|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
גשם מקומי.
מבין תמונות הנעדרים והנרצחים, בתוך הפחד של הלא ידוע והאזעקות, מישהו במרקע דיבר על תחזית מזג האוויר. בכל הימים הרעים האלה לא חשתי הקלה כפי שהרגשתי כשהוא הזכיר את הגשם. הייתה פיסת נורמליות. היה איזשהו סדר שלא משתנה. חורף מגיע. כל שנה הוא מגיע. וגם עכשיו.
נדמה לי שלמרות שעונות השנה לא יביאו לפתרון או סיום החוויות הקשות של הימים האחרונים, אני צריכה עוגנים. אני עושה לעצמי מעין צ'ק ליסט יומי. של מה אני כן יודעת, מה קיים ולא ישתנה, מה אני כן יכולה לעשות במציאות הנתונה, כדי שאוכל להחזיק ביד אחת של הנפש עוגנים, וביד השנייה להתמודד עם כל השאר. אחרת אני נסחפת.
האירועים העצומים האלה מעוררים חוסר אונים וכאב בלתי נסבל. אז אני מפרקת את מה שקורה לרזולוציות שאני יכולה להן ובוחרת מה לעשות איתם. מבקשת עזרה באלה שאין לי עבורם מענה. ואז זה פחות גדול עליי. כל יום, יום. עכשיו.
אז עכשיו בוקר, וזו שעה שאני אוהבת.
ואני אוהבת. את האנשים שלי, שישנם ואינם.
ואני יכולה לעשות סדר בבית שאני שוהה בו, כדי להרגיש קצת יותר בית, כי אני צריכה.
ואני יודעת לעזור לאחרים לעשות סדר בנפש, ואני יכולה גם היום לעזור.
ואני שונאת כביסה.
והכלבה מנשירה.
ואנשים שאני אוהבת התקשרו אתמול להגיד שלום, וזה היה מחמם לב.
ויש החלטות שאני לא יודעת מה לעשות איתן עכשיו.
ואותם דברים שמעצבנים אותי, ממשיכים לעצבן.
ולא לקחתי מספיק בגדים, אבל למרות המלחמה אני נראית לא רע.
ואני צריכה חיבוק, ותיכף אבקש ואקבל.
ואני צריכה שכמה דברים יהיו צפויים ביום הזה.
ואני ממש צריכה גשם מקומי.
■
לפעמים, יש לי שיחות עם עצמי. קול שמנסה לעשות סדר באי-סדר היומי.
בימים האחרונים אני מספרת לעצמי שגם מול הדברים הכי רעים ביקום, תמיד יש בנו ובעולם את כל החלקים. גם מול האכזריות והרשע והפחד הגדול, יש יופי, וחמלה, וכוח. אי אפשר לקחת את זה מהעולם.
אני אומרת לי, שביום הארור והקשה, היו גם יכולות של אנשים שנלחמו כדי להגן, הייתה חברות ואהבה בניסיון להציל. אל מול הרוע שיכול להיות באדם, היו המון רגעים של דאגה וטוב. אל מול כישלונות היו גם הצלחות.
אני מזכירה לי, שיש בבני אדם מנעד. ולא איבדנו אותו, גם אם נחשפנו לקצה שלו, השחור משחור. שזה לא או – או. זה לא שחור-לבן. יש בנו הכול, ויש גם בעולם הכול. ועכשיו העבודה היא, למרות שגררו אותנו לקצה המנעד המפחיד והרע, לעשות את העבודה ולהילחם בכוחות שמערערים את הסדר שחשבנו שהוא מוחלט ושל כולם. לא הכול 'לא חשוב עכשיו'.
אני זוכרת, שאי אפשר לקחת לנו את עצמנו. אני מזכירה לעצמי את החלקים הידועים לי עליי, הבטוחים, שלא רק מפחדים וכואבים.
אני ואנחנו כאן.
אני מרגישה, קצת גם לא, זה מה שחשוב לי, זה לא.
את זה אני אוהבת לעשות, ואת זה ממש לא.
אני מסדרת את הבית שלא שלי, אני מתלבשת יפה, עובדת, כותבת, אוהבת, והולכת להזמין סושי טבעוני בוולט, גם אם לחוץ עכשיו כלכלית וגם אם זה מעורר אשמה, כי יש גם מי שנלקחו לו כל כך הרבה דברים. החיים זה ציווי. גם עכשיו.
וגם, אני יודעת להגיד שזו תקופה מחורבנת (מונח מקצועי, נשבעת לכם).
■
לאורך השנים אני מסבירה לעצמי שבחיים האלה בנינו פאזל של איך החיים האלה מתנהלים, איך הם נראים לנו. הפאזל הזה מורכב ממיליון חלקים. חלק שלנו, חלק קיבלנו מפאזלים שהבאנו מהבית המקורי. וזה הסדר שעל פיו אנחנו חיים.
