צעירים וחסרת מנוח

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

התרופה לשערות השיבה שצצות לפתע, לכרס שמתחילה להשתפל ולתחושת הלאות הכללית: לכו לעבוד עם צעירים. זה לפחות על פי דנה מורן-רביד, שבנתה את תחום הצעירים במועצה, יזמה, הקימה וניהלה את 'מרכז צעירים גליל עליון', וכעת מסכמת 12 שנות פעילות רלוונטיות. "כיף לעבוד עם צעירים, להתעסק בווייב הזה, להיות קצת נטול דאגות. לרקוד, לצמוח ולשתות ולזכור שאפשר להתבלבל ולהטיל ספקות ולשאול שאלות. אנשים מבוגרים שוכחים את זה קצת לפעמים", היא אומרת, "וכשאתה עובד עם צעירים הם צריכים שתפעל מנקודת המבט שלהם על העולם: שכל האופציות פתוחות והכל אולי מפחיד ומבלבל, אבל צריך לקפוץ למים".

נשמע אטרקטיבי ללא ספק, מי לא רוצה עור קורן ואנרגיות של אימון קרוספיט, אבל המפעל שהקימה מורן-רביד דרש גם גיוס כמות נאה של מרץ, אקטיביזם ויכולת מובחנת ומובהקת לחלום, לפרוט את החלום לטבלאות אקסל ותקציבים, ולבצע.

ילד של מי אתה?

מורן-רביד מסיימת כעת 24 שנות עבודה במועצה ("אני אומרת ולא מאמינה"). כשתחום הצעירים הוגדר שם ב-2012, היא נקראה לדגל. "מטרת העל הייתה להמשיך להישאר יישובים רב-דוריים שיש בהם את כל שכבות הגיל, שהצעירים מרגישים בהם בבית ושכשהם ירצו להקים משפחה הם יגידו 'וואלה, רעיון טוב לחזור הביתה ולעשות את זה כאן'. זה היה מדור פעילות מאוד קטן שהייתי אחראית עליו כחלק מהעבודה שלי במדור צמיחה דמוגרפית", היא מספרת.

ב-2015 היא התחילה לעשות שיעורי בית שכללו טיולים בכל הקיבוצים ובמרכזי צעירים באזור. "היו לי תובנות מאוד חזקות. הקיבוצים היו רגע אחרי הפרטות ושינויי אורחות חיים וגילינו בצער שתחום הצעירים נדחק הצידה. הקיבוצים חוו הישרדות מסוימת, עסקו במודלים כלכליים ולא ידעו להגיד לי מי ואיפה הצעירים שלהם. חלק מהם שמרו חדרים לחיילים, בחלק ממש קטן הייתה עדיין ועדה אחראית, אבל בגדול כשכתבתי סיכום הרגשתי שאני מאירה בפרוז'קטור על פינה אפלה שלא התעסקו בה".

בה בעת, עסקו הקיבוצים בנושא הצמיחה הדמוגרפית והתחילו לתת גז על ההרחבות, וכאן היא הבחינה בפרדוקס. "הצעירים הם ההמשך הטבעי של היישובים והם הילדים שלנו. הקיבוצים התחילו לטפל בקליטת אוכלוסייה, וגיליתי שהם לא קלטו את הבנים שלהם כמעט שני עשורים. היה שם חור בשכבות גיל שלמות. כלומר, אם אתה לא מתרגם את הרצון להיות יישוב רב-דורי לעשייה מתמשכת והשקעת משאבים בדורות הבאים כדי שהם יהיו הדלק שלך למקום הזה – יימצא החור הזה. וצריך להקים מערך שירותים רלוונטי כדי שתהיה לצעירים סיבה טובה להיות בזיקה לבית שלהם".

היא הבינה איך מרכז צעירים אפקטיבי צריך להיראות. "הוא חלק מהרשות ושם את הספוט על גילאי 18-35 עם ההבנה הכללית שגיל ההתבגרות מתמשך וזאת מגמה עולמית, כך שבעשור שבין 20 ל-30 אנשים מחפשים את עצמם וצריכים הכוונה, למשל בקריירה. הם מחפשים זהות, זוגיות… שאלות של 'אנשים גדולים'".

