שבועות שחיכינו

השבוע, בפעם הראשונה מאז תחילת הלחימה, זכו תושבי הקיבוצים סמוכי הגדר לחגוג יחד כקהילה את חג השבועות. השדות והמטעים שהופגזו, המדשאות השוממות ומדרכות הקיבוץ שהיו עד לא מזמן שטח צבאי סגור – חזרו לארח את החג הכי קיבוצי שיש. התושבים שפונו מביתם, אלה שכבר חזרו, וגם אלה שלא – נאספו יחדיו לחג של קהילה, יבול ותקווה.

"חזרנו לחגוג בקיבוץ שלנו", אומרות דיקלה אמיגא ולילך נחשונוב, מנהלות התרבות בקיבוץ משגב עם. "יחד עם שמחת החזרה אנו עם רגשות מעורבים, כי שום שמחה אינה שלמה עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. ועל אף שאנחנו נמצאים בעשייה בלתי נגמרת וכל הזמן מחפשים כוחות שצריך לאסוף מחדש, החג הזה היה מרגש מאוד ונתן המון תקווה וחיוך בלב. הקהילה שלנו והירתמותה זה משהו מיוחד מאוד".

גם תושבי הקיבוצים שלא פונו ונאלצו לחיות תחת רעשי מלחמה בלתי פוסקים במשך כל כך הרבה זמן, חגגו בהתרגשות את החג שמסמל יותר מכל את הקשר בין האדם לאדמה ומבטא את אהבתם הגדולה למקום הזה, על אף כל מה שעברו. "חג הביכורים בכל שנה הוא שיא של עשייה קיבוצית וחקלאית", אומר ראש המועצה אסף לנגלבן, "והשנה הוא היה מרגש במיוחד גם בקיבוצים שפונו וחזרו וגם בקיבוצים שלא פונו ותושביהם עמדו בקו האש לאורך כל המלחמה".

בנוסף להשלכות המלחמה, גם מיעוט המשקעים השנה העמיס אתגרים על ענפי המשק. "עם כל ההתרגשות על תוצרת הישוב והחקלאות", מוסיף ראש המועצה, "חשוב להדגיש כי אנחנו נמצאים בשנת בצורת קשה מאוד שגורמת לפגיעה בחקלאות ובחקלאים, שלאורך כל המלחמה לא הפסיקו לעבד את היבולים. כולי תקווה שהחקלאות תתאושש ותמשיך קדימה".

חג השבועות השנה סימל לא רק את החזרה המבורכת של התושבים לשבילי הקיבוץ ולשדותיו, כי אם גם את האמונה שמתוך הקרקע החרבה יצמח משהו חדש; סמל קטן אבל חזק לחוסן אישי וקהילתי שעמד (ועדיין) בפני לא מעט אתגרים.

ובחג הזה נישאה גם תפילה חזקה – לשקט שיישמר, לשנה גשומה שתבוא ולשובם של כל הבנים והבנות הביתה.