ציונות, מצוינות ושיתוף פעולה אזורי

הוא נולד בארגנטינה, להוריו ששהו שם בשליחות ציונית, ובגיל חצי שנה חזר איתם לארץ למושב בני דרום, שם גדל. כבן למשפחה דתית היה פעיל בתנועת בני עקיבא, למד בישיבה, התגייס לשריון ואחרי קורס קצינים התקדם בשרשרת התפקידים. "מהרגע שהתגייסתי הייתי בטוח שאמשיך בקריירה צבאית", משתף אסף לנגלבן (50), ראש המועצה שנבחר במרץ האחרון להוביל את הגליל העליון בימים של אחרי המלחמה. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. והמציאות הייתה כזו שהובילה אותו לגליל העליון בעקבות האהבה.

מהדרום אל הצפון

כשהכיר את ליאת, בת קיבוץ כפר סאלד, ב-2006, לנגלבן כבר היה סמג"ד. ואם לרוב בוחרים אנשי צבא את מקום מגוריהם על פי אילוצי התפקיד, אצל אסף זה היה הפוך: הוא בחר את תפקידו הצפוני בעקבות ההחלטה לגור עם אהובתו בקיבוץ בו נולדה וגדלה.

איפה הכרתם? "באינטרנט", הוא מפתיע. "הייתי מגיע הביתה מהצבא לעיתים די רחוקות, ולא הייתי מאלה שיוצאים לפאבים". ליאת ואסף הקימו את ביתם ומשפחתם בקיבוץ, וב-2010 לאחר שהשתחרר מהצבא, התחיל לנגלבן את עבודתו במועצה האזורית הגליל העליון, בהתחלה כקב"ט המועצה ואחר כך כמנהל האגף המוניציפלי. במקביל שימש גם כיו"ר 'מנהלת הנחלים והשטחים הפתוחים באצבע הגליל', כיו"ר קיבוץ כפר סאלד וכחבר דירקטוריון של מכינת הגליל העליון ושל קולחי גליל עליון.

מתי בפעם הראשונה הרגשת שאתה קיבוצניק גלילי מן המניין? "שאלה מעניינת", לנגלבן חושב רגע ואומר: "אני לא בטוח שהיה רגע אחד כזה. הייתי בגליל ובצפון רוב חיי, גם בתפקידיי בצבא בחטיבה 188 ואחר כך כסמג"ד העמק, וגם טיילתי פה המון. אני מרגיש קשור למקום הזה כבר שנים, ויחד עם זאת הקשר למקום שבו גדלתי נותר גם הוא מאוד משמעותי עבורי".

למה לי פוליטיקה עכשיו?

אחרי שלוש-עשרה שנים של עשייה למען הגליל ותושביו, החליט לנגלבן לקחת את המחויבות שלו צעד אחד קדימה למען המקום שהוא כל כך אוהב; המקום שאשתו, ליאת ז"ל, כל כך אהבה. ליאת חלתה בסרטן השד ונפטרה בינואר 2023, משאירה אחריה את אסף ושני ילדיהם. זמן לא רב אחר כך, הודיע לנגלבן על התמודדותו לראשות המועצה (שנדחתה בשנה וחצי בעקבות המלחמה), והיו שהרימו גבה לגבי התזמון. "נכון שהיו גם כאלה שאמרו שזה לא נכון למשפחה בזמן כזה, אבל תמיד יהיו כאלה שיגידו", אומר לנגלבן, "רוב האנשים סביבי פרגנו, ומה שבעיקר הנחה אותי היה מצפן פנימי שאמר לי לקום ולעשות את זה. חשבתי שאל מול האתגרים הגדולים, עם הניסיון שיש לי – בטח כשהצפון החל לבעור נכון שאקח את המשימה". תחושת השליחות התעצמה בו גם בעקבות מה שעבר עליו בחייו האישיים. "הידיעה שאנחנו זמניים בעולם הזה מאוד התחזקה אצלי. ואם אני זמני בעולם, אז כדאי שאעשה בו את ההכי טוב שלי. לכן בהקשר הזה", הוא מסביר, "החלטתי להיות פה עכשיו, כי העתיד – כמו שאמרתי במהלך הקמפיין שלי – הוא כבר מחר בבוקר. אני יודע לקבל החלטות, למצוא את ההזדמנויות ולחדש מתוך המציאות הקיימת. לגליל יש פוטנציאל אדיר וגם קשיים אדירים, בסוף צריך לייצר פה תנועה חדשה וכמה שיותר מוקדם".

