"אפשר לומר שלאבא שלך יש חלק בנפילתו של אחי", אמר לי אחיו של אליעזר ארקין ז"ל. לא הייתה טינה בקולו; בעצם הייתה שם אפילו הערכה. לקח לי עוד רגע, אבל הבנתי למה התכוון.
בט"ו באב חוגג קיבוץ יפתח את יום הולדתו ה-73. "כמו המדינה, רק שלושה חודשים אחרי", היו אומרים לנו תמיד המבוגרים כאשר שאלנו על יום הולדתנו הקיבוצי. הקיבוץ עלה לקרקע עוד טרם הסתיימה מלחמת השחרור. המייסדים, חברי הכשרות גבת ואשדות יעקב, מהגדוד הראשון והשלישי של הפלמ"ח, היו ותיקי קרבות. צפת, מלכיה, רמלה, לוד, וגם קרב הרדאר בחיפה. בקרב ההוא נפל החלל הראשון שלהם, החלל הראשון של מה שעתיד להיות קיבוץ יפתח – אליעזר ארקין ז"ל.
השיר והחלל
יום אחד חזר אבי מכנס בוגרים בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' בו למד בנעוריו, ואמר לי "ראיתי בחדר האוכל ב'מקווה' פינת זיכרון לאליעזר ארקין. הייתה כתובה שם השורה – 'נזכור איך אחד לא חזר'. הנה לך משימה. חפש מדוע כתבו שם דווקא את השורה הזאת? אולי היא באמת קשורה לאליעזר".
השורה לקוחה משירו של חיים חפר, 'צ'יזבט', אבל כמה פעמים כבר שמעתי משפטים כאלה! "שושנה שושנה הייתה דודה של אימא שלי"; "בת שבע בת שבע גרה בבית שבו גרה סבתא שלי"; "נערה יש ושמה רותי, זו אחות של ההיא מהקיבוץ ההוא…". כמה אגדות נרקמו על דמויות משירים! כמה דמיונות! והרי הביטוי "אחד לא חזר" יכול להיאמר על כל אחד. הנה, ב'יצאנו אט', שיר אחר של אותו חיים חפר, הוא כתב: "ואת זכרת את ערימת השחת ואת מגע ידו של היחיד". גם ה"יחיד" הזה הוא מישהו אמיתי? וחברו של חיים חפר, חיים גורי כתב "ואני זוכר אותם אחד אחד"; אולי גם כאן התכוון ל"אחד" מסוים? הראש אמר לי שמדובר בשיוך מאולץ של מזכירת בית הספר שחיפשה דרך לעטר את הכרזה.
אבל אבא אמר שאלך לבדוק, אז הלכתי.
מי היה אליעזר ז"ל?
אליעזר ארקין היה נינה של אחת מ-11 משפחות המייסדים של המושבה עקרון, היא מזכרת בתיה. עלם חמודות ברוך כישרונות וטעון אהבת הארץ, אהבת המושבה ואהבת המשפחה. הוריו חיכו לרגע שיסיים את בית הספר החקלאי ויחזור להחזיק את המשק המשפחתי, אבל קצת לפני שסיים את התיכון פרצה מלחמת השחרור. בהיעדר מדינה וחוק גיוס חובה, היה המצב מורכב בהרבה: רבים ממסיימי התיכון התגייסו, אבל רבים, ובעיקר בין עובדי האדמה, חזרו הביתה לשאת בעול המשק. והנה, יום אחד לקראת סיום השמינית, הודיע אליעזר להוריו: "אם ישעיהו מתגייס לפלמ"ח, אז גם אני".
ישעיהו היה אבא שלי. בן כתתו וחברו לחדר ב'מקווה'. ומדוע אמר "אם ישעיהו מתגייס"? למה לא אמר "עדי", או "כושי", או אחרים? שוב יבוא שיר לעזרת סיפורנו, ושוב חיים חפר, ההיסטוריון המשורר: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש", כך כתב בשיר 'דחילק מוטק'ה'. ביום ההוא אירע ליל הגשרים המונצח בשיר, ובלילה הנורא ההוא שכל אבי ישעיהו את אחיו הבכור, יהודה גביש ז"ל. היה זה ימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים. כאח שכול יכול היה אבי שלא להתגייס, אך מאותו משפט שאמר ארקין להוריו, אנו מבינים את המשפט שאמר ישעיהו להוריו: "אני רוצה ללכת לפלמ"ח". לאחר שקיבל, בדמעות, את ברכת הדרך, פנה גם אליעזר להוריו ואמר: "אם ישעיהו…". אמר וקיבל אף הוא את ברכת הדרך.
אליעזר ארקין התגייס, וב-21 ביולי 1947 נפל בקרב הרדאר. הקרב היה חלק מהמאבק בבריטים להבקעת דרכן של ספינות המעפילים ארצה. הרדאר זיהה אותן בעודן במרחקים ובעזרתו שילחו אליהן את המשחתות, תפסו את המעפילים, כלאו אותם בעתלית או בקפריסין או החזירום לאירופה כפי שקרה למעפילי אקסודוס, האירוע שהביא לביצוע הפעולה.