מה הרגשת בשטח? מהצעירים שאיתם דיברת אז, ב-2012-2013?

"תחושה שהם לא חשובים, שלא רואים אותם, שוויתרו עליהם. היה ברור לי שצריך לייצר מצב שהם יודעים שאנחנו הכתובת שלהם באשר הם, בין אם הם לומדים באוניברסיטת בן גוריון או מטיילים בחו"ל. ב-2015 באתי למליאת המועצה עם חזון ותוכנית וקיבלנו אישור לצאת לדרך. כדי לאסוף נתונים מספריים, התחלנו ליזום אירועים ולבקש שיירשמו. באירוע הראשון היו בערך 900 צעירים שנרשמו ולאט לאט זה גדל. גם מלגות מועצה נתנו איזשהו מושג".

איסוף נתונים על האוכלוסייה הזאת ספציפית הוא משימה מאתגרת. הם כל הזמן זזים ומחליפים מיקום, עיסוק, לפעמים מדינה. מתגייסים, משתחררים… לפעמים התחילו מהלך ושינו אותו.

"זאת משימה שלא נגמרת וזה מאוד דינמי. יש לנו הערכות לא רעות אבל זה נתון שקשה להחזיק וצריך כל הזמן לעבוד בזה".

כעת נדרש בית. המשרדים, כך היה ברור, היו צריכים להתמקם מחוץ למועצה, "כי בצעירים יש עדיין משהו מרדני וזה לא מתאים שמוסד ייקח עליהם חסות. הם צריכים מקום מאובחן ומזמין שמשדר משהו אחר, הגם שהוא מאוד קשור למועצה", היא מסבירה. מורן-רביד הבריקה כשאיתרה, גם כן ב-2015, את מבנה המנפטה הוותיק של הגליל העליון וסימנה אותו בתור הלוקיישן הנכון.

מני ממטרה הולך?

ב-2018 התחילו משרדי ממשלה לתקצב את המיזם, מה שאפשר איוש משרות של רכז חיילים משוחררים ורכזת מעורבות חברתית. גם המשרד לשוויון חברתי הקצה כסף, כך שעד 2019 התשתית הייתה כבר ממוסדת למדי ("שזה די מהיר"). באותה שנה המרכז עבר למבנה המשופץ. "מפה תכננו, יזמנו והפעלנו את כל השירותים. זה מקום לפגישות ייעוץ ופגישות פרטניות וקבוצות מנהיגות, משלחות – כל מיני דברים שעשינו. זה עבד מדהים. עד שהקורונה והמלחמה עצרו את הפעילות היו פה אירועים וירידים".

את מדברת על עוד מאפיין ייחודי של האוכלוסייה הזאת. זה לא מתנ"ס ולא עיסוק בחינוך "פרופר". אתה לא יכול פשוט להכין להם "לוח אירועים חודשי" על דעת עצמך ולצפות שזה יעבוד.

"נכון. לאורך השנים הייתה התלבטות כמה ליזום. דברים צריכים לקרות כי הם רוצים ויוזמים, ואנחנו מאפשרים. יש פה מין מתח עדין בין הפורמלי ללא פורמלי, שצריך לדעת לעבוד איתו. מדובר פה באנשים בוגרים וחופשיים שלא מחויבים לבוא, שיש להם חיים שלמים ויום עבודה. הם באים כשיש להם צורך או בתוך תוכנית שנפגשת אחר הצהריים או שיש אירועים והם באים לבלות. הם לא 'קהל שבוי', צריך לייצר עבורם ערך. גם בתוך הפלח הזה יש לפחות שלוש קבוצות שונות מובחנות, גילאית ומבחינת הסטטוס, ולכל אחת מהן יש צרכים קצת שונים ומרכז צעירים צריך לשייט ביניהם".

וכאן מנהל מרכז צעירים צריך להיות מוכן להזיע.