אתה נראה מסוג האנשים שלא מחפשים את אור הזרקורים, אפילו קצת 'נחבא אל הכלים'. והנה בכל זאת שמת את עצמך במרכז הבמה. איך אתה מתמודד עם החשיפה הציבורית הזאת פתאום? "בגדול אני חושב שמה שאני עושה בחיי הפרטיים לא צריך להיות באור הזרקורים, חוץ מהסיפור האישי שלי ושל ליאת שדיברתי עליו בפומבי גם כדי לעזור לאחרים להתמודד, אבל אין לי בעיה עם היציאה מאנונימיות". את מה שעבר עליו בחייו האישיים, כמו גם את הניסיון הפיקודי שלו הוא מגייס עכשיו לניהול המועצה. "אני חושב שהעובדה שהייתי נוכח בסיטואציות קשות ומורכבות במהלך חיי גרמו לי לפתח יכולת התמודדות וחוסן פנימי אל מול האתגרים", הוא אומר. ואתגרים, איך לומר בעדינות, לא חסרים פה.

שאלה של נקודת מבט

כשלנגלבן נשאל על התפקיד המרכזי של המועצה בתקופה המאתגרת של אחרי מלחמה, ומה מבחינתו הכי בוער, הוא מחלק את זה לשניים: "יש את הפן המנטלי של החוסן והאווירה הכללית של התושבים שלנו. ויש את החלק הפיזי. התפקיד של המועצה הוא ליצור מערכת מתפקדת היטב שבאמצעותה תמומש התקווה להצלחה מנטלית חברתית". לנגלבן מודע כמובן לשלל הקשיים איתם כולנו מתמודדים, אבל גורס שהבחירה איך להתייחס אליהם נמצאת בידינו: "חשוב להחליט מאיזו נקודת מבט אנחנו מסתכלים על המציאות המאתגרת – האם נפעל מתוך תסכול, או שנוכל, גם אחרי מלחמה, להסתכל על המציאות באופן חיובי?" וכשנקודת המבט מכוונת את פעולותיו, לנגלבן מסתכל קדימה: "אני חושב שעכשיו צריך לפעול ולחשוב מה יניע את הגלגל, וזה אומר להביא לכאן דברים חדשים – מתיישבים חדשים, תעשייה חדשה, משהו שיגרום לתקווה ולתזוזה. ובעיקר – לא לחשוב בקטן. ברגע שאתה מצליח להניע את הגלגל בצורה נכונה – למערכת כבר יש אינרציה".

מה לגבי צעירים שנוהרים למרכז? איך משאירים אותם פה? "אני חושב שמי שגדל פה – זה בסדר והגיוני להחליט ללמוד בתל אביב, אני חושב שזה נכון לראות משהו אחר", הוא אומר באופן די מפתיע, שמעיד על ראייה רחבת אופקים שיודעת לצאת מהקופסה. "המפגש עם מקומות אחרים הוא משמעותי, הוא מעשיר אותך, בדיוק כמו שצעירים מהמרכז באים ללמוד פה. אם נבנה כאן מקום טוב אני מאמין שהם ירצו לחזור לפה ולחיות כאן את חייהם, שיזכרו מה הערך של הגליל העליון גם מהצד הציוני־התיישבותי, וגם מבחינת חיי הקהילה והתרבות שיש פה. אנחנו צריכים לזקק את הטוב שיש פה, ולייצר אפשרויות תעסוקה עבור אותם צעירים. זה האתגר שלנו".