"אם אבא שלך לא היה מתגייס, אח שלנו לא היה מתגייס", אמרו לי אחיו של ארקין. וכפי שנרמז בפתיח לדברי אלה, הייתה בהם הערכה לאבי, ששימש לו דוגמא. ב-75 השנים שחלפו מאז, נפטרו כל הקשורים לדרמה ההיא, אך עד היום שומרות משפחותינו על קשר חם. קשר שהחל אי שם במגורי התלמידים ב'מקווה ישראל'.
מי הוא האחד שלא חזר?
חוזר למשימת התחקיר שהציב לי אבי.
כל הנתונים הראו שמדובר באגדת עם. לא רק שהביטוי "אחד" מופיע בשירינו בהקשרים כוללניים למדי, אלא שהשיר בו מופיעה השורה שנזכרה, נקרא בפירוש "צ'יזבט", ובעברית תקנית, "כזב". סיפור שגם המספר וגם שומעיו יודעים שהוא בדיה, דמיון, ואם הכותב עצמו בחר לשירו שם כזה, מה פתאום שתחפש בו רמזים לאמת? הנה בשיר נזכר "יוסל'ה חסה", דמות דמיונית אף היא, שממרחק "שלוש מאות יארד", בערך 250 מטר, "הוריד בליל חושך צלף". נו, מובן שזה עוד אחד מהכזבים שכמותם נצררו לאחר כמה שנים בספר 'ילקוט הכזבים'. עוד מופיעים בשיר "סליקר", שנשכח מתחת לאדמה, פלמ"חניק שבמהלך שחרור עצורי עתלית סחב קונסרבים מהמטבח הבריטי במחנה, ועוד סיפורי כזב שכאלה. ובכל זאת, לאחר התחקיר שביצעתי, פניתי לחפר וביקשתי להיפגש עמו.
חפר לא אהב
חיים חפר לא אהב את המפגשים האלה. בשיחות טלפוניות היה קצר רוח לשאלות בעניין רמזים לאמת בשיריו. הוא כעס כששאלו אותו מי היו "דן", "יוסקה", "מוטי", "מוטקה", "שולה", ושאר גיבורי פזמוניו. ידעתי זאת ונמנעתי משאלות שכאלה. הפעם הייתי מוכרח. הלכתי סחור סחור. היו לי עוד שאלות לשאלו, ואת עניין ארקין דחיתי ודחיתי. כשהחל לרמוז לי ששיחתנו מתקרבת לקיצה, לא נותרה ברירה ושלפתי את השאלה האחרונה, אבל הלכתי בכיוון שהפתיע אותו. "האם יתכן שבשיר הצ'יזבט, השתרבב לך סיפור אמיתי?".
חפר נדרך, ואיך אומרים? פתח עלי פה: "אתם עם הרעיונות שלכם! עם הסיפורים שלכם! מי היה זה ומי ההוא. מה אכפת לכם על מה כתבתי? לא. אין שמץ אמת בשיר הצ'יזבט. הכול כזבים". הרכנתי ראשי, נתתי לסופה לעבור ואמרתי, "מאחר וכבר הגעתי מיפתח ועד לביתך בתל אביב, התיתן לי לומר את מה שמצאתי, ואחר כך, אם יש צורך, תכחיש?". חפר נאנח, השתקע בכורסתו לאחור והתייצב בתנוחת, "נו, מה כבר תוכל לחדש לי על שירי". אז סיפרתי לו על שירו.
הָאֵשׁ מְפַצַּחַת זְרָדִים בִּדְמָמָה
מַשְׁחִיר הַקָּפֶה בַּפִינְגָּ'אן –
סִפּוּר נְסַפֵּר וְסִפּוּר גַּם נִשְׁמַע
חָדָשׁ וְכַמּוּבָן גַּם יָשָׁן.
אִם יֵשׁ מִין צִ'יזְבַּאט אֲשֶׁר אִישׁ מִשּׁוּם-מָה
אֵינֶנּוּ רוֹצֶה כְּלָל לִשְׁמֹעַ
יֶשְׁנָם עַתִּיקִים, שֶׁיֵּינָם מְשֻׁמָּר –
נַקְשִׁיב אֲלֵיהֶם בִּבְלִי-נוֹעַ:
הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת
וְלַיִל עָלֵינוּ יָרַד.
