סמטה אלמונית

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בקיבוצים שלנו (או לפחות ברובם), אין רחובות. כלומר, יש שבילים, יש סמטאות נסתרות בין הבתים, יש כביש ראשי שלפעמים מישהו מתבלבל וקורא לו "הרחוב הראשי"—אבל רחובות, במובן העירוני שלהם, עם שלטים מסודרים ואנשים שמבקשים "סליחה, איפה רחוב האלון?"—אין. אולי זה כי בקיבוץ של פעם כולם הכירו את כולם ואף אחד לא היה צריך כתובת מדויקת כדי למצוא מישהו. היה מספיק להגיד, נאמר, "הוא גר בבית הראשון אחרי הבאמפר מול חדר האוכל",  או "בבית עם הערימה של האופניים ליד הדלת", ומיד ידעו לאן להגיע.

אבל היום הקיבוצים כבר קצת יותר גדולים ואנחנו קצת יותר מפונקים. וכשאנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדריכים שליחים ומבקרים לנווט לפי שלל הנ"צ היצירתיות הללו, לפעמים מתחשק לנו שגם לנו יהיו שמות לרחובות. אז אם יום אחד יחליט מישהו להרים את הכפפה ואשכרה להצמיד שמות אמיתיים לשבילים ולכבישים בקיבוצים שלנו, אין ספק שישנן לא מעט נשים שזכאיות לרחוב על שמן. לא כי הן ביקשו, להיפך—הן לרוב עסוקות מדי בלעשות, לא בלדרוש קרדיט. לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מציעים כמה נשים מקומיות, כאלו שפעלו, השפיעו והשאירו חותם—בגליל, בקיבוץ, בחינוך, בתרבות; נשים שמגיע להן שלט כחול בכניסה לדרך מסודרת, או לפחות איזו כיכר פורחת. וכן, יש ודאי נשים רבות שהחסרנו ברשימה הזו. האמת? אפשר היה למלא איתן את מפת הרחובות של תל אביב; אבל הפעם נסתפק רק בעשר מהן, כי בסוף, לא השלטים הם שקובעים את חשיבותן, אלא הדרך שאותן נשים נהדרות סללו עבורנו.

שדרות מניה שוחט בכפר גלעדי

אם היינו מחלקים רחובות על פי רמת המהפכנות, מניה שוחט הייתה מקבלת שדרה רחבה, אולי כזו שמובילה אל גבול בלתי אפשרי ואז מנתצת אותו, כפי שעשתה כל חייה. כי מניה שוחט לא הייתה סתם חלוצה – היא הייתה האישה שתפרה את החלוציות בחוטי ברזל, כרעה על הברכיים בשדות הבוציים של הארץ המתהווה והמציאה מחדש את המושג "ציונות מעשית".

היא נולדה במשפחה עשירה בבלארוס, אבל במקום ליהנות מנוחות ופריבילגיות מצאה את עצמה מעורבת בתנועות פועלים, לוחמת למען זכויות עובדים ואף מייסדת מפלגת פועלים עצמאית שכל כך הצליחה עד שהצאר החליט לפרק אותה. היא לא נכנעה; הגיעה לישראל, גילתה שאחיה רימה אותה כדי שתישאר, ובמקום לקנות כרטיס חזור יצאה למסע בארץ והתאהבה ברעיון של בנייה, הגנה וחלוציות אמיתית. היא הקימה את 'השומר', הביאה את רעיון השיתוף לחקלאות, חקרה את הקרקעות בגליל והצליחה לשכנע אנשים לחיות בתנאים שאפילו הסטודנטים של ימינו היו מרימים עליהם גבה. כשהעות'מאנים חשבו שיוכלו להיפטר ממנה ושלחו אותה לגלות בטורקיה, היא חזרה, ובגדול, הבריחה מעפילים דרך היבשה ולקחה חלק בהקמת גדוד העבודה וכפר גלעדי.

בקיצור, אם יש דמות שראויה לשדרה מרשימה לטייל בה ביום שמש חמים בגליל העליון, זו לבטח מניה.

