ארבעים שנה נדדו, כך אומרים, בני ישראל במדבר. בין אם מדובר בעובדה היסטורית או בפיקציה מסופרת היטב, ארבעים השנים הללו נתפסו בעינינו תמיד – כילדים לפחות – כנצח, מלא-מלא זמן. יודעים מה עוד ארך ארבעים שנה? ובכן, זהו הזמן שעבר מיום צאתו של האלבום האלמותי Thriller" של מייקל ג'קסון זצ"ל ועד הלום.
כן כן, ארבעים שנה חלפו מאז פיזזנו על רחבת הריקודים לצלילי 'בילי ג'ין' ו'ביט-איט', מרופדים היטב בכריות כתפיים, ראשינו עטורים בתסרוקות מגוחכות, ולרגלינו (לא עלינו) חותלות. ארבעים שנה עברו מאז ניסינו לחקות את "הליכת הירח" של ג'קסון לאחור, זו שזיכתה את מי שהצליח בה בתהילת עולם ובתפקיד נחשק במסיבת הסיום של הכיתה. ארבעים שנה מאז ישבנו מול קופסת הטלוויזיה שני טון שבסלון וצפינו אחוזי אימה בקליפ של Thriller (או 'מותחן' כפי שקראו לו בימי התרגום המילולי של שוש עטרי וטוני פיין), כשידינו מכסות את פנינו ברגעים המפחידים מדי.
Thriller, אלבום האולפן השישי של מייקל ג'קסון, הופץ בדצמבר 1982 ומכר בשיאו מיליון עותקים בשבוע ברחבי העולם. הוא נחשב לאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם מכירות שמוערכות בין 65 ל-127 מיליון עותקים. ג'קסון הפך את הוידאו-קליפ לאמצעי אומנותי מושלם לקידום מכירות, באמצעות קווי סיפור מורכבים, ריקודים, אפקטים מיוחדים והופעות אורח של ידוענים. כשיצא הווידאו-קליפ לשיר (באורך 14 דקות!), שידרה אותו MTV פעמיים בשעה כדי לענות על הביקוש. הכוריאוגרפיה שלThriller הפכה לחלק מתרבות הפופ העולמי וזכתה לחיקויים רבים. Thriller הפך את ג'קסון לזמר הפופ הבולט ביותר של המאה וגרם לו לשבור את מחסומי הגזענות שהייתה מנת חלקם של ערוצי התקשורת השונים עד אז.
בימים ההם, שנות האייטיז המטופשות, הווידאו-קליפים שהגיעו לארץ (ותמיד באיחור פריפריאלי של שנה-שנתיים), היו בערך כל מה שידענו על העולם שבחוץ. הם הכתיבו את צו האופנה, את הסגנון המוסיקלי, הם היו מ"חוצלארץ", ייצוג מעורר השתאות של העולם הגדול. ואנחנו, שעוד לא שלטנו היטב באנגלית, היינו מאזינים לשיר המוקלט בקסטה מתוכנית הרדיו ברשת ג' (כולל החלק המעצבן – הפטפוטים של השדרן), מנסים ללמוד בע"פ את מילות השירים שעל עטיפת התקליט, או סתם שרים בג'יבריש מדוברת תוך חיקוי רקדני הקליפ.
במובן הזה, מייקל ג'קסון היה כוכב רציני. דורות של ילדים התחפשו לדמותו בפורים, כולל הכפפה הלבנה האייקונית, הכובע המוטה לפנים, המכנסיים השחורים הצמודים והז'קט האדום מוזהב הניטים.
הרבה דברים קרו בארבעים השנים שחלפו מאז: העולם הספיק להמציא את האינטרנט, תקליטי הויניל הפכו לפריטי אספנות, הדיסקים שהחליפו אותם גם הם כבר פאסה, ואת טייפ הדאבל-קסט (שכדי להקליט מקסטה לקסטה – אז עוד לא קרו להן 'קלטת' – לחצנו בו-זמנית על הרקורד והפליי), החליף הפלייליסט בנייד שלנו. עם השנים שינה גם ג'קסון את פניו (תרתי משמע), והפך לבן יותר, מנותח מדי, ובאופן כללי, פשוט מוזר. מילד מתולתל ומתוק ששר עם אחיו ב'חמישיית ג'קסון' הוא נעשה ייצור מהונדס ובלתי נגיש, ספון אי-שם באחוזת הלעולם-לא שלו, וייצר פחות מוזיקה ויותר שערוריות. כשצופים היום בקליפ של Thriller לא בטוח מה מפחיד יותר – המפלצת שהוא שיחק שם, או הוא עצמו בסוף ימיו.