החוויה שלי בימים האלה היא שהעיפו לרובנו את כל החלקים על הרצפה. שהחלקים התפזרו לכל עבר ואין לנו את מכסה הקופסה עם התמונה, מולו אפשר להרכיב אותו מחדש. נדמה לי שהפאזל שהיה, לעולם כבר לא יהיה אותו פאזל.
אבל אנחנו צריכים משהו. אני לא יכולה להסתובב בלי איזושהי תמונה שתעזור לי להרכיב פאזל אחר. גם אם הרבה חלקים חסרים. אז אני מתחילה עם השולחן שעליו מרכיבים את הפאזל. אני צריכה שולחן יציב ובטוח, כדי להניח את החלקים שאני כן מוצאת, שכן אפשריים לי עכשיו.
המשפחה שלי הם השולחן שלי. הם יהיו המשפחה האוהבת והאהובה שלי, ולא משנה מה יהיה הפאזל שארכיב, או הסדר שאמצא. היכולות שלי גם הם חלק מהשולחן שלי. הם לא נעלמו, והם לא התפרקו, גם אם כרגע הם עובדים לי קצת אחרת.
ועכשיו, כמו בפאזל, אני אוספת חלקים שהם עם קו ישר, או עם פינה. שהם המסגרת שבתוכה ארכיב את התמונה שהשתנתה לי, ואני עוד לא יודעת מהי. את החלקים שהם המסגרת אני מזהה. שאני פה, עכשיו, אני יודעת שאני צריכה להיות בעשייה שהיא משמעותית לי, ולפעמים גם לא, שאני צריכה להמשיך ללמד, שאני צריכה אנשים, שאני פוחדת, שאני סומכת על החיילים ועל זה שיש כאן הרבה אנשים טובים. ואני יודעת שאני יכולה לשרוד גם את זה, מה שזה לא יהיה.
אז עכשיו, שולחן, ופאזל, ומסגרת, על אלה יש לי שליטה. בסוף תהיה תמונה חדשה. גם אם אני עוד לא יודעת מהי. אני יודעת אותי.
■
הבוקר מגיע.
איכשהו, בלי שהיה לי יד בדבר, הוא מגיע.
האיש קם להליכה בים, מנסה כל יום מחדש לשדל אותי לקום איתו לחול ולמים. "אולי היום תבואי?".
וכמו בכל בוקר מאז, אני חוזרת על המילים: "אני עוד לא שם". יש דברים שאני עוד לא יכולה לעשות. זה לא רציונלי. הבקרים נטולי אזעקות והעובדה שאני מונעת מעצמי הנאה, לא מועילה למי שסיוטי חייו יימשכו לעולמים, ועדיין, אני עוד לא שם.
נעה בין פריטים בחיי שנותרו במקומם (עדיין אוכלת רק ירקות ופירות…) ובין הניסיון לסדר כל יום מחדש את הדאגות, הצרכים, האהבות והכעסים, שיכולים להתערער לי בכל רגע נתון בו אני לא משגיחה עליהם.
אני מסדרת את חיי כרגע בקופסאות. אחרת, זו ערימה ענקית שאני לא רואה את סופה ואני מוצפת בחוסר אונים גדול. אז קופסאות. יש קופסא של המשפחה שלי. עושה בדיקה מנטלית האם כולם בסדר שהם יכולים לחיות איתו כרגע. נדמה לי שכולם בתחושה שאין להם איפה להניח את חייהם עכשיו. המון דברים לא במקום. בודקת האם אני יכולה להועיל להם. חיבוקים. המון חיבוקים. אני שולחת הודעות, שאנחנו בסדר ואני כאן. מחכה לילדה המדהימה שלי שאיתי, שתתעורר, אולי נעשה היום סיבוב. האיש שלי בסדר שלו. מנסה.
יש קופסא של האנשים שאני אוהבת. חלקם האנשים שאני עובדת איתם, חלקם אנשים שיקרים לליבי. קובעת עם מי שיכול ורוצה, בודקת מה שלום השאר. מוודאת האם אני יכולה להועיל להם.
יש קופסא של היצירה/למידה שלי. קצת ריקה בימים אלה, אבל מדי פעם מצליחה להרים את הספר שמלמד אותי עכשיו על דיכאון, בוחנת האם זו בחירה טובה ללמוד בימים אלה. כותבת. מלמדת.
יש קופסא של הכסף. עוברת על החשבונות ובודקת האם יש משהו לעשות עם זה, איפה אפשר לצמצם, איך מתקדמים מול מס הכנסה וביטוח לאומי. מבטיחה לעצמי שאני בודקת רק פעם ביום.