מצפה שוריקה ברוורמן בשמיר

אם יש אישה שראויה למצפה נישא הרי זו שוריקה ברוורמן. שוריקה, ילידת רומניה, הצטרפה ל'שומר הצעיר' כשהייתה בת 9, ובגיל 19 כבר עלתה לישראל כדי להיות חלוצה אמיתית. שוריקה הייתה מהלוחמות הראשונות של הפלמ"ח ומהנשים היחידות שהתנדבו למשימת הצנחנים של היישוב במלחמת העולם השנייה. היה רק עניין קטן אחד – היא פחדה לצנוח. כן, ברגע האמת, במטוס שמעל אירופה, הרגליים שלה סירבו לזוז. במקום לוותר היא פשוט עשתה את מה שידעה הכי טוב, והמשיכה הלאה, בדרך קצת אחרת. היא הצטרפה לפרטיזנים ובהמשך חזרה לישראל והפכה לדמות מרכזית בהקמת חיל הנשים בצה"ל. אז אם יש מישהי שראויה למצפה על שמה, זו דווקא האחת שהעזה להסתכל קדימה, כשכולם סביבה הסתכלו למטה.

גשר דפנה אברהמס בעמיעד

לאורך שני עשורים עמוסי עשייה הייתה דפנה אברהמס דמות מפתח במועצה אזורית הגליל העליון; היא פעלה לקידום מעמד האישה, עסקה בניהול הבריאות ובפיתוח קשרים בינלאומיים. לפני כשנתיים עזבה במפתיע את עיסוקיה הקודמים ובחרה להקדיש את עצמה לתחום יוצא דופן ומאתגר רגשית – ניהול הוספיס הגליל העליון, המלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם ברגעיהם האחרונים. היכולת הטבעית מעוררת ההשראה של דפנה לייצר מרחב מכיל ולנווט בתוך מצבי רגישות קיצוניים, הפך אותה לבחירה האולטימטיבית לתפקיד המורכב הזה, וכמי שהתחילה את הקריירה שלה כמטפלת בתינוקות וכדולה, היא בעצם סוגרת כעת מעגל שלם כשהיא מלווה, באומץ רב ובחמלה, את אלו העוזבים את העולם. הגשר שיהיה על שמה של דפנה יהיה, אם כן, גשר שמחבר בין עולמות, בין לבבות ואנשים, גשר שמזכיר לנו שהחיים הם מסע שאם נעבור אותו יחד, נוכל להתגבר על כל מכשול.

שביל צרויה להב באיילת השחר

לאורך רוב שנותיה היא בחרה להישאר מאחורי הקלעים, אבל השירים שלה נחרטו בלב כולנו, וזו בדיוק הסיבה שלצרויה להב מגיע לפחות איזה שביל מתפתל בגליל.  

היא נולדה וגדלה באיילת השחר, אך בנפשה הייתה תמיד נוודת תרבותית. צרויה החלה את דרכה המוזיקלית בלהקת צוות הווי הצנחנים ומהר מאוד מצאה את עצמה בנוף שונה מעט – כחלק מלהקתו של "הבוס", ברוס ספרינגסטין. היא ניגנה בכינור, שרה וזכתה לרגע של תהילה עולמית לפני ששבה לישראל והפכה לאחת הכותבות הבולטות והמשפיעות במוזיקה המקומית.

אם זמזמתם אי פעם את 'ימי התום', 'רומיאו', או את 'דרך המשי' – אתם בעצם שרים צרויה. היא הייתה הכוח מאחורי המילים של ריטה, רמי קלינשטיין, יהודית רביץ, מאיר בנאי, דויד ברוזה, גידי גוב, יהודה פוליקר ובעצם, מי לא? לא במקרה היא זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים – מדובר ביוצרת שבמילים שלה אפשר למצוא לא רק פזמונים, אלא חיים שלמים. בנוסף למוזיקה, להב היא גם סופרת מוערכת, עם ספרים שזכו בפרסים משמעותיים; היא אפילו חיברה ליברית (הטקסט המילולי באופרה – באיטלקית ליברטו, "ספר קטן") לאופרה המבוססת על 'האדונית והרוכל' של עגנון. אז אם יש מישהי שראויה לשביל על שמה, כזה שמתחיל בגליל, ממשיך אל הבמות הגדולות בעולם, וחוזר הביתה עם מנגינה של געגוע – זוהי צרויה להב.

טיילת מיריק שניר בכפר גלעדי

למיריק שניר אנחנו רוצים להעניק טיילת; כזו שבה כל אבן מספרת סיפור וכל עץ בה לוחש שיר.

