כל מי שגר בקיבוץ, ודאי אם יש בו שכונת הרחבה, מכיר את הנוהל המעיק והמסורבל של מתן הכוונה טלפונית לנהגים המבקשים להגיע לביתו לראשונה. אם, למשל, הזמנתם מזון חתולים מחנות חדשה, תיאלצו לסייע לשליח לפלס דרך לפי נ"צ יצירתיות כמו "הפח החום" ("אבל לא זה שלמעלה! זה שלמטה! תסתובב ב'אין כניסה' עוד 130 מטר"), או "הבית הירוק משמאל לפינת חי, שבכניסה אליו יש שלט של קוסמטיקאית", וכן הלאה. את רוב השיחות הללו תצטרכו, מן הסתם, ללוות בסבלנות עד לכיבוש היעד, ובמקרה הטוב פחות גם תיאלצו לצאת החוצה ולפגוש את הנהג/ת שאיבדו אוריינטציה.
אלא שלעוד ועוד תושבי, נקלטי וחברי קיבוצים, משתמשי Waze ו-Google map, המציאות הזאת כבר לא התאימה. חלקם גם חשבו רחוק יותר, על מצב חירום אפשרי כמו הזמנת אמבולנס, כשכל שניית "התברברות" בדרכי הקיבוץ הצרות והפתלתלות עלולה להיות קריטית. כך חנכו לאחרונה לא מעט קיבוצים רחובות או דרכים (על ההבדל בהמשך) בעלי שמות מוגדרים ושילוט מתאים. התהליך נעשה בצורה קהילתית, ברמה זו או אחרת, שייתכן וריככה התנגדויות פוטנציאליות. חלקן אולי משומרי הסף של "הקיבוץ של פעם", בו ניתנו רק שמות קוד לא רשמיים לשכונות בקיבוץ.
זה פרקטי גם לוותיקים
בלהבות הבשן ישנם רחובות המתגאים בשלטים מאירי עיניים כבר מ-2017. ענבל אשד, תושבת ההרחבה שחיה בקיבוץ כמעט עשור, ורכזת התרבות בשנתיים האחרונות, היתה בין חברות הוועדה שמינפה את היוזמה לכדי מעשה. "עלה רעיון כזה בפורום נשים בקיבוץ לפני כמה שנים", היא מספרת. "במקור, זה היה קשור לפרקטיקה – במקום להגיד 'ישר בכיכר, שמאלה בפח הכתום וכן הלאה', וזה גם חינני, לטעמי, לתת שמות לרחובות עם הקשר מיוחד למקום. זה פרויקט גיבושי נחמד שהוא גם עשייה קהילתית, וזה היה הרעיון: שחברי הקהילה יהיו שותפים, יציעו ויבחרו שמות".
התהליך התחיל באפריל 2016. מגובות ברכזת התרבות, ניגשו חברות הצוות עם הרעיון למנהלת הקהילה דאז, שתמכה ביוזמה. תקציב אושר לפי תמחור של הצוות, והן פצחו במלאכה. אשד עשתה שיעורי בית אצל חברה מקיבוץ יד חנה שבעמק חפר, שמיפה גם הוא רחובות ("הפריה הדדית בין קיבוצים"). התהליך היה פרקטי, מאורגן ומהנה, ובסופו נשלח לחברי הקיבוץ מסמך עתיר סימני קריאה ומנוסח בקלילות, שהזמין אותם להציע שמות במייל או דרך תיבה ייעודית ומושקעת שהוצבה בכולבו באמצע מאי. נקבעו תאריכי יעד לאיסוף השמות ולסיום התהליך, וכן הובהר כי על השמות להיות בעברית, קשורים להיסטוריה או לטבע המקומי, וכי לא יתקבלו שמות פרטיים או בעלי אופי פוליטי.
איך מיפיתן את הקיבוץ?
