עַתָּה בְּנֵי חוֹרִין

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

מסיר הבשר לטרקטור בגד"ש

אילן שליידר (58), כפר בלום, נשוי פלוס שניים, עובד בגד"ש (גידולי שדה) בקיבוץ.

מהי ה'יציאה מעבדות לחירות' שלך?

"במשך עשרים וארבע שנים עבדתי כשף במלון 'פסטורל', שהיה פעם בית הארחה קטן והפך למלון גדול ומפואר. לפני שבע שנים, עזבתי והצטרפתי לצוות הגד"ש של הקיבוץ כעובד מן המניין".

איך קרה המהפך?

"אני חושב שהכל זה עניין של בחירה. אם אתה אוהב את העבודה שלך אז גם אם קשה ואינטנסיבי זה שווה את זה, עד הרגע שאתה מבין שאתה כבר לא נהנה ואתה בוחר לשנות. החירות היא פנימית, איזו החלטה אתה לוקח כדי שיהיה לך טוב. בשנים האחרונות בעבודה כשף מצאתי את עצמי חולם איך אני מגדל פלפלים בערבה, בלי כל הלחץ. כשהתחילו לדבר על הגדלת המלון והאולמות והבנתי שהולכות להיות שם הפקות של מאות אנשים, ידעתי שכבר אין לי אנרגיה לזה. הרגשתי כמו במבצע סבתא, ש'אתה מתחיל הכי מהר שלך ואז מגביר'. את המחיר היומיומי של עבודה עד שעות הערב, בסופי שבוע וחגים (שבע עשרה שנים לא הייתי בליל הסדר בבית, ובחגים אחרים תמיד הייתי מגיע בסוף הערב) הייתי מוכן לשלם עד אז כי אהבתי את זה. אהבתי את המלון ואת האנשים, זה נתן לי המון. אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני כבר לא יכול לשאת את העומס".

איך אתה היום לעומת מי שהיית אז?

"זה הבדל עצום. קודם כל, מבחינת המשפחה. יש לי הרבה זמן עכשיו לתת ולעזור, בין אם זה לבית שלי הפרטי ובין אם זה לאבא שלי, שכבר מאוד מבוגר. הוא גר פה לידי (נאות מרדכי) ושנים, ממש שנים, לא יצא לנו לבלות כמו שאנחנו מבלים עכשיו – מדברים, יוצאים לטיולים בשבתות, פשוט כיף לא נורמלי. מעבר לזה אני מאוד אוהב את העבודה בחקלאות ומשקיע בה המון. זה סגנון עבודה כל כך שונה כי אתה לא משרת אנשים, זה רק אתה והאדמה, העצים, אתה חי את העונות המשתנות, את הטבע. במלון הייתי מסתכל שלושה חודשים קדימה – לפני חנוכה כבר סוגרים את פסח; פה אתה קם בבוקר, בודק את מזג האוויר בחוץ, חושב כאן ועכשיו. אין לחץ של עמידה בזמנים, חוץ אולי מתקופת הקטיף, אבל זה רק חודשיים בשנה. כאדם שעבד שנים כל כך הרבה שעות ביום, זה מצחיק שבאים ברבע לחמש והולכים בשתיים וחצי. תמיד אני אומר לבוס שלי שאם אני חוזר הביתה לפני רפי רשף מעיפים אותי מהבית, הם לא רגילים".

■

יצא לאור

עידו קהת (43), דן, נשוי פלוס שניים, מנהל מוזיאון הרעות במצודת כ"ח.

מהי ה"יציאה מעבדות לחירות" שלך?

"יש לי המון סיפורי יציאה לחירות, אבל העיקרי שבהם הוא היציאה מהארון: בגיל 38, כשעוד הייתי קרן, הבנתי שלמעשה הדחקתי רוב שנות חיי את העובדה שאני גבר. לא ידעתי ולא רציתי להאמין שנולדתי בגוף הלא נכון. כל חיי התאמצתי לשנות את עצמי כדי לענות על הציפיה שמי שנולד בגוף נקבה היא אישה. למעשה הכנסתי את עצמי לכלא מטאפורי".

איך קרה המהפך?

