שכחנו איך להיות סתם אזרחים

הפעם האחרונה שיצאתי לרכיבה אחר הצהריים בטח הייתה מתישהו בימים הראשונים של אוקטובר.

היום זה קרה שוב. איזו תחושת בטן שהיום כבר ירו מספיק. בחרתי כיוון צפון. מין בדיקת דופק של המרחב בכמה מובנים. כבר ביציאה חלפתי במעיין התנורה, שכבר חודש שהוא וכל מה שמסביבו שחור פחם. בתצפית האקליפטוס מעל כפר סאלד עצרתי לבדוק מה מצב מוקדי האש מלפני שעתיים וארבע שעות. מלמעלה זה נראה די רגוע.

החבר'ה מרמות נפתלי השתלטו מדרום ליישוב. בחצבני עשו את זה כיתות הכוננות של הגושרים ובית הלל יחד עם כב"ה. ממש מתחת לאריה השואג עצרו את האש כפר גלעדי וכבאי תחנת ק"ש.

בחודשים האחרונים כולנו הפכנו ללוחמים קצת יותר טובים, לחובשים, לכבאים, למחלצים, לקב"טים של בתי ספר, אפילו קצת לפסיכולוגים. רק אזרחים רגילים שכחנו איך להיות.

המשכתי צפונה, חולף על פני האנדרטה של אורי אילן ("לא בגדתי") וגבעת האם. לפני הרבה שנים, גולני יצאו משם לכבוש את תל עזזיאת ותל פאחר. כמו אז, גם היום שני התילים שחורים משחור.

יורד לעמק דרך נבי יהודה. מזג האוויר ממש טוב יחסית לספטמבר והמישור של העמק מאפשר שמירה על דופק סביר בהחלט. הק"מ הראשון בשביל הבניאס מדגים נוף סמי-אפוקליפטי. צמח הקנה מתאושש ממש מהר אחרי שריפות. העצים ושאר הצמחייה שעטפה את הנחל, ממש לא. שביל האופניים שפעם היה סינגל הורחב בדיוק לרוחב שמאפשר מעבר של כבאית ממוצעת. ככה גם צירי הבוקרים בעלייה לגולן. בהמשך, הנחל חוזר לירוק הטבעי שלו, עד שדה נחמיה.

בשלב הזה הקשר מתעורר. אזעקה ביפתח. אין על תחושות בטן שלא קשורות למציאות. עוד 700 מטר, ויפתח כבר מדווחים ירוק ולבן. זה אומר שהכול בסדר. בסדר ככל שיכול להיות יישוב מפונה, שהכול מסביבו כבר שרוף.

חולף על פני בית הקברות המקומי בערך ב-20 קמ"ש. ליד רגב אמר ז"ל, יד ימין אינסטינקטיבית מתרוממת להצדעה. רגב שם כבר מאז אוקטובר. אני מבין שמעכשיו זה יהיה נוהל קבוע. בדיוק כמו בכל פעם שאני עובר ליד בית הקברות ביסוד המעלה, שם נמצא אורי מעוז כבר 36 שנים, או בשפיים, איפה שעודד ראור כבר 10. ויש עוד רבים, אבל אני לא עובר לידם מספיק.

אני עוצר רגע בש"ג של הקיבוץ. שלושה ממחלקת ההגנה יושבים שם על קפה פק"ל ושולחן, שנראה כאילו ייצא מליין ריהוט עם מותג של כיתת הכוננות. 11 חודשים נותנים זמן להרבה יצירתיות. לפני שלושה ימים בדיוק בסיטואציה הזאת חטפו החבר'ה מכפר יובל. נקווה שיוחאי ייצא מזה.

לקראת חושך, בתחילת העלייה חזרה הביתה, נכנסת התרעה. עכשיו זה תחרות לקו הסיום. מי יגיע ראשון, אני או המטח. מצד אחד זה תפס אותי בעלייה, מצד שני יש תמריץ מובנה לנצח בתחרות. השגתי אותו ב-20 דקות ועוד הספקתי מקלחת לפני שיצאתי לראות את כל מה שנוחת על כפר בלום.

שוב שריפה. שוב אין חשמל. שוב פעם צוות יישובי סוגר אירוע.

עכשיו צריך עוד מקלחת. מניסיון, לא רצוי להיכנס אחרי זה עם הבגדים הביתה. מקבלים על זה בראש.