"אתה חייב להיות יצירתי, אקטיביסט ומחובר מאוד לשטח. אני יכולה להציע אלף פעילויות, אבל אם אני לא פוגעת ממטר, הם לא יבואו. צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק. למשל, את רוצה להביא הופעה ואת צריכה למכור כרטיסים. צריך להבין מי האמנים החמים נכון לאותו הרגע. כנ"ל לגבי מרצים. מלגות הן דרך טובה לשמר קשר של סטודנטים עם האזור. גם אם לומדים רחוק, שווה לקבל מלגה יפה תמורת עשייה חברתית ש'תחייב' אותם להגיע לקיבוץ פעם בחודש, למשל. אגיד שבאופן גורף, הקיבוצים שהתחילו לדבר עם הצעירים שלהם – הרוויחו אותם בחזרה".

זה נראה לי קצת יותר קשה ספציפית למועצה שלנו, כי מדובר באזור פריפריאלי בארץ. חלקם היו בחו"ל, גרו בתל אביב. אולי הילד הראשון נולד במרכז ועכשיו תוהים איך זה יהיה לגדל אותו בצפון של הצפון. קרוב לסבים ולטבע מדהים, אבל רחוק מהרבה שירותים ואפשרויות.

"סיפור ההתבגרות של אדם צעיר הוא אוניברסלי. הוא יוצא מהבית ומהסביבה בה גדל ובודק צורות חיים אחרות. זה חלק מתהליך ההתבגרות וההתפתחות האנושי. לחיות באזורי ספר זאת בחירה שצריך לעשות כמעט כל יום מחדש. יש פה הרבה אתגרים, וזה עוד לפני שדיברנו על כך שאנחנו חיים באזור עימות. אז התובנה היא שזה טבעי ובסדר שהם יתרחקו מהבית ואז יבחרו אקטיבית לשוב אליו, אחרי שראו והבינו מה יש למקומות אחרים להציע. צריך לייצר סביבה שתהיה אטרקטיבית עבורם וזה גם מחבר אותנו שוב למרכז הצעירים שיודע לייצר להם שירותים. יש פה המון הזדמנויות לעשייה וזה אזור קטן שאתה יכול להיות בו 'מישהו' – יזם ומוביל ולהשפיע מאוד על עיצוב החיים שלך. גם אם תשב בוועדת חינוך בקיבוץ". 

שנייה אחרי שהתרגלו לתמי 4 שלהם במטבחון ושיננו את מיקום מגירת הפחמימות, דרש משבר הקורונה העולמי חישוב מסלול מחדש. "כמו כולם ניסינו לעשות דברים מרחוק, גם אירועי fun, שמרנו את עצמנו בתודעה והיה רגע יצירתי מבחינה שיווקית שהצענו את המשרדים שלנו כתחנת בדיקות קורונה", מורן רביד אומרת. "זה לא שיש קשר או שהאנשים שבאו להיבדק היו בהכרח קהל יעד שלנו, אבל הם כן למדו שיש כאן מרכז צעירים".

חוו התמודדויות מטלטלות

התובנה שלה מהתקופה ההיא מחברת אותנו ל'חרבות ברזל'. "למדתי שכשפורץ משבר ואז הלם והחיים נעצרים – קודם כל מגיעים הביתה. וראינו את זה גם עכשיו במלחמה. בקורונה כולם עזבו את הערים וחזרו הביתה והתנדבו בקהילות. במלחמה אני חושבת ש-95% מהאוכלוסייה הזאת גויסה בצו 8. בחצי השנה הראשונה ממש לא היו פה צעירים".

וזה מתממשק עם התפקיד השני שלך במועצה, בחירום. ניהול מוקד החירום".

"אמרתי לעצמי שזה גאוני ששני התפקידים האלה מאוישים על ידי אותו אדם, כי כשלא היו פה צעירים יכולתי להתפנות לניהול מוקד החירום (לכתבה על המוקד היכנסו: bit.ly/43z56bW). תוך פחות מעשרה ימים הבנתי שאני רוצה להחזיק את המוקד הזה, על שלוש המשמרות שבו, עם הקהל של העבודה שלי בשגרה: אנשים צעירים, שהם חדים, טכנולוגיים ובקיאים בשפה הצבאית. זה לגמרי הוכיח את עצמו. קראנו לו 'מוקד השועלות' על שם מערכת 'השועל' של פיקוד העורף. היה לי צוות של 'שועלות'. היו עם עוד עובדי מועצה ומתנדבים, אבל הצעירים היו הליבה ויכולתי לתעל את המלגות שלהם לטובת איוש המוקד. עסקתי בדרך לחבר אותם לצרכי היישובים בחירום – כיתות כוננות, צח"י".

