עוד נגיע, נגיע ליום המואר (עם הפסקה לפיפי בפורדיס)

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

הנסיעה מצומת עמיעד דרומה בשבתות אחר הצהריים, יודע כל תושב גלילי שפוי, משולה להתאבדות שיעית. ובכל זאת, אלו הן בדיוק השעות בהן צריך לצאת מהבית אם רוצים להגיע להפגנות הענק בקפלן. ויש להצטייד היטב. במעיל וצעיף (למרות שעדיין שמשי בחוץ) לפחות ליטר מים וחצי, סנדוויצ'ים, מטען לטלפון החכם, שוקולד לשמירה על הערנות והרבה מאוד סבלנות.

הדרך ארוכה היא ורבה – ופקוקה לא פחות – גם לירושלים, בבקרי יום שני ובאודיסאה בחזרה מהעצרות. המסקנה הברורה: לחבור לעורקים הראשיים של המחאה ששטפה בשבועיים האחרונים את המדינה, משמע להשקיע מאמץ ולצאת מאזור הנוחות, תרתי משמע. תירוצים או נימוקים למה לוותר לא חסרים, כיוון שהמרחק רב והשעות בכבישים נוקפות, ויש כאלו שמחממים גם כך את כיסא הנהג במשך השבוע, כחלק מעבודתם. אבל יש מי שלא נותן לכל אלו לעצור אותו. שלושה מתושבי המועצה, שמוותרים בקביעות על חצי מהשבת שלהם, נלחמים בשלפוחית סוררת בצומת גולני ומתחילים את השבוע קרועים מעייפות, מספרים איך הם עושים את זה.

אני קצת "שוטה הכפר"

גיא בקר, 51, הוא אב לשניים (9 ו-12), בן ותושב קיבוץ ברעם. "הייתי בחמשת השבועות האחרונים בקפלן וגם בהפגנה בירושלים. זה וואו? האמת שכן, זאת השקעה", הוא מדווח, יום לפני ההפגנה השנייה בבירה, שהתקיימה בתחילת השבוע. "נסעתי פעמיים בהסעות המעולות והמאורגנות למופת של הגליל העליון, ופעמיים עצמאית ברכב לקפלן. לירושלים הגעתי באוטובוס שיצא בהתארגנות שלנו ושל סאסא יחד".

מה זה אומר מבחינה לוגיסטית?

"להגיע לתל אביב בהסעה זה אומר לצאת ב-15:00 מהבית כדי לתפוס את האוטובוס בנקודת העצירה בראש פינה, ואז – עם הפקקים – זה כמעט ארבע שעות מהבית וחזרה. בהפגנה בירושלים ממש בילינו שמונה שעות באוטובוס לשני הכיוונים. תום, הבן הגדול שלי שבא איתי, אמר שזה מרגיש כאילו בילינו כל היום באוטובוס והיינו כמה דקות בהפגנה".

אתה בטח זוכה להרבה פידבק.

"הרבה אנשים אומרים שכל הכבוד וממלמלים שהלוואי ולהם הייתה אפשרות. אני מאמין שמאחורי הגב אני יוצא קצת 'שוטה הכפר', אבל אין לי ספק שגם לפני ארבע שנים וגם עכשיו אנחנו במלחמת העצמאות השנייה ואני אישית רוצה להגיע לקו הסיום עם הרגשה שעשיתי כל מה שאפשר, ושגם הילדים שלי יראו את זה".

במה אתה עובד? זה גם קשור ליכולת להתארגן לטובת הנושא.

"אני הייטקיסט. ביום שני (שבו התקיימה ההפגנה הראשונה מול הכנסת) לקחתי יום חופש. זה לא פשוט וכל הכבוד גם לזוגתי שמאפשרת. היא הבינה די מזמן שכשאני מסמן אירוע – היא משחררת אותי ושיהיה לי בהצלחה. אני כמובן גם מייצג אותה באירועים האלה. הילדים שלי לא קטנים ממש, אבל המסר שלי להורים עם ילדים צעירים יותר הוא שמצד אחד, הילדים הקטנים הם סיבה לא לצאת מהבית, אבל מצד שני הם לגמרי הסיבה לצאת מהבית. כי זאת המדינה שהם הולכים לחיות בה".

אתה אדם פוליטי בדרך כלל?