מֵעֶרֶב עַד שַׁחַר
סַפֵּר לָנוּ אַחָא
סַפֵּר נָא, סַפֵּר נָא צִ'יזְבַּאט…
סַפֵּר נְסַפֵּר עַל כִּבּוּשׁ בִּיר-אֶל-חַרְת
עַל לֵיל הַקְּרָבוֹת שֶׁחָלַף –
אֵיךְ יוֹסֶלֶה-חַסָּה מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת יַרְד
הוֹרִיד בְּלֵיל-חֹשֶׁךְ צַלָּף…
אָח, חֶבְרֶ'ה, אֶזְכֹּרָה אֶת צִיפְּקֶה בַּקְּרָב
דְּרוּכָה מִנִּי רֹאשׁ עַד כַּף רֶגֶל
הָיְתָה חַבּוּבָּה כְּמוֹ תַּפּוּחַ בַּסְּתָו
הָיְתָה עֲצוּמָה וְהוֹרֶגֶת…
הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת…
נִזְכֹּר אֵיךְ בְּלֵיל הַפְּרִיצָה לְעַתְלִית
פָּרַצְנוּ, אַגָּב, לַמִּטְבָּח
אַחַת הַסִּבּוֹת שֶׁנָּתְנוּ לְהַחְלִיט
שֶׁבֶּטַח הָיָה שָׁם פַּלְמָ"ח…
אַתֶּם עוֹד זוֹכְרִים: בַּשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה
בַּסְּלִיק לְחָמְרֵי טוֹפּוֹגְרַפְיָה
הַסְּלִיקֶר נִשְׁכַּח… וּבְבוֹא יוֹם-אוֹרָה
מָצְאוּ שָׁמָּה רַק פוֹטוֹגְרַפְיָה…
הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת…
נִזְכֹּר אֶת מַסַּע הַפְּלֻגָּה בַּמִּדְבָּר
וְאֹדֶם דְּלֵקוֹת עַל הָהָר
נִזְכֹּר אֶת אוֹתָהּ הַזְּחִילָה לָרַדָּאר
נִזְכֹּר אֵיךְ אֶחָד לֹא חָזַר…
אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט
וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ;
וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט
קְצָת צִ'יזְבַּאט אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ…
הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת…
"נזכור את אותה הזחילה לרדאר, נזכור איך אחד לא חזר". שלושה קרבות היו על גבעת הרדאר (חפר נד בראשו: "אני יודע. אז מה?"). בראשון הגיעו הלוחמים עד לגדר, הניחו מטען וברוח ההבלגה התקשרו למפקד המתקן ואמרו לו שהונח מטען, ואם לא יפסיקו עם הפעולה הנפשעת של איתור ספינות המעפילים, בפעם הבאה הוא יפוצץ. המטען פורק כמובן, הספינות המשיכו להתגלות כמובן, פעולה שנייה באה, כמובן.
21 ביולי, 1947. הלוחמים התקרבו עד למקום עליו נופל אור הזרקור המסתובב שבראש מגדל הרדאר. הזחילה הייתה איטית להחריד. האגדה אומרת שאת 60 המטרים המוארים זחלו הבחורים ב-6 שעות. הד"ר מרדכי נאור, היסטוריון התקופה מתקן עבורי: "הם זחלו בסך הכול 15 מטר, וזה לקח להם שעתיים-שלוש. אבל אגדה זאת אגדה, מה נקלקל?". אמת או אגדה, הזחילה הזו נכנסה למיתולוגיה של מלחמת השחרור ושל מערכות הלחימה בכלל. משם צמח המושג "זחילת שישים על שש" שמכירים היטב טירוני חי"ר עד ימינו. "אז זו הזחילה" – אני אומר לחפר – "שקראת לה 'אותה הזחילה לרדאר'. הזחילה המסוימת מאד ההיא". חפר סימן בידו כאומר, "נו, בסדר, מה עוד?".
"בשלוש ההתקפות על הרדאר נפל רק לוחם אחד", המשכתי. "ובלשון שירך, 'אחד לא חזר'. זהו אליעזר ארקין, החלל הראשון של הגדוד הראשון, החלל הראשון של הקיבוץ שלי, יפתח. לצד הצ'יזבטים הרבים, כתבת על הזחילה המסוימת הזו ועל החלל המסוים הזה".
הייתה שתיקה. בלשון ציורית אוכל לומר – הלבינו פניו של המשורר. "אתה צודק", אמר. "הכרתי את הבחור. הוא נכנס לי במקרה לשיר שכולו כזבים".
מעטות הפעמים שנופלת בידי הוכחה כל כך מדויקת, אישור כל כך מפורש, ועוד מפי הגבורה, מפי המשורר, לסיפור שמאחורי שיר. אז זוהי הזחילה, וזהו החלל הראשון של קיבוץ יפתח. בכל שנה נזכר שמו ברשימת הנופלים ביום הזיכרון; ובספריה, שנוסדה מתרומת משפחת ארקין, מוטבעת על כל הספרים חותמת עם המילים: 'ספריית יפתח ע"ש אליעזר ארקין'.
הכותב הינו הבן המבוגר של קיבוץ יפתח; חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים אל המקומות בהם או עליהם נכתבו השירים.
לאתר של עפר גביש: www.gavisho.com
צילומים: אוסף משפחת ארקין וארכיון קיבוץ יפתח
פורסם לראשונה בגיליון 246 מיום 21.7.21