"מי שגרם לי להתחיל בתהליך, היה דווקא רועי בן זוגי לו אני נשוי. בזמן משבר בזוגיות הוא העלה את העניין המגדרי בטיפול זוגי שהיינו בו. הוא לא חשב שזה יוביל אותי לשינוי מגדרי מוחלט ושבסוף התהליך אהיה גבר, הוא רק קיווה שאהיה אישה שלמה יותר עם כל התכונות, גם "הגבריות" שהיו לי. במשך יותר משנתיים, התהליך היה בירור עם עצמי מה אני ומי אני, תהליך שהיה יותר פסיכולוגי מפיזיולוגי. זה תהליך עמוק מאוד של זהות. בתהליך הזה היו המון פחדים, דיכאונות וחרדות מלפגוש את מה שהדחקתי כל השנים. פתאום הייתי צריך לשאול את עצמי שאלות קשות, כמעט בלתי אפשריות. בחודשים הראשונים המטרה שלי הייתה לשכוח את מה שהבנתי, לאבחן שאני לא טרנסג'נדר ולחזור למסלול החיים שהיה לי, כי היה לי הרבה מה להפסיד. אפשר לומר שהתרגלתי ל'עבדות', ולא רציתי ללכת בדרך אחרת שחשבתי שתוביל אותי למקומות קשים ומפחידים הרבה יותר. אבל ברגע שהידיעה הזו עברה מתת המודע אל המודע, תחושת הכליאה הייתה חזקה ביותר. לאט לאט הצלחתי להתגבר על הפחדים ולהתחיל את התהליך של ההתאמה המגדרית. רציתי שיראו שאני גבר, והגוף שלי ששידר משהו אחר, הפך להיות 'אויב'. החירות החלה לבוא לידי ביטוי רק כשעשיתי ניתוח להשטחת החזה, והתחושות הטובות לא איחרו לבוא. עם כל צעד שעשיתי, הרגשתי שזה נכון, הרגשתי שלם יותר. האנשים סביבי קיבלו את הסיפור באופן חיובי, הקרובים אליי תמכו בי ולא נתנו לי ליפול, עד שחזר לי הביטחון העצמי. החירות האמיתית שהרגשתי הייתה ביציאה הסופית מהארון, זו הייתה הפעם הראשונה שנשמתי לרווחה".

איך אתה היום בהשוואה למי שהיית אז?

"היום אני מרגיש משודרג, אני מתבדח ואומר שעליתי בהיררכיה כי היום אני גבר לבן! אבל תכלס, אני פשוט מרגיש אני, שום דבר מסביבי לא השתנה ולא נחרב – אני עובד באותה העבודה, חי בקיבוץ, עדיין נשוי לרועי ויחד אנחנו מגדלים את שני ילדינו באהבה. כשהייתי קרן השקעתי המון מאמץ בלחיות חיים שאני משחק בהם תפקיד שהוא לא אני. עכשיו החיים שלי בהיבט הזה הרבה יותר נינוחים. בחרתי גם לספר את הסיפור שלי בהרצאות בארץ כדי להכיר לא.נשים את הקהילה הטראנסית, ולהעביר את החשיבות של קבלה ותמיכה בתהליכים שכאלה".

■

את הכי יפה כשנוח לך

דנה מורן-רביד (48), איילת השחר, נשואה פלוס שלושה, מנהלת 'מרכז צעירים גליל עליון' במועצה.

מהי ה"יציאה מעבדות לחירות" שלך?

"לפני שלוש שנים וחצי הפסקתי לצבוע שיער, ויצאתי מעבדות המספרה לחירות הטבעית".

איך קרה המהפך?

"האמת שהכל התחיל מסקרנות גדולה, רציתי לדעת עד כמה אני כבר מלבינה – האם כל הראש לבן או שזה רק כמה שערות סוררות? לא אהבתי את המראה ה'דורבני' בין צביעה לצביעה, כשהשערות לבנות בשורש וצבועות בהמשכן, הביקורים במספרה נהיו תכופים (אחת לחודש), אז החלטתי לנסות להתאפק. רציתי לראות אם אני יכולה להתרגל לזה ואולי אפילו לאהוב את המראה. ההתחלה ותקופת המעבר היו מאתגרות, אך במהלכן נשענתי על שני עוגנים: האחד היה הידיעה שבכל רגע אוכל לחזור לצבוע או לזרוק כמה גוונים שיטשטשו את ההבדלים אם ארגיש צורך (עד היום לא קרה); השני היה סוג של מנטרה שאמרתי לעצמי בכל פעם שהיה קצת קשה מול המראה: 'התבגרות זה תהליך שצריך לעבור דרכו'. ובאמת נראה לי שלהפסיק לצבוע ביום אחד בגיל שבעים או יותר, כשרוב הראש כבר לבן, עלול להיות יותר טראומטי. והאמת שמלבד הערות בודדות שטענו שזה מבגר או נראה מוזנח, רוב התגובות סביבי היו מאוד מפרגנות. אמרו שזה יפה, טבעי ואמיץ, אפילו קיבלתי מחמאות של ממש (מגברים יותר מנשים, שזו בפני עצמה נקודה למחשבה)".

איך את היום בהשוואה למי שהיית אז?

