נשארים או עוזבים?

כבר חודשים ארוכים שישראל מצויה במלחמה הקשה ביותר שידענו מאז קום המדינה. 'חרבות ברזל' הפכה מסבב לחימה לאירוע משנה חיים, ומעבר להשלכות הביטחוניות והכלכליות עולה כעת שאלה נוספת – האם חוסנה הלאומי של ישראל נסדק עד כדי כך שחלק מאתנו שוקלים לעזוב אותה?

דו"ח מחקר חדש של הפרופ' שאול קמחי, הפרופ' יוחנן אשל, הפרופ' ברוריה עדיני, ד"ר הדס מרציאנו ואריאל קאים מצביע על מגמה מדאיגה: לאורך שישה סבבי מדידה שנערכו מאז אוקטובר 2023 חלה ירידה עקבית בנטייה של אזרחים בוגרים להישאר בארץ. בעוד רוב המשתתפים עדיין מביעים נכונות להישאר, אחוז משמעותי – 6.2% – כבר אינם רואים בישראל את ביתם. מאחורי הנתונים הללו מסתתר סיפור שנוגע בייאוש, היעדר אמון בשלטון והיעדרה של תחושת שייכות.

ירידה עקבית לאורך זמן: ישראלים מחפשים אופק אחר

המחקר, שבוצע בקרב 860 ישראלים דוברי עברית, עקב אחר התחושות הלאומיות לאורך זמן. המשתתפים נשאלו בכל מדידה האם הם מסכימים עם המשפט "ישראל היא ביתי ואינני מתכוונ/ת לעזוב אותה". בעוד 78% ענו בחיוב במדידה השישית (דצמבר 2024), ורובם אף "מסכימים מאוד", הנתון שמשך את עיני החוקרים היה ה-6.2% שאינם מסכימים כלל או כמעט כלל, כלומר מביעים רצון או נכונות לעזוב. ויותר מכך – הממוצע הכללי של הרצון להישאר בארץ ירד גם הוא באופן מובהק לאורך המלחמה, עובדה המהווה איתות משמעותי בדבר שינוי תודעתי שמתחולל בישראל.

תומכים נשארים – מתנגדים עוזבים

גורם משמעותי נוסף שמשפיע על הנטייה להישאר בישראל הוא מידת התמיכה בממשלה. לאורך כל שש המדידות דיווחו תומכי הממשלה בעקביות על רצון גבוה להישאר בארץ, לעומת המתנגדים, שאצלם נרשמה ירידה מובהקת לאורך הזמן.

בקרב המתנגדים – ובמיוחד עם המשך המלחמה וחוסר האמון בהנהגה – הרצון להישאר בישראל פוחת משמעותית. החוקרים מציינים כי יתכן שאובדן אמון ביכולת הממשלה לפתור את בעיות המדינה הוא שמביא לחשיבה על עזיבה. ממצא זה דורש התייחסות, במיוחד לנוכח העלייה באנטישמיות ברחבי העולם – שדווקא אמורה לעודד ישראלים להישאר, אך אצל קבוצה זו לא עוצרת את המגמה.

צעירים מחפשים תקווה, מבוגרים מחפשים ממשלה

האם מדובר בבריחת מוחות פוטנציאלית או באיום על חוסן הקהילה המבוגרת בישראל? החוקרים ביצעו ניתוח מעמיק לפי קבוצות גיל. מעניין לגלות כי אצל בני 41 ומעלה, התמיכה בממשלה מהווה מנבא משמעותי לנטייה להישאר, לצד גיל, תקווה, חוסן קהילתי ורמת דתיות. אצל צעירים עד גיל 40, לעומת זאת, התמיכה בממשלה כלל לא מנבאת את הרצון להישאר ואילו התקווה לעתיד טוב יותר היא המשתנה המרכזי. במילים אחרות, הדור הצעיר פחות עסוק בשאלה מי בשלטון ועסוק יותר בתחושת אופק. אם יש תקווה – הם נשארים. אם לא – הם מחפשים עתיד במקום אחר.

החוקרים מדגישים כי הנתונים משקפים כוונות בלבד, ולא בהכרח התנהגות בפועל. אולם הכוונה המוצהרת של 6% מהאוכלוסייה הבוגרת לעזוב, עלולה, אם אכן תתממש, להשפיע על החברה והכלכלה בישראל. מדובר, לדבריהם, בנתון שצריך להדאיג את קובעי המדיניות, במיוחד אם מדובר בצעירים אקדמאים עם פוטנציאל השפעה גבוה – מה שמכונה לעיתים "בריחת מוחות".

ממצאי המחקר מציעים הבנה חדשה של חוסן לאומי. לא רק מצבה של המדינה קובע את נטיית האזרחים להישאר בה – אלא גם תקווה, חוסן קהילתי, תחושת שייכות ואמון. כשאלה נחלשים – אפילו בישראל, מדינה שהתמודדה עם אתגרים קיומיים לאורך כל שנותיה – נוצרת תחושת ניתוק.

דו"ח זה מצביע על כך שלצד שיקום תשתיות וחיזוק הביטחון, המדינה חייבת להשקיע גם בשיקום תחושת השייכות והאמון של האזרחים. ללא אלו, ייתכן שאפילו הניצחון בשדה הקרב לא יוכל להבטיח את המשך החוסן הפנימי של ישראל.

להרחבה ולעיון בדו"ח המלא: https://bit.ly/4h6FDMK