נוטעת תקווה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

החג הראשון שנחגג פחות או יותר במקביל לחזרת יישובי הגדר הביתה היה ט"ו בשבט. די סימבולי והתאים בול במקרה של "גינת שלום" הקהילתית של קיבוץ יראון, בהיותה סממן מובהק של טבע, הומאניות, לבלוב ופריחה, וגם – המקום החברתי היחיד הפעיל בקיבוץ. לפיכך נערכה גילה ורדי, חברה אחת בטרויקה האחראית, לחגיגת ט"ו בשבט בגינה. "דאגתי שיהיו שקי אדמה ושתילים. החיבור נעשה בשיתוף עם ועדת תרבות והיה סוג של 'עלייה ב" ליראון דרך הגינה". גילה ידעה שמזג האוויר מתעתע ושצפוי גל קור. ובכל זאת, "הבאתי המון שתילי ירקות למרות שידעתי שיומיים אחרי זה הכול יקפא, כי זה מקום נמוך". היא החליטה שמדובר בכפרה. "התחושה הזאת של שתילה למשפחות כל כך חשובה. זה הרי חיבור מידי".  

החג עצמו הצליח מאוד, לדבריה. "היה כל כך שמח. כולם הגיעו, כי בסופי השבוע הקיבוץ שוקק חיים. הכול היה ירוק ומחייך". להפתעתה, כשירדה לגינה אחרי הקרה והשלג, גילתה ש"הפרחים פרחו ושום דבר לא מת. אנחנו עשינו בשביל הטבע והוא עשה בשבילנו – יחסי גומלין ישירים".

ילדי הגן בנירוואנה

'גינת שלום' של יראון היא הרבה מעבר לגינה קהילתית סטנדרטית, ולא באמת מתפקדת ככזאת מבחינה תכנונית וארגונית וגם בפרקטיקה ובנראות. מבחינת שלישיית מקימיה, שממש מתפקדים כהוריה המאוד אוהבים ומטפחים, היא בעצם חווה אקולוגית, בית גידול תרפויטי ורוחני למגוון ביולוגי לצד חקלאות מקומית. נתחיל בזה שמדובר בשטח רחוק יחסית מחדר האוכל ומלב הקיבוץ, בכניסה ליראון, המשתרע על 12 דונם. ענק במושגים של גינה קהילתית וממש לא גדול מדי בשביל שלושתם. "השטח לא הרגיש לי אז עצום וגם היום לא. זה היה חלק מהחזון וזה מקום שאפשר לעשות בו הכול. הרעיון היה להקים חווה, קראנו לזה 'גינה קהילתית' כי זה היה טייטל שהתאים מבחינת שיתופי פעולה ותקציבים וקונספציה, אבל זה שונה", אומר זיו דקל, 40, בן הקיבוץ והאדריכל הרעיוני והתכנוני שהביא איתו את החזון והידע. "ב-2016 לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה בביולוגיה ואקולוגיה והתחלתי להתעניין בתחום הזה מאוד. קיבלתי השראה ענקית מהספר 'מהפיכת קנה הקש' ורציתי להתחיל להתעסק בחקלאות אקולוגית ושיתופית, פארמה-קלצ'ר ויערות מאכל וכו'. הייתה לי תשוקה חזקה לזה", הוא חוזר להתחלה. יחד עם תומר ראובני, גם הוא בן יראון שלמד את התחום, התחילו לחפש מקומות בקיבוץ שיתאימו לפרויקט. הם הגיעו למשתלה הזנוחה בכניסה לקיבוץ, שמכרה בעבר עצים מוכנים. היתרון היה שהשטח היה מגודר ועם שער, ועם זאת, "הוא היה חורבה גדולה של ברזלים, פלסטיק וחוטי תיל. התחלנו לנקות אותו ובסוף 2017 התחלנו לעבוד. הכול היה בעבודה עצמאית ידנית. קיבלנו תקצוב ממשרד החקלאות דרך המועצה והיחידה הסביבתית, בליווי מקצועי של עפרה דניאל לביא שמלווה את הגינות הקהילתיות של המועצה. היא ויעל אתר-פלד (לשעבר רכזת החינוך ביחידה הסביבתית של המועצה) אהבו את הפרויקט מהרגע הראשון והפכו עולמות במהלך השנים, כדי שנוכל לזכות בעוד תקציבים". בהמשך הגיע תקציב משמעותי גם מהקיבוץ, שסייע מאוד בהשקעות לפיתוח ובהוצאות שוטפות.

"בשבילי זה היה מקום להגשים בו את כל החלומות והניסויים ולהראות שאפשר אחרת – מודל חקלאי שהוא גם אקולוגי וחברתי ולא רק כלכלי או דורס את הסביבה", זיו מסביר. אז הם גם התגבשו כ"שילוש הקדוש" של המקום – כפי שמגדירה זאת גילה. אלון מאיר בנה בפועל את התשתיות ועסק עם זיו בפיתוח, גילה הופקדה בעיקר על הניהול השוטף, העבודה מול הקיבוץ וגורמים שונים, הנהלת חשבונות ותחזוקה. את האג'נדה ואת ה"אצבעות הירוקות" חלקו שלושתם. מהתוצאה המפעימה ויוצאת הדופן אפשר גם להתרשם בדף הפייסבוק שלהם.