יש קופסא של הבית שהוא לא שלי, של עכשיו. מודה עליו, פעם ביום. מנקה, בודקת מה חסר. כביסה. פעולות שיש להם התחלה וסוף והן לגמרי בשליטתי. קצת אוהבת את הקופסא הזו בימים אלה.
ויש קופסא של החדשות. של מה שקורה עכשיו. מנסה להימנע ממיפוי שאי אפשר לעשות אותו, איזה צורך לנחש מה הולך להיות ואיך אפשר להתכונן אליו. מניחה שם את כל הכעסים, ודאגות ובטן שמתהפכת. ויש שם מדי פעם תקווה. סיפור שאני צריכה שאולי כל זה ייגמר במשהו טוב. יודעת שזה סיפור אבל צריכה אותו. מנסה למסגר את הקופסה הזו בזמני האזעקות או הערב, ולא לתת לקופסת החדשות להיות היחידה כל היום.
ויש את קופסת האדם. זו שעמוסה ברזולוציות של אימהות ואבות וילדים, שאין לי מושג איך הם נושמים. איך הם מרימים יד או אומרים מילים עכשיו. וזו הקופסה הקשה מנשוא. אני מזיזה אותה הצידה כרגע. יודעת שהיא שם ואצטרך לתת לה מקום. עכשיו היא גדולה עליי. רואה, מנסה לעמוד בפיתוי של להיכנס ולהיעלם בה. עוצרת. עכשיו צריך אותי כאן.
קופסאות עושות לי סדר.
מאפשרות לי להימנע מההצפה של התקופה הלא פשוטה שהיא ענקית ושל כולם, ושל כל אחד באופן מאוד מאוד אישי ואחר. סוגרת את ארון הקופסאות שלי לרגע. ונושמת. היה יום.
■
העברתי את הבגדים.
מהמזוודה שנארזה בחופזה, למגירה שבארון. הנחתי ערמות קטנות, במקום שפינו לי באהבה גדולה, בחיים של אחרים. עכשיו המגירה היא החיים האחרים שלי.
לקח לי זמן. חודש. התעקשתי על המזוודה. על הזמניות, על זה שיש לי בית במקום אחר. על זה שהחיים שהיו יוחזרו, בסדר שהיה.
ועכשיו,
קיפלתי אותי, את שאני בזמן הזה, למגירה, בארון היפה של מישהו אחר.
עוד אין לי מגירה לחלומות. ועוד אין לי מגירה לפחד, או לתשובות הקיומיות של המלחמה או הפרנסה. אבל אני מחליטה שזו המגירה שלי. תרומתי הקטנה לחוסר האונים הגדול. עכשיו, אני כאן, עכשיו המגירה היא שלי, בארון של מישהו אחר. זה לא זמני. זה עכשיו. ואני רוצה ולא רוצה להתרגל לשגרה שנוצרת, לחיים שנלמדים במקום הזה.
בימים של מנעד כל כך קיצוני בין החיים הקטנים והחיים הגדולים של כל מה שקורה, כשכל תזוזה יוצרת פער חדש, המגירה הזו ברורה לי.
וכל יום אני מודה, על מה שכן ניתן לי, ועל מה שיש לי.
וכל יום אני גם מתקשה.
וכל יום אני מצליחה קצת יותר לאפסן במגירות הנפש את החיים של לפני, כי אני חייבת להתחיל לבנות משהו אחר. עכשיו.
ואני כבר לא במזוודה.
■
אנשים מדברים על שגרה. על חזרה למסגרת.
אבל אני לא אוהבת מסגרות, ואף פעם לא מצליח לי שגרה.
ועכשיו, כל מה שאני רוצה זה שמשהו יהיה צפוי. שמשהו שציפיתי לו יתקיים, בדיוק כמו שתכננתי. שהזמן לא יתערבב לי, שגבולות העכשיו יתרחבו. שלא אצטרך לעבוד בלא להיכנע לעצב. שהייאוש לא יהפוך ליותר נוח.
אז בניתי שגרה. ומסגרת.
ורוב הזמן, זה עובד.
אבל אז פתאום פרצתי בבכי כי איש המחשבים אמר שאין למחשב שלי אחריות. הוא היה נבוך, ואמר: "גברת, אני מצטער. אני באמת לא יכול לעזור לך". וידעתי שהוא באמת לא יכול לעזור לי בדמעות שזלגו.
הבנתי שהייתי צריכה, רגע, שמשהו קטן יהיה יותר מדי, כי הדברים שהם באמת יותר מדי, עצומים עכשיו. הם מעבר לשליטתי, מעבר לתפיסתי.
אז אמרתי לו תודה, וקצת סליחה. ולא, זו לא התפרקות. זה רגע התכווצות שרירים של הנפש, שמתאמצת כל כך. למדתי שצריך לכבד את המאמץ ואת ההתכווצות. ולהרפות. ואז, לחזור לשגרה. עד הפעם הבאה.
וגם זה בסדר.