"אותנטיות תמיד הייתה חשובה לי והיא חלק ממני. ההבדל הגדול הוא שאני באמת משוחררת משעבוד לצבע. מעבר לכך, אני מאמינה שהמראה שלנו או ה'אני' שמשתקף מבחוץ קשור מאד למה שבפנים. אני משתדלת להיות שמחה בחלקי, לבלות הרבה, לעסוק במה שאני אוהבת, לרדוף אחרי חלומות ולחיות טוב. אלה הדברים החשובים שמשתקפים בהוויה הכללית שלנו, ולא רק בצבע השיער. ויש לי שני טיפים לתת לנשים ששוקלות ולא מעזות: הראשון הוא ללכת על זה יחד עם חברה באותה תקופה, כי תמיד טוב לחלוק דרך; השני הוא קבוצת פייסבוק שנקראת 'אפורות משוחררות ויפות', שזו מעין קבוצת תמיכה מצחיקה ומחזקת ברגעים הקשים, שכוללת גם טיפים פרקטיים לתקופת המעבר".

■

ציפורים נודדות

סמדר (46) ועידו רוזנר ניר (46), צבעון, נשואים פלוס שתיים, עצמאיים.

מהי ה"יציאה מעבדות לחירות" שלכם?

"בפסח שעבר יצאנו את גבולות הארץ בלי תכנון של מעבר לארבעה חודשים. יצאנו משגרת החיים שהכרנו, מהנורמות, מכל מה ש'צריך' או 'לא צריך', ומהעבדות של מילוי משימות תפעוליות יומיומיות. אנחנו מסתובבים בעולם – היינו בדרום ספרד ארבעה חודשים, עוד חודשיים באיים הקנרים ומספטמבר אנחנו בתאילנד".

איך קרה המהפך?

עידו: "סמדר היא זו ששנים חלמה על מסע כזה, אני הייתי יותר מקובע. במהלך מבצע 'שומר החומות', כשהרחובות בארץ התמלאו באלימות, עלתה בנו המחשבה וההבנה שזה אפשרי. גם הקורנה סייעה לנו, בעיקר מול הלקוחות שהתרגלו לעבוד איתנו מרחוק. לפני שיצאנו למסע הייתה הרבה התרגשות, הרבה שמחה, רגעים של עליות ומורדות, אבל בעיקר הייתה לנו הבנה גדולה שאנחנו לקראת משהו חדש וגדול בפן האישי, הזוגי והמשפחתי".

איך אתם היום בהשוואה למי שהייתם אז?

"החיים שלנו השתנו מקצה לקצה: ללא משימות יומיות, ללא מסגרות מלאות לילדות, שבניגוד לחיינו 'הרגילים' נמצאות המון איתנו. חיי הקהילה שלנו השתנו מקהילה מוכרת וידועה לחברים מזדמנים ומשתנים לעיתים תכופות. ולא פחות חשוב – עלות המחייה מחוץ לישראל, גם באירופה ובוודאי במזרח, מאפשרת לנו חירות כלכלית גדולה יותר. אז היום אנחנו מבוגרים בשנה, ומבינים שצורת החיים שכולנו גדלים לתוכה היא רק אפשרות אחת מני רבות".

■

מעבדות החומר לחירות הרוח

חיים הררי (54), שדה נחמיה, נשוי פלוס שבעה, פקח ברשות הטבע והגנים.

מהי ה"יציאה מעבדות לחירות" שלך?

"החזרה שלי בתשובה, כי אדם שמתחבר לאמונה הוא בן חורין. עבד זה מי שלוקחים לו את הרצון הפנימי, את ההחלטה להיות מחובר לעצמו. אי אפשר לקחת לאדם את האמונה, זו החירות האמיתית. ביום שהבנתי שהעולם הזה הוא לא החומר יכולתי להתחבר לפנימיות שלי, לדבר הזה שנקרא אמונה, שזה מעבר לשכל.  למרות מה שאולי נראה מבחוץ, שמירת המצוות איננה עול או עבדות, כי היא נעשית מתוך אהבה. זה כמו שאתה קם בלילה לילד שלך, אז גם אם לא תמיד קל ההקשר שבתוכו זה נעשה הוא אהבה עצומה".

איך קרה המהפך?

"זה היה תהליך. בגיל 22 גרתי בכפר אדומים, יישוב מעורב של דתיים וחילוניים, ושם נחשפתי לאנשים מהציונות הדתית. הייתי אדם מאמין אבל לא דתי ותמיד היו לי כיסופים להבין את הדת. עד שיום אחד, כשאני כבר בן 40, בזמן נסיעה באוטו, הסתכלתי לשמיים ודיברתי עם בורא עולם. שאלתי מה התכלית. הכל היה אז טוב בחיים שלי – הילדים, העבודה, הזוגיות; הרגשתי שָׂבֵעַ אבל חיפשתי מהות, משהו מעבר. אז נפל לי האסימון, התחלתי לדבר על זה עם זוגתי ועשינו את התהליך ביחד, כל אחד בקצב שלו".

