ראשיתו של הסיפור המופלא על לידת הסטיקר 'ואהבת' מתחיל ביום לא רגוע במשרד חדרי האירוח בקיבוץ יראון, מתישהו בתחילת המילניום. אלון מאיר, כיום בן 64, חבר ובן הקיבוץ, אז שותף בניהול הצימרים, יושב שם וחושב. הוא מתוסכל מ"אווירת הכסאח" (ניסוח שלו) ששוררת אז בקיבוץ, בסביבה, ואיך לא – במדינה. "היה אז משבר שמאוד הציק לי כי גם הילדים היו מעורבים בו דרך בית הספר. הטריגר היה השינויים בקיבוץ, אבל מעליו היו ביטויים של אלימות מילולית, מכתבי נאצה וחוסר כבוד הדדי. חוסר הנימוס והיעדר דרך הארץ הציקו לי", הוא משחזר. מסיבה בבית הספר 'אנה פרנק' בסאסא, בו למדו ילדיו, מסתיימת בגילויי ונדליזם, ובאותו שבוע, בבית הספר 'פסגות ביראון מוכרז על שבוע מאבק באלימות. על לוח המודעות בחדר האוכל מתנוסס בצד אחד מכתב נאצה, ובצד השני פלקט גדול של 'פסגות' עליו נכתב באדום: "בית הספר נלחם באלימות". הטרמינולוגיה מקפיצה את מאיר. "נלחם?!", הוא מזדעק. "בקיצר, הייתה אווירה של מלחמה וזה חירפן אותי".
בחזרה במשרד, הוא מתחיל להגות בפסוק המכונן "ואהבת לרעך כמוך", שמקורו התנ"כי בספר 'ויקרא'. מחד, המשפט נראה לו ארוך ומקיף. מאידך, "הוא הכי קצר וממוקד בעולם. ממוקד מדי ולא משאיר אפשרויות. היו לי מחשב ומדפסת, התחלתי לחפש פונטים ולכתוב אותו על נייר".
בלי זכויות יוצרים
ואז, כארכימדס בשעתו, מגיע הגילוי. הוא מקצץ את המשפט ומשאיר ממנו רק את המילה הראשונה.
"זאת מילה אחת שפותחת המון אפשרויות. זה כבר לא ציווי, זה סוג של אנרגיה שאפשר לכוון לאן שאתה רוצה", הוא מסביר. אלון משתעשע בטיפוגרפיה, משחק עם הטעמים המקוריים של המילה ומשרבט את התוצאה על דף. מכאן, כפי שיתברר לאורך כל קורות הסטיקר 'ואהבת', מופיעה יד המקרה – או שמא הקארמה – ותופסת פיקוד. משרד הצימרים שוכן ליד מועדון הנעורים – התחנה הבאה של ילדי הקיבוץ, וילדיו של אלון בהם, אחרי בית הספר. אלו נכנסים לומר שלום לאבא ורואים את אותו דף A4. במקום ובזמן מקבילים, פעמוני הגורל מצלצלים בעוז.
"הם אמרו: 'איזה יופי', לקחו את הדף למועדון וחזרו אחרי שעתיים ואמרו שהילדים רוצים עוד. התחלנו להדפיס ויום למחרת הם לקחו את הדפים לבית הספר. הם חזרו ואמרו שהחבר'ה רוצים עוד. הם הדביקו את ה'ואהבת' על הקלמרים שלהם. זה התחיל לבנות את עצמו, ואז אמרנו: 'רגע, יש בזה משהו'. הדפסנו, גזרנו את הדפים ושמנו בתאי הדואר ובכולבו, וראינו שאנשים לא נשארים אדישים", אלון מספר.
הציבור גילה עניין?
"כן. אנשים אמרו לי שזה גורם להם לחשוב ולקחת אחריות, דברים נחמדים. אמרתי שיופי, זה עשה משהו ושכחתי מזה".
אבל ילדיו לא שוכחים. בשנת 2010 מדפיסה בתו מאיה את 200 הסטיקרים הראשונים לכבוד יום הולדתו של אלון בבית דפוס בקריית שמונה. כשבוע מאוחר יותר, מתייצבים שלושת צאצאיו בעצרת השנתית לרצח רבין – וחבילת הסטיקרים עימם. "הם לא חילקו אותם לאנשים אלא הדביקו אותם על שלטים של כל המפלגות ותנועות המחאה שהיה להן ייצוג שם, ואז קרה הטוויסט הגדול: זה יצר מכנה משותף לכולם", אלון אומר. היחידים שלוקחים סטיקרים הביתה הם "חבורה של אופנוענים כבדים, ושבוע אחרי העצרת קיבלתי טלפון מאחד מהם, שהזדהה ואמר לי שהסטיקרים שלי על הפנים".