מיריק נולדה בכפר גלעדי, ילדה רביעית מתוך שניים-עשר אחים – כך שאפשר לומר שהצורך לבלוט ולהישמע התחיל אצלה מוקדם מאוד. אבל היא לא נלחמה על המקום שלה עם מרפקים, אלא עם מילים – מילים שהפכו לסיפורים, שהפכו לספרים, שהפכו לקלאסיקות שעליהן גדלנו.

היא התחילה לכתוב עבור ילדיה וחניכיה בבית הספר, ואט-אט גילתה שכל ילד שפותח את ספריה גולש מיד לעולם של קסם ודמיון: 'גלגלים', 'מרים והים', 'ספרייה קטנה שלי', הרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאוד. היא גם תרגמה את 'לבד על המרבד', הביאה לילדי ישראל את קדיה מולודובסקי, ויצרה במשך 21 שנים את הספר הייחודי 'בראשית ברא', שחיבר ילדים לשפת התנ"ך. אז אם יש טיילת שנושאת אל עולם הדמיון, בואו נקרא לה בשמה – טיילת מיריק שניר.

דרך ליאת בן אדיבה בלהבות הבשן

דרך ליאת בן אדיבה תעבור בין מטבחים פתוחים לחיילים עייפים לבין נשים הכורעות ללדת; בין ידיים היוצרות בחומר לבין אלה האוחזות בעוצמה בחיים.

ליאת הייתה אחת הראשונות שהבינו שהגליל זקוק לקהילה מקצועית בתחום תומכות הלידה, ובזכותה הוכשרו עשרות דולות אשר עומדות כעת לצד נשים ברגעיהן המשמעותיים ביותר. ויש עוד סוג של בריאה שבו עוסקת ליאת, בריאה מבוץ ומחומרים טבעיים. כן, אפילו את ביתה שבלהבות הבשן היא "יילדה" במו ידיה. כולל ממ"ד תקני.  

כשהגיעה המלחמה וטרפה את כל הקלפים, התייצבה ליאת במטבח והקימה מערך של בשלנים ומתנדבים שהכין אוכל ללוחמים בצפון. תוך ימים ספורים הפך המיזם למערכת משומנת היטב, שמילאה את הצורך הפשוט והעמוק ביותר – לדאוג שמי שנמצא בחזית לא ירגיש בודד, או רעב. המטבח של ליאת ושל כל השותפים למיזם האוהב הזה, דאג לחמם את הלב ואת הבטן של מאות חיילים מדי יום, ואם יש דרך שצריכה לשאת את שמה – זוהי הדרך שמובילה הביתה.

כיכר אריאלה פלד במשגב עם

אם אריאלה פלד הייתה מקשיבה לרופאים בילדותה, היא כנראה הייתה מבלה את שארית חייה בישיבה נצחית, אולי פורטת על הפסנתר או סורגת בדממה על כיסא נדנדה. אך למזלה (ולמזלם של כל רקדן ורקדנית בגליל), היא בחרה אחרת. פלד, שהחלה את חייה כילדה חולנית עם איסור מוחלט על כל מאמץ גופני, הפכה לכוח מרכזי בהוראת המחול בצפון. בשנות העשרים לחייה גילתה שלמעשה כל חייה היא רוקדת – גם כשניגנה בפסנתר, גם כשישבה בכיתה וגם כשאספה סביבה ילדות כדי לחבר להן צעדים. מופע שיצרה לכבוד חגיגות המים בקיבוץ דפנה חיבר בינה לבין המוסיקולוג ירמיהו סביר, חיבור שהוביל להקמה משותפת של האולפן הראשון למחול בגליל, שבהמשך הפך למכון לאמנויות ולחממה אמיתית לרקדנים. גם לאחר שפרשה לא הפסיקה אריאלה לזוז, והמשיכה להרקיד אנשים עם צרכים מיוחדים לצד קבוצת רקדניות בגיל פנסיה.

עם רגישות יוצאת דופן למוזיקה, וכישרון שחילץ צעדי ריקוד מתוך הצלילים, היא חינכה דורות של רקדניות ורקדנים והפכה לדמות מכוננת בתחום המחול הצפוני. אז אם יש מקום שמבטא את הרוח של אריאלה, זו כיכר שבליבה תנועה – אנשים שנפגשים, ילדים שמתרוצצים, אולי אפילו מישהו שמתחיל, כך סתם, לרקוד.