ואיך עושים את זה? "פשוט מתחילים להניע את הגלגל ולייצר שיתופי פעולה אזוריים נרחבים. כי בסוף אין פה רק רשות אחת. אני חושב שאם גורמי תעשייה יבואו לפה ויראו שראשי הרשויות עובדים ביחד, תומכים אחד בשני ושהמנגנון האזורי עובד טוב ביחד – זה יכול להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול. הסיפור צריך להיות סיפור גדול של מרחב אזורי, ואני חושב שאנחנו צריכים יחד להביא לפה חברות כדי להתחיל תנועה". ועבור לנגלבן, לא מדובר במילים ריקות. "לאחרונה נפגשתי עם בכירי משרד עורכי הדין מהגדולים בארץ, שקיימו באזורנו את הכנס השנתי שלהם. שאלתי אותם – כמו שאני שואל אנשי מפתח אחרים מתחומים שונים – מה יגרום לכם להגיד – 'פה אנחנו פותחים שלוחה'? אז נכון, זה לא פשוט ולוקח זמן לבנות את זה, אבל ברגע שהראשון יגיע השני יגיע אחריו והגלגל יתחיל לנוע. הביצה והתרנגולת הוא עניין מאוד מרכזי כשמדובר בפריפריה. מצד שני, זה דורש גם מהקיבוצים שינוי דיסקט – קיבוצים לא ממהרים לקלוט וכדי להתפתח צריך לפתוח את השורות. אף אזור לא יכול להתפתח ללא קליטה, ובסוף אנחנו רוצים שתהיה פה צמיחה".

ביחד זה כוח

אחת הטענות שנשמעו פה ושם בזמן המרוץ לראשות המועצה, הייתה שאחרי שנים של עבודה לצידו, לנגלבן יהיה ממשיכו של קודמו, גיורא זלץ, בבחינת 'עוד מאותו הדבר'. בפועל, לצד שימור הדברים הטובים הקיימים, ראש המועצה החדש כבר עוסק במרץ בשינויים ויצירת דברים חדשים, כמו פתיחת בית ספר חטיבה ותיכון חדש בדרום העמק – תוצאה של החלטה אסטרטגית של לנגלבן להשקיע בשיתוף הפעולה עם הרשויות השכנות. "ברוב הארגונים, גם העסקיים, הצמיחה מלמטה לעומת הצנחה מבחוץ – נכונה יותר, אבל אני לא ממשיך דרכו של אף אחד אף פעם", הוא מבהיר. "גם בתפקידיי הקודמים חיפשתי לחדש. התוכניות הגדולות שבאתי איתן לראשות המועצה מתחברות לחזון שהיה לי כשניהלתי את האגף המוניציפאלי – למרחב, לשטחים הפתוחים ולכל הדברים האחרים. בסוף אלו תהליכים שלוקחים זמן, אבל מתחילים לראות תוצאות. לפתוח בית ספר תיכון בדרום העמק זה לא דבר פשוט, אבל מבחינתי זה חלק מיישום האסטרטגיה שהצהרתי עליה בקמפיין הבחירות – שבקיבוצי ההר ודרום העמק המצב לא יכול להישאר אותו הדבר".

אתה חושב שביחסים שלנו עם קריית שמונה יכול להתקיים שיתוף פעולה אזרחי שיצור פה תחושת אחווה גלילית משותפת? "זה בדיוק האירוע. במהלך הקמפיין פגשתי הרבה מאוד אנשים שהיו במלונות עם תושבים מקריית שמונה וזה עלה חזק – הרצון להיות ביחד וחוסר הבנה למה אין שיתוף פעולה בין הרשויות. תמיד יהיה מי שיקניט, בטח בנושא הקרקעות. לשמחתי, אביחי ואני חתמנו עכשיו על עצירת כל התהליכים המשפטיים כדי לנסות להגיע להסכמות בשיח ולא דרך ועדת גבולות. כשאתה אומר שאתה רוצה שהעיר תתקדם, אפשר להגיד את זה ואפשר לעשות מעשה. זה לא מספיק רק להצהיר הצהרות, וכן, זה דורש מאיתנו וגם מהם לא מעט. לכל אחת מהרשויות יש את האינטרסים שלה, אבל לפתח אזורי תעשייה ביחד, ולדאוג לנחלים ביחד ולעשות אולי עוד כמה דברים שכל רשות לא יכולה לעשות לבד – זה נותן כוח למימוש דברים שאולי לא היו קורים".

לנגלבן פועל לשיתופי פעולה לא רק עם עיירת המחוז של צפון העמק, אלא גם עם המועצות המקומיות והאזוריות שמהוות מרכז חשוב עבור קיבוצי דרום העמק. "אחת הסיבות שעמדו לנגד עיניי בהקמת בית הספר בדרום העמק, היא המחשבה על המרחב שיכול לקום סביבו – מרכזי חוגים, תרבות, ספורט ועוד – בדומה למה שהתפתח סביב כפר בלום".

