|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
אז איך מסכמים שנה שהייתה איומה כמעט מכל בחינה? שנה בה החיים של כולנו התהפכו, הכאב הלאומי התערבב עם העצב האישי והבלתי נתפס הפך למציאות; שנה בה איבדנו אנשים קרובים, איבדנו בתים, שגרה ושמחת חיים; 2024 תיזכר לעד כשנה של מלחמה (למרות שהתחילה ב-2023) – השנה ששינתה את פני הגליל היפה שלנו, העמידה חומות בטון גבוהות בצמתים, סגרה שערים צהובים והציבה מחסומים בדרכים; שנה שלקחה לנו את החופש המובן מאליו לנוע בכבישים ובמרחבי הטבע. ובגדול – שנה שהרגישה כמו הזיה אחת גדולה.
וזו הייתה גם כמובן שנה של אזעקות. הפחד הכי בלתי הגיוני בעולם, זה שלעיתים היה נראה כאילו נלקח מסרט אימה או מספרי ההיסטוריה – הפחד להיפגע מטיל או כטב"מ (כאן בבית, לא בשדה הקרב) – הפך לפחד הגיוני ואמיתי. אפשר בהחלט לסכם שהאזעקות ניהלו בדרך זו או אחרת את חיי כולנו בשנה האחרונה. נכון שבהתחלה קפצנו בבהלה יתרה מכל אזעקה ואחר כך כבר קצת התרגלנו, אבל הן אלה שהכתיבו את התנהלותנו כמעט בכל פעולה יומיומית ובכל תכנון עתידי והיו חלק משגרת חיינו במשך יותר משנה.
קצת נתונים
אז כמה אזעקות היו לנו סך הכל? כמה פעמים צפצפה לנו ההתרעה באפליקציית פיקוד העורף וכמה התראות 'מקומי' נשמעו בכל הטלפונים הניידים של תושבי הגליל העליון מתחילת המלחמה? התשובה לשאלה האחרונה, אגב, היא – תחזיקו חזק: 45 מיליון.
שיאני האזעקות הם, מן הסתם, הישובים המפונים שלנו, כשמשגב עם במקום הראשון עם 395 אזעקות, כפר גלעדי במקום השני עם 349 אזעקות ומנרה עם 296 אזעקות מתחילת המלחמה (בקריית שמונה אגב נרשמו 571 אזעקות). ביישובי "השמינייה" (מרכז העמק) המספרים אמנם נמוכים יותר, אבל המשמעות לתושבים שלא פונו ונאלצו להתמודד עם כל השלכות המלחמה היא עצומה. מי שמחזיק בשיא מספר האזעקות בין ישובים אלה הוא כפר בלום עם 91 אזעקות, ואחריו כפר סאלד עם 77 אזעקות מתחילת המלחמה. גם יישובי "השביעייה" (דרום העמק) לא נחו על זרי הדפנה, ועל אף המרחק היחסי שלהם מהגבול "זכו" למנה לא קטנה של אזעקות. את המקום הראשון קטפה איילת השחר עם 65 אזעקות, ואחריה עמיעד עם 34 אזעקות מתחילת המלחמה.
הפסקת אש או סיום המלחמה?
הפסקת האש החזירה מעט שקט למחוזותינו, אם כי שקט מתעתע. מצד אחד אפשר שוב לנסוע בכבישי הגליל ללא פחד, לחזור לטייל בטבע בעונה הכי יפה שלו, ולשמוע קולות עגורים במקום קולות ארטילריה. מצד שני התחושה היא שזה עוד לא נגמר, ש-60 הימים שהוקצבו להפסקת האש עומדים להסתיים ואיש אינו יכול להבטיח שלאחריהם לא תחודש המלחמה. וגם – האם הפסקת האש בכלל טובה לנו? אולי הינו צריכים להמשיך עד להסרה מוחלטת של כל איום על תושבי הגליל? גם כאן הדעות חלוקות וכנראה שאין תשובה חד-משמעית אחת.
כל שנותר הוא לשאת תפילה לשנה שתהיה ולו מעט טובה יותר מקודמתה, לאחל לעצמנו שהשקט יישמר, ולקוות שממש בקרוב יחזרו כל החטופים הביתה.