מעלה רחל רבין במנרה

אם מישהי אי פעם הרוויחה לעצמה מעלה על שמה, הרי זאת רחל רבין. אין דרך אחרת לתאר את מה שעשתה לאורך חייה – זה היה טיפוס מתמיד, לפעמים ממש פיזי, על הר הסלעים שהפך להיות קיבוץ מנרה,  עוד הרבה לפני שהפכה ל"אחות של". בימים הרחוקים ההם, כשעלתה עם גרעין הנוער העובד להקים את הקיבוץ, לא חיכו להם כביש גישה מסודר, חנויות נוחות או רכב ממוזג. הם עלו אל ההר הצחיח ובנו הכול מאפס, בידיים חשופות. רחל לא הסתפקה רק בהקמת הקיבוץ, היא גם חינכה, לימדה והקימה בתי ספר – קודם במנרה, אחר כך ב'הר וגיא' שבדפנה, ולבסוף גם שימשה כמנהלת הפיקוח על החינוך ההתיישבותי במשרד החינוך. בגיל 100 (אותו חגגה לפני חודש ממש), כשהיא עדיין חברת קיבוץ מנרה, אפשר לומר שרחל היא ההוכחה לכך שחלוציות זה עניין שמלווה אותך כל החיים. אז אם מנרה מחפשת שם לאחד השבילים המטפסים שלה, זה מוכרח להיות מעלה רחל רבין.

רחוב יעל דן בקיבוץ דן

רחוב יעל דן יהיה רחוב חי, בועט וקצת סואן – בדיוק כמו הקריירה של העיתונאית המשפיעה והאמיצה שעל שמה הוא קרוי. מקיבוץ דן ועד לחזית התקשורת הארצית, יעל דן לא רק דיווחה – היא שינתה מציאות. שנים של הגשת 'עושים צהרים' בגלי צה"ל הפכו אותה לקול עבור מי שאין לו קול – חושפת עוולות, נלחמת למען נפגעי תקיפה מינית, מובילה חוקים שנכתבו בעקבות התחקירים שלה.

עוד לפני שהפכה לשם נרדף לצדק חברתי, דן פרצה דרך בטלוויזיה והצליחה לעורר לא מעט סערות. הריאיון שקטעה עימה שרה נתניהו בזעם כשיעל לא חסכה בשאלות, המפגש עם יאסר וסוהא ערפאת, במהלכו היא גם הרגיעה את ביתם התינוקת; השיחה שערכה עם אורי זוהר, אחרי עשרים שנים ארוכות בהן התעקש לשתוק.

יעל לא רק דיברה. היא השפיעה, קבעה סדר יום. על כל זה היא זכתה בפרס סוקולוב ובפרס מפעל חיים,  אנחנו מבקשים להעניק לה רחוב.

רחוב ראשי.

ציר פנינה בורנשטיין בכפר סאלד

ניהול קהילה זה בדרך כלל עניין של ישיבות, תקציבים, מיילים. אצל פנינה בורנשטיין, מנהלת הקהילה וראש הצח"י של כפר סאלד, לנהל קהילה זה להיות הקפטן של ספינה בים סוער, בלי מפה, עם צוות מצומצם, ומדינה – שאיך לומר זאת בעדינות – לא בדיוק משגרת סירות הצלה.

פנינה עמדה בחזית ההתמודדות עם אחת התקופות המאתגרות ביותר בתולדות כפר סאלד. היא נשארה שם, בקו האש, בקיבוץ שלא נולדה בו, כששני שלישים מהתושבים עזבו והקהילה התפזרה לכל עבר.

היא נשארה כדי לתחזק את החינוך, החקלאות, מערך הביטחון המאולתר, ולא פחות חשוב, את התרבות  – וכדי לנסות לגרום למדינה להיזכר שגם בכפר סאלד יש חיים. תוך כדי היא גם הבינה שלא כולם ישובו הביתה ושצריך לבנות מחדש, לפני שיהיה מאוחר. וכך, בזמן שכולם התמקדו בהישרדות, היא השכילה לחשוב גם על קליטה. אז בין טילים לכטב"מים שחתכו את השמיים, היה כפר סאלד לקיבוץ היחיד בגליל העליון שפיתח תוכנית לקליטת תושבים חדשים בזמן מלחמה. כי יש אנשים שבונים קהילה, יש כאלה ששומרים עליה כשכולם כבר עזבו – ופנינה ידעה לעשות גם וגם. ואם פנינה היא ציר כל כך מרכזי בכפר סאלד, אנחנו מבקשים לקרוא ציר על שמה.