אאוץ'.
"חשבתי שהוא הולך להיכנס בי, אבל הוא אמר: 'זה לא יכול להיות שסטיקר עם כזאת משמעות עשוי מנייר. אנחנו שוטפים את האופנועים והם מתקלפים. הם חייבים להיות מ-pvc'. עכשיו, מי בכלל ידע ממה סטיקרים עשויים? אבל מאז באמת הם מודפסים על pvc".
הדבר הפנטסטי באמת במקרה של 'ואהבת' – אחד הסטיקרים הפופולריים מאז ומעולם בישראל – הוא שיש לו אבא או יוצר, אבל האינרציה שלו נוצרה מהרחוב ומהכבישים. אבן שנזרקה לבאר ולא מפסיקה לייצר אדוות מאז. תוצאה של סוג של אקטיביזם, שילוב שרשרת צרכים ושימושים ושל כוחה של מילה – שבמקרה הזה יש לה שורשים עמוקים, נראות פוטוגנית ומסר חזק שקשה להכתים. מכוניות ופקקי תנועה לא חסרים בישראל, והסטיקר צובר תאוצה מטורפת וממנף את עצמו לתעשיית מרצ'נדייז של חולצות, קעקועים ותכשיטים שמתחילה ביראון ושאיש – למרבה ההלם – לא ממש גוזר עליה קופון.
לא רשמת עליו זכויות יוצרים? אני בטוחה שאני לא הראשונה ששואלת.
"לא, ואת עוד עדינה. לא יצרתי משהו במטרה למכור אותו. אין לי כאן זכויות יוצרים. על הפונט הייתי יכול לרשום סימן רשום, אבל אם משנים טיפה את הכתב – זה כבר משהו אחר. זה לא היה נותן לי כלום. ביררנו את זה ובסופו של דבר הקטע היה לשלם הרבה בשביל כלום. וחוץ מזה, ברגע שהבנתי את הכוח של 'ואהבת' – היה לי ברור שאני סוג של צינור. לקחתי משהו שקיים מימים ימימה וסידרתי אותו יפה מבחינה גרפית. ישנה אנתרופולוגית חוקרת בשם הגר סלמון מהאוניברסיטה העברית, שממש נדלקה על הסטיקר וכתבה עליו מחקר אקדמי. היא הסתובבה איתו בעולם וכשהיא נתנה אותו בחו"ל למישהו שלא קורא עברית – מעולם לא קרה שהוא החזיק אותו הפוך. יש בו משהו – בקומפוזיציה, באיזון, בטיפוגרפיה – שעובד".
ולא רק שאינו מפיק ממנו רווח כלכלי, אלון גם אומר שכל מי שרוצה לעשות שימוש כלשהו בסטיקר, טורח להשיגו ומתקשר לבקש רשות, וזאת למרות ששמו של היוצר אינו כתוב עליו בפינה. "למשל, יש בית דפוס בירושלים שמדפיס את הסטיקרים, אבל הוא אומר שזאת זכות גדולה עבורו לעשות את זה ולוקח תשלום זעום על הנייר. הוא מדפיס הזמנות אחרות ואז נשאר דיו במכונה ובמקום לנקות אותה – הוא מכניס את הגלופה של 'ואהבת' וככה אנחנו מקבלים אותם בכל פעם בצבעים אחרים", מאיר מסביר. נהגי משאיות ואוטובוסים העלו צורך בסטיקרים גדולים יותר במידותיהם, וכך נוצרו סטיקרים של 25 על 11 ס"מ, כמעט כפולים מאלו של המכוניות הפרטיות. בתקופה מסוימת, מאיר אומר, האוטובוסים של המועצה האזורית הגליל העליון ושל משאיות 'בראשית' התהדרו כולן בסטיקרים. "גם החולצות התחילו מיראון – החבר'ה הצעירים יצאו לטיול טרקטורונים ואחת הבחורות לקחה את הגלופה למכון הדפסות בכרמיאל והדפיסה 120 חולצות. ואז התחילו למכור בחנות הבגדים של יראון חולצות וסווטשירטים כאלו בכל הגדלים (כולל ניו בורן, ע"ט). ואז התחילו גם תכשיטים – מישהי הביאה לי חתיכת מתכת ועשינו את הצמיד הראשון, אני רכשתי ידע בצורפות. כנ"ל טבעות. הלכתי לצורף, הכנתי לה, היא צילמה לפייסבוק ובום – גשם של הזמנות. על סטיקרים בחיים לא לקחתי כסף, זה גאווה וכבוד בשבילי להפיץ אותם ושהם מסתובבים בעולם. אם אני לוקח משהו על הזמנה – זה כדי לכסות עלויות".
