבי המיוחד שלו.
"בטוח. אי אפשר לקרוא ספר כזה בראש סגור. רוב הרומנים סובבים סביב עלילה אחת פחות או יותר, וזה ספר שמצריך סקרנות גדולה וראש פתוח. מבחינת הביקורות – כי דיברו עליו לא מעט גם לפני הזכייה – היו אנשים שמאוד אהבו אותו והיו פתוחים למעשה הספרותי הזה והיו אחרים שאמרו שלא ככה כותבים ספרות. אבל מי שנתן לי את הפרס בטח קרא אותו בסקרנות ובראש פתוח".
מסוף 2018 חי גרדי בברלין, וממש לאחרונה סיים דוקטורט בספרות עברית באוניברסיטת באר שבע. באופן שהולם את עשייתו, הנושא מקורי ומעניין. "הוא עוסק בספרות עכשווית ובגדול הטענה היא שבגלל שהמרחב הספרותי הישראלי קטן מדי בשביל לכלכל את עצמו, אנשים יוצרים ספרות במחשבה מוקדמת שהיא תתורגם. כי אחרת אין להם מספיק מקום", הוא מסביר. כדי לבדוק אם יש מאפיינים ספציפיים שנגזרים מסגנון כתיבה שכזה, השווה גרדי בין סדרת ספרי המתח הפופולרית שעוקבת אחר הבלש אברהם אברהם של דרור משעני, לבין זאת האלטרנטיבית בהרבה של שמעון אדף, שבה מככב הבלש אליש בן זקן.
הוא בן 48; הוריו ואחיו ומשפחתו חיים כיום בדן. גרדי התחיל לכתוב בנעוריו, "כמו הרבה טיינאייג'רים, כשיש דברים שקשה לעבד אותם. אני חושב שלרוב בנות עושות את זה, אבל כתבתי כדי להתמודד עם העולם כמו שאנשים כותבים יומנים ושירים". הספר הראשון שהוציא לאור ב-2010 נקרא 'אבן, נייר' (ועליו גם התראיין בעבר במגזין זה) וראשיתו בשמועה שהצליח לאשש שמוזיאון בית אוסישקין בקיבוצו נבנה מאבנים שפורקו מכפר פלסטינאי סמוך בשם הונין שגורש ונהרס ב-1948, מה שמאוד הפתיע את הכותב ("והספר מתחכך בסיפור הזה ובשאלה איך מוזיאון להיסטוריה מוחק את זכרו של כפר כזה"). גם הספר השלישי שלו נכתב בעברית ונקרא 'או שכספך יוחזר'.
עם ההצלחה הגדולה של הספר, בעקבות הזכייה המאוד מתוקשרת ויוקרתית בפרס,
אתה מסתובב בהרבה פסטיבלים ואירועי תרבות באירופה. נשמע חלומי, בטח אם
לוקחים בחשבון את מה שאמרת בפודקאסט הספרותי 'מה שכרוך', שבניגוד למקביליך
בארץ הקודש, אתה יכול להתפרנס בכבוד מהכתיבה עצמה.
"בגרמניה כשספר יוצא לאור מסתובבים איתו בעולם, ולפעמים למי שאני פוגש יש הערות והארות שגורמות לי להגיד 'וואו' וזה אחד מהכייפים שלי. הספר תמיד יותר חכם ממי שכתב אותו. דיאלוגים עם הקהל זה משהו שאני אוהב, אם כי זה יכול להיות מתיש. באופן כללי אני אוהב לדבר עם בני אדם וכסופר יש לי זיכרון מאוד חד וחי של הזמנים שבהם כתבתי ספרות שלא עניינה אף אחד. ואז כשיש כזה גל של עניין – ברור שיש בזה משהו מעייף ומלא נסיעות ודיבורים עם זרים, אבל אני מזכיר לעצמי שזאת פריווילגיה אדירה. זה הקושי של האמנות שאני עושה והרווח של ההצלחה שלה".
אתה מוצא את עצמך מדבר על הישראליות?
"כן, בטח, זה מעניין אנשים כמעט בכל מקום שאליו אני מגיע ובגרמניה במיוחד. יש הרבה עניין גם סביב הקיבוץ ואיך זה היה ואיך זה הולך. אלו שיחות שבדרך כלל אין לי כוח אליהן כי הן בנאליות, כמו האם עדיין הכול משותף וצריך להסביר את העניין של ההפרטה ואין לי סבלנות לזה. אני די מנפנף את זה ואני גם מרגיש שיש בזה משהו מציצני".
תמשיך עם הפורמט של כתיבה "חצי-חצי"?
"אני חושב שלא, אבל אעשה סוגים שונים של ערבובים בין מקור לתרגום. כשאני כותב בגרמנית אני לא יכול לכתוב, למשל, מונולוג של נשיא בית המשפט העליון כי אני לא יכול לדבר ככה, אבל אני כן אוכל לכתוב אותה בעברית ולתת לתרגום. העניין הוא פשוט להשתמש באפשרות הזאת כדי לגוון את הקולות האפשריים בספר".