"לקחנו את המפה של היישוב והדגשנו את הרחובות הראשיים והצדדים. אולי יש קיבוצים יותר מורכבים מבחינת מבנה, אבל זה די פשוט אצלנו. התהליך היה משתף קהילה, וזה נתן לו ערך מוסף: שיתפנו בעלון המקומי ובכל אירוע עדכנו באיזה שלב אנחנו. היתה השתתפות וזה היה נחמד מאד. כל אחת שאלה גם חברים בסביבתה הקרובה, כדי שנהיה קשובות לקהילה". בפועל, כפי שקרה במרבית הקיבוצים המוזכרים בכתבה, השמות שנבחרו מתוך שלל ההצעות הם אלו עליהם החליט הצוות, והיום מוצגת באתר הקיבוץ, תחת הכותרת "לכל רחוב יש שם", מפת הקיבוץ, כולל שמות הרחובות והשכונות והסברים מפורטים. בין הרחובות: 'הפעמון' (על שם הפעמון ששכן בו בימים עברו, ושימש להשכמת החברים לעבודה ב-5:00, להכרזה על לידת תינוק בעשרה דנדונים וכן הלאה), 'נחל העורבים', 'הסליק', 'בעלי מלאכה' (ההסבר מהאתר: "במבנה בתחילת הרחוב שכנה בעבר הרפת הראשונה […] לאחר מכן שכנו במבנים הללו הסנדלרייה של יוסף, החשמליה של טדי קנדל, תיקון אופניים של דיויד רוזנפלד ומחסן הגד"ש") ועוד. "נבחרו שמות שקשורים להיסטוריה של המקום ודרך זה למדנו עליו – גם דיירים חדשים וגם ותיקים", מדגישה אשד את הערך המוסף של התהליך. בינואר החולף כבר הוצבו ברחבי הקיבוץ שלטי רחוב פשוטים אך עמידים; ל- Wazeלא הכניסו את הרחובות באופן קיבוצי.
לא היו התנגדויות לפרויקט? לשלטים? לא היו מחאות של חברי קיבוץ בשל הרעיון האורבני שמאחוריו?
"לא שאני זוכרת, לא משהו שעלה החוצה. גם לוותיקים זה פרקטי, היו כאלה שבאו עם עוד רעיונות לשמות לסמטאות שעוברות בין הרחובות הראשיים. קהילת להבות הבשן ברובה מאד-מאד מפרגנת לרעיון של ההרחבה ולקבלת התושבים החדשים בידיים ובלב פתוח".
גם זו דרך להנצחה
מי שכן עשה שימוש בשמות פרטיים הוא קיבוץ גונן, שלפני כחודש וחצי סיים את התהליך, וגם הוא מתועד באתר הקיבוץ, כולל מפה והסברים. יניב לוי, בן הקיבוץ, היה הרוח החיה מאחורי הפרויקט, כשהמוטיבציה הראשית היתה להיכנס ל- Wazeולשים קץ להכוונה האנושית. "ראינו את זה גם בקיבוצים אחרים", מספר לוי; "הרכבנו בכוונה צוות מגוון של שני ותיקים, שני חברי קיבוץ בעצמאות כלכלית ושני תושבי הרחבה, ויצאנו לדרך. זה כלל שתי ישיבות ושני מכתבים לקיבוץ. שלחנו מכתב לקהילה, הבאנו את ההצעות לישיבה, ובסוף החלטנו לקחת שלושה-ארבעה שמות מכל נושא שהבאנו ושהיה קשור לגונן באיזושהי צורה. השתמשנו בזה גם להנצחה".