בין הגוף לרוח

כשהתגייס לצבא, לנגלבן עוד היה עם כיפה על ראשו. בהמשך, בזמן שעבר תפקידים ובסיסים והפסיק לקיים חלק מהפרקטיקות הדתיות, הרגיש שלא נכון יהיה להשאירה שם. היום הוא אומנם חילוני אבל אוהב ומעריך את המסורת היהודית. "אני מבין שיש ערך לסיפור היהודי שלנו", הוא אומר, "אני מקדש כל שישי ואוהב לשמוע שירי שבת. בבית הילדים שלי יכולים לאכול הכל, אבל מכירים ומכבדים את מנהגי הדת מהביקורים אצל ההורים שלי". המעבר מהילדוּת הדתית לקיבוצניקיוּת החילונית לא היה בעייתי מבחינתו. "אני חושב שהדת היא לא אחידה, יש לה המון גוונים. גם החילוניות היא עוד אחת מהרצף הקיים ביהדות, ויש לא מעט אנשים חילוניים שאוחזים בתנ"ך".

חוץ מלשמוע שירי שבת, לנגלבן משתדל להקדיש את סופי השבוע שלו גם לספורט. הוא אוהב לרוץ ולשחות, למרות שכרגע יש לו פחות זמן לזה. "כשנה לפני שיצאתי לדרך להתמודדות לראשות המועצה", הוא משתף, "התחלתי להתאמן לתחרות 'איש הברזל' עם האופניים של ליאת אשתי שהייתה בעצמה טריאתלטית חובבת". אהבתו לספורט – וכמו שזה נראה, גם הכישרון ליזום ולהוביל מהלכים חדשים – באה לידי ביטוי כבר כשהיה בכיתה ז', אז הקים בעצמו קבוצת כדורסל לנערים, שהייתה הראשונה להצטרף לליגה האזורית של אותם ימים. ואם לא די בזה כדי להעיד על הילד שהיה, לנגלבן מוסיף לרשימת הדברים הרב גוניים באישיותו שתי עובדות נוספות מילדותו המוקדמת: הוא ניגן על קלרינט, ועד כיתה ב' למד, תאמינו או לא, בלט. זה אולי מפתיע, אבל בעיקר מעיד על היכולת של לנגלבן, כבר מגיל צעיר, לחבר בין תחומים שאולי נראים מנוגדים, אך למעשה הם חלק מאותו שלם. קצת כמו הגליל העליון על שלל אוכלוסיותיו.

"חשוב לתת לילדים לבחור את מה שהם רוצים להצטיין בו"

ואם בילדים עסקינן, מה שבוודאי נמצא בראש סדר העדיפויות של רובנו, הוא החינוך של ילדינו. עם המלחמה (והקורונה לפניה), רוב הילדים באזורנו לא למדו באופן רציף כבר כמה שנים. ללנגלבן מאוד ברור מה צריך לקרות כאן בתחום הזה, אבל לפני הכל הוא מבקש להגיד מילות הערכה לצוותים החינוכיים כולם "שעשו ועדיין עושים עבודה קשה בתנאים מורכבים. מבחינת החזון", הוא מוסיף, "החינוך שלנו חייב לעבור שדרוג ולהיות איכותי ומגוון. אנחנו צריכים לחזק את בתי הספר הקיימים ולתת מענה לבתי ספר ייחודיים – אנתרופוסופי, דמוקרטי ודומיהם. אנחנו צריכים להעשיר את כל מה שהוא שמעבר ללמידה הסטנדרטית – מצוינות, טכנולוגיה, למידה בחוץ, למידה חווייתית; לחזק את המורים הקיימים וגם להביא מורים חדשים."