איך אתה היום בהשוואה למי שהיית אז?

"פעם הייתי יותר פסימי, ראיתי הכל בשחור-לבן. היום האופטימיות הפכה להיות זו שמובילה אותי.

יחד עם עוד חברים הקמנו בית כנסת בקיבוץ שמחבר את הקהילה למסורת ללא כפייה, זה אפילו בא מהם – חגים, קבלות שבת, עלייה לתורה, זה משהו שמאחד את האנשים ומקרב אותם למהות".

■

הרובוט שלי ואני

טליה משלי (50), איילת השחר, נשואה פלוס אחת, כותבת תוכן ופקידה במוסך טרקטורים.

מהי ה"יציאה מעבדות לחירות" שלך?

"בשובה אל ביתה הרצפה הייתה מבריקה. לא הייתה עוזרת אשר ביקרה בבית בהיעדרה, לא היו זרים אשר שזפו את עיניהם בחפציהם האישיים של בני הבית או בסודות העולים מהם, לא היו ידיים אחרות שנגעו בדבר, ורגליים שאינן שייכות לא דרכו במבצרה. מאז יצאה אחרונה את הבית בבוקרו של אותו היום, הדלת הייתה ונותרה נעולה. היא פתחה את היישומון וראתה שהוא ביקר בכל החדרים, היא עברה בעצמה בכל החדרים וכולם אמרו שירה. הכול הבריק. היא, שהובהלה פעם אל חדר המיון, לאחר ששאפה בשוגג אקונומיקה מלוא הריאות בעת שניקתה את ביתה, יצאה לראשונה מעבדות לחירות. בלא שתעשה דבר, ביתה היה נקי כל העת כמו הארמון של מלכת אנגליה, ריאותיה נקיות וחופשיות מכימיקלים, וכפות ידיה, שהיו תמיד גסות ומחוספסות משל היו שתי ברזליות לקרצוף, הפכו רכות ומלטפות כידיהן הבתוליות של נסיכות שלא ידעו עבודה מימיהן. כעת לא היה ספק בידה, הרובוט השוטף החדש, הרביעי במספר, עלה על כל קודמיו".

איך קרה המהפך?

"קראתי עליהם, ראיתי סרטונים שלהם, עקבתי אחריהם בקבוצות בפייסבוק ובפורומים השונים. בבתי הקיבוץ הקטנים, הישנים והעמוסים לעייפה, הרובוטים פחות רלוונטיים, אבל המתנתי להם בשקט בשקט כמו אריה המשחר לטרף. הוא הפציע לראשונה בתכנון התקציבי שיועד לבית החדש בהרחבה, הייתה שם שורה שהוקדשה לרובוט. אחר כך הוא הופיע גם בתוכניות האדריכליות של הבית. היום אני אומרת לכל הבונים להביא אותו בחשבון, להקדיש לו פינה בבית, נקודת חשמל נמוכה, רצוי כיור קרוב, סביר שבקרוב מאוד הוא ידרוש גם נקודות מים וביוב ממש כמו מכונת הכביסה. שני הרובוטים הראשונים, אחד לרצפה ואחד לחלונות, הגיעו עם שליח עוד לפני שעברנו להרחבה. היה זה יום חגי. בשנייה שבה הנחנו את חפצינו בביתנו החדש, הם התחילו לעבוד בפרך. אחד מהם נפל פעם במדרגות ובעלי בטוח עד היום שהוא ניסה להתאבד. הוא גם מקפיד לסגור היטב את החלונות מחשש שיקפצו. אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שבכל רגע נתון הם היו שמחים להתחלף עם העבדים של פרעה במצרים או עם אחרונת המנקות במעון ראש הממשלה. מאז, התחדשתי בשני רובוטים נוספים והיות שמהקודמים לא נפרדתי מעולם, אני מנהלת כעת חווה של ארבעה רובוטים פעילים. גם מהקבוצות ומהפורומים עוד לא נפרדתי, אז ברור שכבר סימנתי את הדור הבא ועוד הזרוע נטויה".

איך את היום בהשוואה למי שהיית אז?

אני אישה חופשיה ומאושרת, אני מפיצה סביבי אור נגוהות, ושפע של אהבה ושל ניקיון. אני חייכנית, מאירת פנים, תורמת לחברה ונוחה לבריות. אני רק נחמדה כל הזמן ולא מתרגזת אף פעם. בזמן שהתפנה לי אני עושה יותר ספורט ואוכלת בריא. כשהבית נקי, הלב נקי והנשמה נקייה. טוב לי.

חג חירות נקי ושמח לכולם!