כולם היו שקועים עמוק בתוך המלחמה, כך שמבחינת פעילות נערכה מסיבה אחת בכינרת בשישי בצהריים, בדצמבר אשתקד. "הגיעו 250 צעירים, חלקם סטודנטים מתל-חי שהמלחמה לקחה אותם מפה ורצו להיפגש. במהלך המלחמה הצוות שלי התפרק ועכשיו, כשפרצה הפסקת האש ושוויץ זה ממש פה", היא צוחקת, "יהיה צורך להקים צוות חדש. לי כבר יש מחליפה, קרן שביט-וייס (בית הלל, ע"ט) ויהיה פה גלגול חדש כי צריך להקים צוות מחדש ולהבין מה עם הצעירים שלנו ומה הצרכים שלהם. קרו להם השנה דברים איומים וקשים, אולי נקרו גם הזדמנויות חדשות במקומות אחרים".

מה, לדעתך, הצרכים שלהם בנקודה הזאת בזמן?

"אני מאמינה שאם שמים בצד את משפחות החטופים והמשפחות השכולות, האוכלוסייה שהכי נפגעה במלחמה היא הצעירים. הם נלחמו, איבדו חברים, חוו התמודדויות מטלטלות. בין אם זה חייל או משפחה צעירה שהאבא הוקפץ למילואים והאמא הייתה עם שני ילדים קטנים בבית. אנחנו נראה את ההשלכות של זה שנים קדימה. נדרש שיקום אמון במדינה ובגליל העליון, לפעמים שיקום של הפרט או של התא המשפחתי, ויהיה צורך לבנות מענים רגשיים מגוונים. אני משבחת את משרד נגב-גליל שהיה בקשר איתנו לאורך כל המלחמה והבין שאנחנו זקוקים להרבה משאבים לצורך הנ"ל".

וכעת היא מתפנה להגשים חלום ישן ("מגיל 17 בערך!") ולהפוך לעורכת דין. למעט הגשת הסמינריון, הלימודים כבר מאחוריה ובתחילת ינואר תתחיל את ההתמחות במשרד 'קופרשמיט את גולדשטיין'.

24 שנות עבודה במועצה, ועוד לטיפוס כמוך, שלא בדיוק עשוי מהחומר הממוסד. סחתיין.

"באתי למועצה בסטטוס של רווקה, התחתנתי והולדתי שלושה ילדים, גייסתי חייל והוצאתי ילדה לשנת שירות והשלמתי שני תארים ועוד תואר. אני מאוד אוהבת את המועצה ומאמינה בה. הצלחתי לפרוח פה ואני מעריכה מאוד את ההזדמנויות שניתנו לי. אני חולה על הצעירים ומאמינה בהם בכל ליבי ואחרי השנה הזאת חותמת עליהם. הם דור המשך ראוי ומרגש שיודע מה חשוב בחיים". 

הכול עדיין פלואידי, אבל כמי שמחוברת לשטח – איפה הצעירים ממש עכשיו לדעתך, מאז הוכרזה הפסקת האש? חזרו לגליל העליון? מתלבטים? לאלו שאין להם עדיין משפחות אולי קל יותר לשוב.

"לתחושתי, ואני אומרת את זה מהבטן, הסטודנטים של תל-חי כנראה לא יחזרו עד סוף השנה. אלו שהיו פה ירצו לנשום רגע, לטוס לחו"ל או לעבור לתל אביב ולהרגיש קצת את החופש שלא היה להם השנה. הם חייבים את זה ויכול להיות שייקח להם עוד רגע לחזור. אבל מבחינת מרכז הצעירים אנחנו לא קופאים, ממשיכים קדימה ואומרים 'אנחנו פה, אנחנו מחזיקים לכם את העוגן של הספינה הזאת. תפליגו לאן שאתם רוצים, המזח נשאר פה'".