גם בסוגיית שיבוץ תלמידי חטיבה ותיכון לבתי הספר לפי מקום מגוריהם נדרש, לדעתו של לנגלבן, שינוי. "ברור לנו שלא לכל הילדים מאותו יישוב מתאים אותו סגנון למידה", הוא גורס, "ילדים הם שונים באופיים ולכן חשוב לתת להם להצטיין במה שהם רוצים להצטיין בו – בין אם אלה מדעים וטכנולוגיה ובין אם זו אומנות. ולכן", הוא מוסיף, "אחד הרעיונות הוא לייצר קמפוס או מרחב אחד שבו התלמידים יכולים לבחור. אנחנו רוצים להחזיר את המילה 'מצוינות' לגליל העליון, לא לפחד ממנה. אנשים מצד אחד רוצים שינוי, ומצד שני מפחדים ממנו. בעקבות המלחמה אנשים מחפשים להיות מעורבים יותר במה שהילדים שלהם מקבלים בבתי הספר, וזה השינוי האמיתי".

אחרי טלטלת המלחמה כולל עזיבה של אנשים במערכת, "אנחנו בעיקר רוצים לייצב את הספינה, תוך כדי בניית התוכנית האסטרטגית של החינוך להמשך", אומר לנגלבן. ומה לגבי בתי הספר היסודיים? "שם לא מתוכננים שינויים גיאוגרפיים, אבל צריך לטפח אותם – להוסיף למידה חווייתית, להכניס עוד חוגים, כשהכיוון הוא פחות למידה בכיסא". שיתוף הפעולה עם המועצות השכנות – הגולן, מרום הגליל, מבואות חרמון – הוא קריטי, לטענת לנגלבן, לתכנון אסטרטגיה כוללת יותר בחינוך.

מה אתה אומר לאלה שחוששים לחזור לצפון עם ילדיהם בגלל המצב הביטחוני? "קודם כל זה לגיטימי לפחד. אמנם אני חושב שהמציאות הביטחונית בדרום לבנון השתנתה בצורה משמעותית, אבל מה יקרה עוד חמש שנים? אי אפשר באמת לדעת. אני מאוד מקווה שהלקח נלמד. זו חובתם של ראשי המועצות כולם – וגם שלי – לדאוג שצה"ל ממשיך לפעול לשמירה על ביטחון כולנו. נכון, יש לנו פערי מיגון – שזו בעיה כלל ארצית כי המדינה לא מממנת ממ"דים ליישובים שאינם צמודי גדר – אבל אני רוצה להאמין שמי שהיה פה לפני המלחמה ומכיר את האזור יחזור לכאן ויידע שהוא יכול להרגיש היום הרבה יותר בטוח. וצריך גם להגיד את האמת – לגור באצבע הגליל זו משימה ציונית התיישבותית על כל השלכותיה".

לא רק יעד תיירותי

המשימה הציונית היא, לדעתו של לנגלבן, הערך המוסף שלנו למדינה. מעבר להיותנו יעד תיירותי של טבע מהמם ביופיו כמובן. וכששאלנו מה יגרום לו בסוף הקדנציה להגיד 'עשיתי את שלי', הוא עונה בביטחון ובמחויבות: "כשכל הרשויות בגליל יעבדו בהרמוניה שתצליח להעלות את רמת השירותים לתושב וכשתהיה לנו גאווה מקומית גלילית". לנגלבן מתכוון לגאווה שהיא לא רק מקומית לקיבוץ בו אנו גרים, אלא גאווה גלילית אזורית. שאנשים ירגישו גאווה להגיד שהם מהגליל העליון. "בסוף יש לנו פה יופי של מרחב – אנחנו שומרים על הגבולות, חיים את הציונות באמת, ויכולים לעזור אחד לשני להיות חברה טובה יותר. הגליל העליון הוא מקום של טבע ובריאות, של דרך חיים עם קצב אחר, מקום שאתה יכול לעבוד בו ולקפוץ הביתה רגע כי הכל פה קרוב ולא פקוק, אבל בעיקר זו דרך חיים שדורשת שיתופי פעולה. ולכן אני חוזר ואומר – אנחנו צריכים להיפתח להיות חלק מהאזור כולו וזה יהיה הכוח שלנו".

אז מה אתה מאחל לנו, תושבי הגליל העליון, וגם לעצמך לשנים הבאות? "שנקום כל בוקר בחיוך ובגאווה, שנרגיש שהגליל נותן לנו ערך לחיים – כאנשים, כחברה, כקהילה. אני מאחל לנו להיות קהילה אחת גדולה, שלא נהיה זרים אחד לשני ושנזכה להמשיך את שרשרת הדורות שבזכותה אנחנו כאן".