חבר קיבוץ ותיק הציע חמישה אנשים הראויים לרחוב על שמם, מתוכם נבחרו שלושה, וכעת יש בגונן רחוב יעקב מיגובסקי (מהאתר: "חבר גרעין מענית, אהב לצאת לצוד חזירי בר במעיינות גונן ובאחד הלילות בשנת 1955 נחטף על ידי הסורים ומאז אבדו עקבותיו"), רחוב נוח סטולר ("בן כנרת, היה מפקד היאחזות 'גורבה' שלאחר מספר שנים הפכה ליישוב קבע שהוא קיבוץ גונן", ורחוב אסף פילר (הגיע עם אשתו תקווה רובינשטיין ממשמר השרון […] באחת הפעמיים שיצא לרעות את העדר בשנת 1958 נורה ונהרג ממארב סורי"). "זה עבר ממש חלק", אומר לוי. "אנחנו קיבוץ קטן, יכול להיות שבגלל זה היה לנו יותר קל להעביר את זה. שמעתי פה ושם הערות של אנשים, אבל מי שבאמת רצה להיות מעורב יכול היה לבוא ולהשתתף בישיבות. היו אנשים שאמרו לי, 'למה צריך את זה?', אבל זה גם לא מפריע לאף אחד בעין כי אין שילוט. ואחרי שהעליתי את הרחובות ל- Wazeהיו תגובות ממש חיוביות. התהליך הבא יהיה מספרי בתים. זה גם יעשה סדר ברחובות". שילוט רחוב אם כן עוד אין, אך מנהלת הקהילה, יעל אתר-פלד, שהיתה חלק מצוות, מקווה שגם זה יקרה בעתיד.
מחבר בין הקיבוץ וההרחבה
בשניר ובהגושרים דווקא יש שילוט, אבל לא מדובר ב"רחובות" כי אם ב"דרכים". גל סער, שהיה מנהל הקהילה בשניר אותה תקופה, מסביר שאין לזלזל בסמנטיקה. "בתפיסה, הקיבוץ לא בנוי מרחובות, וזה מהותי. חלק מתהליך קבלת ההחלטות היה שאלו דרכים ולא רחובות".
בשניר גם נבע הפרויקט ממקום שונה לגמרי – הרצון למזג בין ההרחבה לבין הקיבוץ. בין מוביליו, לפני שש שנים, היתה גם עופרי אורפז, מנהלת אגף יישובים במועצה ותושבת ההרחבה. "בעקבות תחושה של ריחוק בין הקהילה לקיבוץ, נוצר הרבה מתח", היא מסבירה. "ביוזמת הקהילה ובשיתוף ייעוץ מקצועי והמועצה, התכנס צוות לבצע תהליך חברתי רחב. נוצרו חיבורים ואווירה טובה, ורצינו תוצר עם נראות – שלטים עם שמות, כדי שמבחינה סמנטית לא יהיה פה ריחוק, לא יגידו 'סע להרחבה או לקיבוץ' אלא ל'רחוב זה וזה'. זכור לי שלא היינו הראשונים, הלכנו לראות קיבוצים אחרים".
הלכתם על זה בגדול.
סער: "התהליך החברתי נפתח באירוע שיא, ונמשך לחוגי דיון, גיבוש צוותים ואירוע מסכם. באירוע הפתיחה עשינו פעילות מגבשת ביום שישי, עם ארוחת בוקר מפנקת. היו יותר ממאה איש, חילקנו אותם לקבוצות מעורבות שהתגבשו סביב שולחנות. לכל קבוצה היו הפעלות היכרות ובנייה, ובסופן היא הרכיבה את רשימת שמות הדרכים שנראתה לה הכי נכונה. בנינו מראש מפה ו-12 דרכים שהיה צריך לחבר להן שמות. כל קבוצה עשתה פרזנטציה, ואז התקיים הליך בחירה של מעין הצבעה". הרשימה הפופולרית ביותר הובאה לאישור האסיפה, ובסיום התהליך הותקנו גם שלטים, פרויקט שעלה כ-30 אלף שקלים ומומן דרך תקציב האגודה הקהילתית ובסיוע צנוע של המועצה.
עד כמה זכה התהליך לתהודה?
סער: "דיברו על זה והתעסקו בזה. זה לא היה עניין של שלושה אנשים. ההתנגדויות שהתפתחו היו למילה 'רחובות', ואחרי שזה נפתר – זה עבר בסדר. היו אחר כך ביקורות על הנראות של השלטים בחושך, אבל זה כבר לא היה מאד מהותי".