"כן, חייתי עם המשפחה באוסטרליה בשנים 2018-2004, שם נולדו הילדים וחזרנו לפני חמש שנים לארץ. אנשים מתרגלים למציאות פה, אם חושבים על 'משל הצפרדע' שנמצאת בסיר שמתחמם לאיטו ולא קופצת גם כשהמים רותחים. אז לא הייתי בסיר כשהוא התחמם, אבל כשהגעתי הזדעזעתי ואני לא יכול להפסיק לפעול. אנשים שאני פוגש שואלים אותי למה חזרנו והתשובה שלי היא שלפני שאחליט אחרת, אני רוצה לפעול כדי לשנות את המצב. אולי תהיה נקודה שבה נגיד 'די, זה לא מגיע להם', אבל עוד לא הגענו לשם".

ותכלס, מה אתה עושה בכל השעות האלו באוטובוס?

"אני עם הטלפון. במצב הנוכחי רק לעבור על כל ההודעות בקבוצות המחאה השונות והפעילויות שלהן – זה עניין של כמה שעות, ואני לא צוחק. אלו מאות הודעות ביום וזה מה שאני עושה בהסעות. וגם עבודה".

באוטו יקר ומתיש

בנבכי המחאה, כל הדרכים וכל הודעות הוואטסאפ מובילות אל איימי קליין. היא בת 59, אם לבני 20 ו-16, רבה רפורמית ומלווה רוחנית מלהבות הבשן, שותפה בניהול אזור הגליל העליון-כנרת-גולן של 'הדגלים השחורים'. "נסעתי להפגנה בכנסת כבר ב-25.3.2020, במחאת בלפור נסעתי פעמיים בחודש לבלפור ובפעמיים האחרות הפגנתי בצומת הגומא. עד לפני שבועיים נסעתי כל שבוע לקפלן", היא משתפת.

איך יש לך כוח לצלוח את המרחקים האלו על בסיס קבוע?

"זה לא פשוט, יש לי את תמיכת המשפחה ואני עצמאית – כי ברור שאני עובדת פחות, אבל יש אנשים שעושים יותר. אני בעיקר נוסעת בהסעות שאנחנו מארגנות, מיכל אשחר מכפר הנשיא ואני. הבנתי שזה לא יכול להיות ברכב הפרטי שלי כי זה יקר ומתיש. בלי קשר להסעות המאורגנות, התחבורה הציבורית די נוחה".

בגדול, היית אומרת שיש היענות לנסיעות למרכז בקרב אנשי הפריפריה הצפונית?

"יש היענות. לעצרת השנייה בירושלים הוצאנו שני אוטובוסים מהגליל העליון. אלו לא מספרים ענקיים, אם כי בנוסף יש אנשים שמגיעים באופן פרטי. אבל אנשים אוהבים את ההסעה, את התחושה המלוכדת של שליחות וגאווה של מי שמתאמצים להגיע מרחוק. יש גם הורים שמגיעים עם ילדים בגילאי חטיבה ותיכון, יש הרבה פנסיונרים שנוסעים, הרבה בגילאי 60-40. הבן התיכוניסט שלי נסע איתי פעם אחת ומאוד התחבר".

קיים "גרעין קשה" של נוסעים?

"יש קבוצה קבועה, אבל יש אנשים חדשים שמגיעים לירושלים, שמבינים את החשיבות של זה. חשוב לי להדגיש שעשייה למען צדק ושיוויון היא חלק מהרבנות שלי. גדלתי בארצות הברית ואני יודעת מה זה להיות במיעוט וכאזרחית יהודיה יש לי אחריות לשמור על הדמוקרטיה למען כל אזרחי המדינה".

צ'או מתוקים, הלכנו להפגין

לכרמלה ואביהו ביאלי מכפר בלום יש קילומטרז' מכובד בדרך להשמיע את קולם בטריטוריית גוש דן. "נתחיל מפעימה א' – ההפגנות בבלפור", מונה כרמלה; "נסענו הרבה לבלפור בהתלהבות, בהתרגשות ובתחושת שליחות. עכשיו, לתל אביב נסענו כבר שלוש פעמים, וגם עלינו בשני האחרון לירושלים".

את פנסיונרית, בת 72, המסעד של הכיסא לא עושה לך שמות בגב?

"נוחות בכלל לא נכנסת למערכת השיקולים שלי. לקחנו החלטה שלא ניסע עם האוטו שלנו, כי זה בלגן ומאמץ מיותר. בכל מקרה זאת נסיעה ארוכה ולפני שבועיים היו פקקים איומים, אתה צמא ורעב ועושה שעות בדרכים בשביל שעתיים וחצי של לקיחת חלק בתהליך המשמעותי והחשוב שאנחנו מאמינים בו – הכל אנחנו עושים מתוך אמונה ואהבה ורצון לשינוי ואכפתיות. למדנו איך להתארגן ואנחנו לוקחים אוכל ושתייה".

