נפרדים מהארבל, אומרים שלום לחרמון 

ביום שישי 28.2.25 עשיתי צ'ק אאוט במלון. מילאתי את טופס העזיבה עליו רשמתי בעט את תאריך ההגעה למלון – אוקטובר 23 – ותאריך העזיבה – פברואר 25. פתאום התאריכים על הנייר היכו בי. לראות את השנים מופיעות שחור על גבי לבן. לא להאמין שעברו שנה וחמישה חודשים הרחק מהבית, בהם חיינו במלון. זה לא נתפס, ייקח זמן עד שאבין מה עבר עלי, על משפחתי ועלינו. ייקח זמן עד שאוכל לסגור את הפרק הזה מאחורינו.

בחודשים האחרונים, הייתי שותפה לצוות השולחן החברתי של יפתח בהובלתה של רונית סטרולוביץ, אשר עסק בחזרה הביתה. הצוות מורכב מבעלות תפקידים בקיבוץ: ירדן גיל, רכזת גיל רך, ויויאן הירש רכזת רווחה, אתי סויסה, רכזת תרבות ואנוכי בצח"י, יחד עם מנהל הקהילה אלון יפה. עם הפסקת האש, הבנו כי החזרה הביתה תהיה מוקדמת יותר ממה שחשבנו וכי אנו חייבים להכין את עצמנו ליום החזרה ליפתח. רונית לקחה על עצמה את המשימה הגדולה לרכז את כל הקשור לחזרה. וכך הצוות התכנס כדי לחבר ולקשור את כל הקצוות. והיו המון קצוות. לשמחתנו, בכל "קצה" חיכו מתנדבים אשר באו לעזור ולהחזיר את קיבוץ יפתח לקדמותו – כמו 'מיזם בשישי' של בני משק אשר אינם גרים ביפתח אבל עלו כל שישי כדי לנקות ולסדר את חצרות הבתים הפרטיים; או מתנדבים מ'נטפים' ומקהילת מגל אשר עזרו בכל מה שצריך; עירית ת"א אשר שיפצה שלושה מבני חינוך; התנועה הקיבוצית; 'אחיות לטף' של חמ"ל אזרחי יחד עם כל בעלי התפקידים ביפתח ועוד. רוח ההתנדבות והנתינה היא מדהימה ותודותינו לכל מי שלקח חלק בעשיה זו.

יום העלייה השני 

את יפתח עזבנו בשמונה לאוקטובר 23. עזבנו? אולי המילה הנכונה יותר היא ברחנו. עזבנו את הבית ברגע, והשארנו הכול מאחור מבלי לדעת מתי נחזור ולְמה נחזור. עם זאת, מאותה השנייה בה עזבנו את יפתח, היה לי ברור כי החזרה תהיה אחרת. דמיינתי בראשי את היום הזה, בו נוכל לחזור הביתה בראש מורם. רק לא הצלחתי לדמיין עד כמה היום הזה יהיה שמח. דמיינתי שיירה העולה מגינוסר ליפתח, כובשת את ההר כאותם חלוצים של דור הפלמ"ח שעלו בשנת 1948 ועד שנת 2023 מעולם לא חשבו שהם ייאלצו לעזוב את ביתם.

ביום שישי בבוקר, קישטנו את הרכבים בחניה של מלון 'נוף גינוסר' בדגלים ובבלונים צהובים ולבנים. ילדי 'צאלון' (ד' עד ו') הכינו לנו שלטים מרגשים של "יפתח זה הבית" אותם תלינו על הרכבים מקדימה. השיר "אני חוזר הביתה" התנגן בקול רם ופצחנו בריקוד ספונטני. יצאנו שיירה של מעל 20 רכבים, משפחות עם ילדים בדרך הביתה. נפרדנו מהארבל ונסענו צפונה, אל ההר שלנו. כל הדרך צפרנו ונופפנו לשלום תוך כדי שאנשים אשר נסעו בכביש, צפצפו לנו בחזרה.

מצאתי את עצמי מחייכת באמת, חיוך של אושר ושמחה. בצומת כח, חברו אלינו רכבים נוספים מיפתח וכך עלינו שיירה של מעל 30 רכבים להתיישב מחדש בקרקע. זהו יום העלייה השני של יפתח. בשער חיכתה לנו קבלת פנים חמה של התושבים אשר חזרו לקיבוץ קודם ויחד עם להקת מתופפים קיבלו אותנו בשירה רמה ובתקיעות שופר. האושר הורגש באוויר. איזו שמחה לחזור הביתה, איזו התרגשות. הפנינג חגיגי נערך ברחבת חדר האוכל וחולק שי צנוע של "ברכת הבית היפתחית" אותה כתבה בת ארז יוגב (כתבת 'זמן קיבוץ'). אחרי שנה וחמישה חודשים הרחבה הייתה מלאה באנשי ונשות יפתח ובעיקר בילדים אשר רצו והתרוצצו בשבילי הקיבוץ. כמה זה היה חסר.

שלום חרמון, התגעגענו לראות אותך ניבט אלינו מהחלון.