תשמע, אתה אולי חי בקיבוץ שיתופי, אבל זה לא מובן מאליו.
"אני נותן ממקום של שפע, זאת דרך מודעת להסתכל על העולם".
וכאמור, הסטיקר לא הפסיק להכות גלים. יראון הפך לבית החם והגאה שלו, ובכניסה לקיבוץ, כמעין טייק אוף על שלט ה'ברוכים הבאים' העירוני הגנרי, יש בלוק בטון של 'ואהבת', המואר בלילה, שאלון יצר.
קשה להתעלם מניו-אייג'יות מסוימת במסר.
"יש בחורה מיסוד המעלה שכל שנתיים קונה אוטו והיא לא נכנסת אליו עד שהיא לא מדביקה עליו סטיקר 'ואהבת'. והיא לא היחידה, יש אנשים שאומרים שזה מה ששומר עליהם בכביש. יש בחור מוזיקאי שחי בזמנו ביראון והזמין את המוזיקאי יאיר דלאל לנגן איתו במעיין. ושם היה רשום 'ואהבת' וזה הפך לשם של האלבום של דלאל. אנשים אימצו אותו ולקחו אותו הלאה".
ועם התנועה הזאת, זימן הגולם ליוצרו סיטואציות לא שגרתיות. "הייתי בפסטיבל הסוּפי הראשון במדבר. הזרם הסוּפי באסלאם מטיף לאהבה. הבאתי לשם סטיקרים. והמשכתי לעשות את זה. מישהו מנצרת רצה להעביר את הסטיקר הזה לערבית ויזם פגישה שבה ישבתי עם רב, כומר וקאדי".
וואו.
"ישבנו וחשבנו ואז סיפרתי את זה לאמא שלי, אשה צלולה בת 92. והיא אמרה לי: 'תיזהר, אם זה יהיה בערבית – זה יהיה פוליטי ויפסיק להיות אוניברסלי. אסור לך לגעת בזה בכלל', והיא פתחה לי את העיניים. עשית משהו – עכשיו תשחרר, תישאר צנוע".
עם כל הכבוד למסר החיובי ולסיפור היפה הזה – אתה לא חושב שקצת פשטני ונאיבי
לצפות שסטיקר – ולא חינוך עקבי, דוגמה אישית ופעולות קונקרטיות של מקבלי
החלטות – הוא מה שיעשה את העבודה? שבמדינה שמטלטלת מאלימות, פילוג
והקצנה, מדבקה על האוטו תחולל שינוי?
"ברור שזה נאיבי, איזו שאלה. אבל אני אומר שהכל, כל מה שקורה לנו בחיים, זה עניין של מודעות לבחירות שלנו. אם זה גורם למישהו לאיזשהו שינוי או למחשבה יותר מעמיקה והוא מדבר עם החבר שלו וזה עשה משהו במעגל הזה, אז יופי – העבודה נעשתה. 'ואהבת' לא נעשה במטרה לכלום. אם הילדים לא היו מתייחסים באותו היום לשטות הזאת – כלום לא היה קורה. הם אלו שהניעו את המהלך, כמו רוח שפיזרה אבקנים. אני, למשל, לא הייתי פותח דוכן בנחלת בנימין כדי לחלק סטיקרים כאלו. אבל פתאום הכל עלה מדרגה. קעקועים של 'ואהבת', למשל. בן אדם הולך לעשות עם המסר הזה משהו לכל החיים שלו. הראשונה, אגב, היתה חברתו של הבן שלי, שטסה להודו וחזרה עם קעקוע כזה על הגב. נסעתי לאסוף אותה מהרכבת בנהריה והיא הורידה את החולצה והראתה לי את הגב שלה, ליד כולם. כאילו עשתה לי הפתעה. יש לזה כוח ואני לא מתווכח איתו, הוא קיים. יש לי הרגשה של גאווה ונחת שדבר כזה קטן עושה משהו חיובי".
בעניין הזה, אם נחזור לשאלה הקודמת, אני עדיין תוהה. אין לי ספק שצמיד זהב שעליו
רקוע 'ואהבת' מצטלם טוב ובטח שלא ישרטו לך בגלל סטיקר כזה את האוטו. השאלה
אם יש משהו מעבר לזה.
"אין לי באמת מושג. זה לא סמים, כן? אבל אני יודע שלא מפסיקים להפתיע אותי בכל יום עם השימושים שעושים בו".
טוב, זה עושה את הסיפור הזה לעוד יותר יפה.
"אבל זאת האמת".
פורסם לראשונה בגיליון 251 מיום 26 בינואר 2022