איך מעבירים את כל השעות האלו אל היעד וממנו?

"יש לנו נהג ששם מוזיקה פנטסטית. מדברים… זה אוטובוס, נסיעה. לא שרים שירי מולדת, אבל לפני שבוע היו גם ארבעה חבר'ה צעירים מ'השומר הצעיר'".

סוחבים דגלים?

"ברור, ברור, וגם שואגים עם המפגינים. יש לנו בן בתל אביב והוא ואשתו מצטרפים אלינו שם. אנחנו חוזרים נלהבים ונרגשים. עומדים על הרגליים ולוקחים חלק בדבר הכי משמעותי שקורה פה היום. אנחנו נמצאים בטירוף מערכות וכל מה שאנחנו רוצים הוא צדק והידברות. יש משימה ומסתערים עליה".

את מרגישה שזה עוזר לך לחזק את התקווה?

"זה נותן אנרגיות, וואו. אתה מרגיש חלק ממשהו שאתה יכול להשתייך אליו רעיונית ורגשית, יש גם קבוצה של חבר'ה ליברליים מהציונות הדתית ואנחנו מוחאים להם כפיים, זה מאוד מרגש. ברגע שהפגנה חוצה קווים, זה עושה אותה למשמעותית. חוץ מזה, זה הכלי היחיד שעומד לרשותנו, אז בואו ניקח אותו וננצל ונמנף אותו כמה שניתן. וגם נותנים דוגמה לנכדים ולילדים. נאה דורש ונאה מקיים".

הכול מאוד דינמי, אבל נראה שיש יותר ויותר הפגנות בכל חלקי הארץ. אם זה ימשיך, תישארו בצפון, בצומת כ"ח או הגומא או בקריית שמונה, או שתמשיכו לרדת לקרנבלים במרכז?

"נשלב גם וגם. בשבת האחרונה היינו בצומת הגומא. הבית שלנו היה מלא ילדים ואנשים ואמרנו להם, 'מתוקים, אנחנו הולכים לשעה וחצי'".

ומה הם אמרו?

"הם נתנו לנו את ברכת הדרך".

מחאת הכיסאות

לפעמים, עם כל הרצון הטוב, גם מי שחש בערה פנימית למחות לא יכול להידחק על שתי רגליו בהפגנות ובוודאי לא במרחק כה רב מהבית. עבור אנשים כאלו, ותיקים ובעלי מוגבלויות, יועדה 'הפגנת הכיסאות' שהתקיימה השבוע בתל-חי ביוזמת מיריק שניר, חברי קיבוצים מהאזור ותושבי מטולה, קריית שמונה, ראש פינה ועוד. ההפגנה, הפתוחה לקהל הרחב, התקיימה ברחבת 'האריה השואג' באנדרטה בתל-חי, מקום בעל משמעות אדירה וסימבולי לאירועים רבים, בטח ובטח לאחד שכזה. היא הותאמה לקהל "החרדים לדמותה ולשלמותה של החברה בישראל", שהוזמן לחזק את ערכי הצדק, השיוויון, האמת וניקיון הכפיים, כפי שנכתב בהזמנה.

גדעון גלעדי מכפר גלעדי, שנכח בהפגנה, מספר: "היה מדהים, היו כ-450 אנשים, כולל אבא של מיריק שניר (סופרת הילדים ובת הקיבוץ), שהוא כבר בן יותר מ-100. זה היה מפגש מאוד מיוחד כי אנשים בגילאים האלו לא מתראים מספיק. היו שם מילואימניקים לשעבר, אנשים מ'בוני הארץ'". הזמרת מירי אלוני, שסבה היה ממקימי כפר גלעדי ויש לה קרובים בקיבוץ, נענתה להגיע לשיר, למרות מצבה הפיזי הלא פשוט. "היא באה במונית מיוחדת שהובילה אותה בכיסא הגלגלים, והנוכחות שלה הייתה מצוינת", גלעדי אומר. "היו דוברים מאוד משמעותיים והיה מגוון, מיוחד ומרגש. קובי לוריא חיבר שיר מיוחד לאירוע ומירי שרה אותו".

הייתה תחושה של תקווה?

"חוץ מזה שמירי שרה את 'התקווה', אני לא יודע אם הייתה שם תקווה, אבל הייתה בהחלט תחושה של נחישות להמשיך ולפעול".