שנה שלמה חיכיתי שהמצב הביטחוני יירגע, שהעניינים בעבודה יתייצבו, שהילדים ישתחררו מהמילואים; כל מה שביקשתי הייתה חופשה קצרה לעצמי – קצת שקט, קצת הליכות, קפה טוב. לא יותר. טסנו בשלישי והכול נראה מבטיח. הדבר היחיד שפגם במצב רוחי היה מזג האוויר החם בשווייץ, ושם – אין מזגנים. אבל, שטויות; עלינו על הרכבלים, צעדנו בהרים – היה מושלם. עד חמישי בלילה, כשהחלו הטלפונים: אחד מגויס, ועוד אחד, ואז עוד אחד. תחושת מועקה בבטן, רצון עז לחזור, והבנה ששדות התעופה סגורים.

לא נשברנו. אמרנו שנמשיך את המסלול כרגיל, ועד שלישי הבא הכול יסתדר.

דבר לא הסתדר.

בלילות התעוררנו מדי שעה לראות היכן נופלים טילים. ניהלנו ספירת מלאי, לוודא שכולם בסדר. הבנו גם שאין ברירה, ושצריך לתכנן את המשך הדרך. ההחלטה הטבעית ביותר הייתה להמשיך לגרמניה, למחוז לודוויגסבורג, שותפה רבת-שנים של הגליל העליון, שם ידענו שנהיה עטופים בחום ואהבה ושנרגיש בטוחים. שכרנו חדר אייר בי אנד בי עם מטבח לשבוע נוסף, כדי לחוש קצת יותר ביטחון ולחסוך בהוצאות, אבל במהרה יצאה השמועה שאנחנו באזור, והזמנות למפגשים וארוחות החלו להגיע. מעבר לחיבוק החם והאוהד, הבנו ש"זכינו" בתפקיד רשמי – מעתה אנחנו "מסבירנים".

הנה מקבץ של שאלות שכיחות ששואלים אותנו על ישראל – אז איך קרה לנו השבעה באוקטובר? ולמה חיזבאללה לא הצטרפו לחמאס? ואיך זה שכל כך הרבה שנים ישראל שקועה במלחמה? ואיך מצליחים לנהל מערכות חינוך במצב כזה? והאם הכלכלה נפגעה? והמצב הכלכלי של הישראלים?

וכך, בכל יום אנחנו נפגשים עם אנשים, משפחות, קבוצות קטנות, ראשי מחוז, מורים, חברים. מספרים על עצמנו, על המצב בישראל, עונים על שאלות, מרגישים שבאמצעותנו נרקמים חיבורים ואהדה לישראל.

■

כבר עשרה ימים שאנחנו בגרמניה, ומאחורינו אינספור מפגשים. למען האמת, האנשים עימם אנחנו נפגשים הם אוהדי ישראל שנים רבות, מכירים את המורכבות רבת-השנים והקונפליקטים עימם אנו מתמודדים. אבל אנחנו "חופרים" ומבקשים מהם לשדר לנו דווקא את הלך הרוח הכללי ששורר בקרב ציבור הגרמנים.

אם כן, אחוז גבוה של גרמנים הם מהגרים שהגיעו למדינה בשנים האחרונות, עניין שמייצר במדינה כבר עכשיו אתגרים גדולים. מרבית הגרמנים מעוניינים בהפסקת המדיניות המעודדת הגירה. רבים מהם כלל אינם מתעניינים במלחמה שמתחוללת בישראל, ומוטרדים הרבה יותר מהמלחמה באוקראינה (שם משקיעה הממשלה כספים). בתקשורת הגרמנית נראים כמעט מדי יום תמונות של ילדים ונשים שנפגעו בעזה, לכן הדיון הציבורי מתמקד בעיקר בנעשה בצד הפלסטיני, כשברקע גם הפגנות פרו-פלסטיניות, בעיקר במינכן ובשטוטגרט. הסנטימנט כלפי התקיפה באיראן חיובי יותר, מתוך הבנה שמדובר באיום כלל-עולמי.

כמה טוב לדעת שיש לנו גם חברים טובים שתומכים בנו ולא מפחדים לדבר למען ישראל.

הנה, אברהארט, מורה בבית ספר בשותפות שבין מועצה אזורית הגליל העליון לבין מחוז לודוויגסבורג, ואוהב ישראל נלהב. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב בביתו.

"אתה באמת מסתובב עם מגן הדוד הזה עליך"? שאלתי אותו בתמימות. "מה נראה לך", הוא ענה לי בחיוך, "שאשים את זה על הפיג'מה? ברור! אני לא יוצא בלי זה מהבית".

להפתעתנו סיפר אברהארט שהוא זוכה לפירגון רב, בעיקר מנוצרים(!), ואף שלאחרונה נעשה העניין לא פשוט, הוא עדיין איננו חושש להסתובב עם הסיכה על חולצתו ברחבי גרמניה.

וקחו למשל את סיפורו של מנהל מחוז טובינגן, יואכים וולטר, שהגיע לחיפה בליל ה-13 ביוני, אז תקפה ישראל את איראן. גם בעיניו, החוסן הישראלי הוא לא רק תופעה אזרחית – אלא עדות חיה לכך שיש תקווה בתוך הכאוס. "נודע לנו על הפיגוע בשעה 3:40 לפנות בוקר באמצעות אזעקה כללית", כך הוא מספר בריאיון שנערך עימו בערוץ גרמני. "אזעקות נשמעו ברחבי הארץ, דבר יוצא דופן אפילו עבור הישראלים […] קיבלנו תובנות מעניינות, לדוגמה, החוסן של החברה, הכוח העצום להתארגן במהירות והלכידות החברתית שנתנה לנו כמעט תחושה של נורמליות באותה תקופה".

מסעו של יואכים בכיוון ההפוך, חזרה לגרמניה, היה מאתגר לא פחות מזה של הישראלים שמנסים לשוב כעת לארץ ממדינות אחרות בעולם. "מסוכנות הנסיעות הודיעו לנו שצריך לנסוע מחיפה לירושלים […] מירושלים, נסענו באוטובוס דרך ישראל לכיוון מצרים. בשארם א-שייח' סוף סוף הצלחתי לעלות על מטוס לאיסטנבול. משם, נסעתי לשטוטגרט. כל המסע ארך כ-34 שעות. עדיין מותקנת לי אפליקציית התרעת טילים בטלפון, ואני עדיין מגיב כשמצלצלת אזעקה. כמובן, אני מרחם על האנשים שם. אז לחזור לכאן זה עדיין לא ממש נורמלי. דבר אחד התברר לי: יש לנו רק דאגות קטנות כאן".

■

איתן ואני עדיין עושים מאמצים כדי להניח את ידינו על כרטיסי טיסה חזרה; אבל אולי יותר מכל אנחנו מנסים להסדיר את הדופק שמאיץ בכל שיחת טלפון מהארץ, לאוורר את הראש מרשימת הדאגות האינסופיות, ולזכור שגם בלב הסערה ישנם רגעים קטנים של יציבות. אולי זו איננה החופשה החלומית שדמיינו, אבל היא כן הזכירה לנו שיש עדיין אנשים טובים בעולם, שיש חיבוק גרמני חם גם למי שבא מהצפון הבוער של ישראל, ושאולי – דווקא עכשיו – המשימה החשובה שלנו היא לא רק לנוח, אלא לספר.