עכשיו אתה מנהל הקהילה של כפר הנשיא, וגם שם מקדמים תהליך מתן שמות לדרכים, מתוך פרקטיקה של צורך בהגעה לכתובות מדויקות. איך זה עובד שם?
"זאת יוזמה של הוועד המקומי, שהקים צוות חשיבה והציע הצעה. בקבוצת הוואטסאפ היה דיון מסוים בסוגיה, אבל לא בתהודה מאד גבוהה, ככה שזה עבר. תלינו את המפות עם השמות על לוח המודעות לקבלת הערות במשך שבועיים, והוועד החליט שהוא יתייחס אליהן אבל לא תהיה אסיפה בעניין. עכשיו זה עניין טכני של תקציב ובחירת השלטים והמספרים על הבתים".
זה לא שתוכלו לשלוח לשם דואר
מי שיכולה לסייע בפרוצדורה הטכנית של הכנסת שמות הרחובות או הדרכים ל- Wazeהיא יחידת ממ"ג (מערכת מידע גיאוגרפית) של המועצה. לדברי שי קרוננבלום, האחראי על כך, לא ניתן להכניס את שמות הרחובות הקיבוציים ל Google map-משום שבניגוד ל- Waze שואבת גוגל את הכתובות שלה מהמרכז למיפוי ישראל ולא מהמשתמש הישיר, וכדי להיכלל כרחוב שהוא כתובת במרכז למיפוי ישראל, יש לעבור אישור של ועדת השמות הממשלתית (שבתוכה נמצאת ועדת משנה לשמות יישובים). בכל מקרה, קרוננבלום סבור שרחובות קיבוציים לא יכולים להיות מוגדרים ככאלו פורמלית. "אין לאף קיבוץ 'רחוב', אלו דרכים. אי אפשר לשלוח לשם דואר", הוא אומר.
הטבע, הגיאוגרפיה וההיסטוריה המקומית הם ההשראה לרוב השמות שנבחרו. בהגושרים, שנדרש לנושא לפני שלוש שנים, בחרו בהנצחת המורשת דרך מתן שמות הכיתות (או ה"קבוצות" – כפי שנקראו בקיבוצים פעם) המיתולוגיות של היישוב לדרכים החדשות. "דרור, אלון, מעיין, פלג וכן הלאה", מפרטת מנהלת הקהילה, זוהר ליפקין. "לקחנו את כל השמות של הכיתות עד לפני 15 שנה, והשתדלנו להעניק את שמות הכיתות הוותיקות לדרכים היותר מרכזיות בקיבוץ". שלוש דרכים קרויות גם על שם שלושה מגרעיני הקיבוץ. התקציב לפרויקט, שעמד על 20 אלף שקל, הגיע דרך האגש"ח, וההחלטה עצמה לא עברה קלפי. המיפוי נעשה לפי תכניות ההרחבה הגדולה מאד של הגושרים, שאז עוד התקיימה על הנייר בלבד. חלק מהשמות נשמרו עבורה מראש. כאמור, גם בהגושרים הקפידו להשתמש בשם הקוד "דרך" ולא "רחוב". "כי אנחנו בהתיישבות הכפרית", מחדדת ליפקין; "בגלל בחירת הצוות להשתמש בשמות הכיתות, המהלך התקבל בצורה חיובית, לטעמי. זאת שפה שמדברים אותה, לא שפה זרה. לא היו התנגדויות, להיפך. זה היה סביב חגיגות ה-70, ולכאורה חלק מהן".
גם השלטים שלכם באווירה כפרית.
"השלטים עשויים עץ אורן צבוע והכיתוב הוא בצבע שמחזיר אור. זה נראה מאד כפרי. יש איתם התעסקויות – שלט נופל ומתקינים בחזרה. שלט מעץ, ולא מפלסטיק או ברזל, דורש תחזוקה. אנשים משתמשים בזה מאד כשהם מכווינים אחרים וזה עוזר מאד בהתנהלות. כמו שאמר טל ברודי, אנחנו על המפה".
פורסם לראשונה בגיליון 232 מיום 11 בדצמבר 2019