המודל הרווח של הגינות הקהילתיות, בהן לכל משפחה או פרט המעוניין יש חלקה או ערוגה שהוא או הם מתחזקים למרבה ההנאה, לא ממש עבדה ביראון. השלושה לא נרתעו, אלא עשו סוויץ'. "לא היה שום ביקוש לזה או לערוגות, ניסינו בכל פעם להניע בדרך אחרת כי לא הצלחנו ליצור גוף קבוע של אנשים שמשתתפים איתנו, מעבר לחגים שקשורים לתרבות. הכוונה הייתה לייצר מקום שמקיים את עצמו אקולוגית ועסקית ולכן המודל היה שונה – מכירת התוצרת בכולבו של הקיבוץ, גיוסים, סדנאות וקורסים. פיתחנו משתלה שמכרנו בה שתילים והיו אירועי מכירה שהתפתחו לאירועים קהילתיים, כל מה שאפשר לנו לייצר אינרציה. יש לנו מודל תיירותי שעוד לא פיתחנו לגמרי, של יוגה וריטריטים, ואז אפשר לעשות ארוחות שלFarm To Table  וגינון טיפולי", אומר זיו.

ההקמה דרשה עבודה רבה מאוד, בהתנדבות. כמו שקורה לפעמים בפרויקטים פנים-קיבוציים, נוצר צוות הטרוגני שהפך למנצח ומלוכד. "כל מה שעשינו שם הוא ביטוי לחדוות יצירה בין-דורית", אומר זיו. "אלון הוא חבר ותיק, גילה היא כמו אמא כזאת. היה חיבור חזק וטבעי בינינו. זה בעיקר היה תלוי בזמן הפנוי שלנו ושל אנשים שנתנו כתף בתקופות שונות. בהתחלה הרעיון היה יותר שאפתני אבל זה יצא די דומה למה שרצינו", זיו מעריך. גילה חושבת שהביצוע עלה על התכנון. ההדמיה של הגינה (המופיעה כתמונת דף הפייסבוק) שנדרשה גם לטובת קבלת תקציבים לפרויקט, נעשתה על ידי פרי פיטרסה, חברה ובת הקיבוץ שלמדה עיצוב וגרפיקה. היא הצליחה להעביר בבהירות את הרעיון: חקלאות מגוונת ודפוסים מעניינים של עיצוב בתי הגידול. הרעיון היה שבשטח אחד לא יהיו רק חסות או עגבניות או צמחי תבלין בנפרד, אלא תהיה צמחיה שונה, שחלקה לצורך היצרנות וחלקה תומכת במערכת האקולוגית ויוצרת דינמיקה אקולוגית בתוכה, כמו פרחים שמביאים מאביקים. "כשתסתכלי בגובה העיניים תראי סבך מגוון, אבל אם תשפילי מבט יש חסה וכרוב ליד פרחים וצמחים רב-שנתיים והכל יוצר מערכת שמאזנת את עצמה, ואז יש פחות בעיות של מזיקים או מחלות", זיו מסביר.

צורת המנדלות בהן נשתלו החלקות היא גם שנתנה למקום את שמו. "באיזשהו שלב שמנו לב שכל מי שנכנס לגינה יוצא ממנה אחרת, בכמה מובנים", אומר אלון, 68, אבי הסטיקר "ואהבת", שעליו גם נכתב בעבר במגזין זה (ראו בקישור: https://tinyurl.com/yhzsumx2). "בגלל ששיטת הגידול במעגלים יוצרת מין מרכז שהוא גם מרכז כובד וגם מרכז אנרגטי עם תנועה ספירלית אינסופית, יש משהו במקום הזה ובאנרגיה שלו. כשאנשים הגיעו לגינה הם דיברו אחרת, התייחסו אחרת האחד לשני ולטבע ואמרנו: 'וואלה, זה מקום שמשכין שלום'.

גילה מסכימה. "אני בטוחה שהמנדלה נותנת אנרגיה של שקט ושלווה. ילדי הגן מגיעים לביקורים אצלנו. הם לא בוכים ולא צועקים במשך יום שלם, אלא משתתפים ושותלים ולומדים שהחסה לא גדלה על מדף בסופר". אלון מוסיף שלפני בניית הגינה התחיל להחלים מסרטן ושחלק משמעותי מההבראה ומהריפוי היה מבחינתו בניית המקום. "באיזשהו שלב החלטנו לקרוא לו 'גינת שלום' ועשינו בשלט סוג של מחווה ל'ואהבת' עם אותו ניקוד ופונט", הוא אומר. "במשך כל השנים ועד עכשיו מתנוסס במרכזה דגל לבן של 'ואהבת'. הסטיקר הזה מככב שם בכל פינה. קיווינו גם שהמקום ישכין שלום באזור, אבל קרה בדיוק ההיפך".

כנימות לא מרססים

הם הקימו גם בריכה אקולוגית יפהפייה (גילה: "מעבר ליופי ולכיף, הכוונה הייתה שהיא תשלים מעגל חיים עם צמחי מים וחיות שבאות לשתות"), מטבח ומקלחת ושירותים ופסיליטיז נוספים כמו חדר מקורה, לו קוראת גילה "הסלון", בתוכו אפשר לשבת בחורף, לשתות תה, לערוך שולחן לארוחה מפרי האדמה. מחשבה הוקדשה לוותיקי הקיבוץ ולאוכלוסיית גיל הזהב בכלל, כולל הנגשה רלוונטית והגעה נוחה לשטח עם קלנועית. הקורונה הזניקה קדימה את הפרויקט גם מבחינת הפיתוח וגם מבחינת העניין שנוצר. לזיו, שעבד בעבר כתאורן ואיש במות ופוטר בזמן המגיפה, היה זמן לקדם שם עניינים בשקט. "עזרו לנו קצת מהמסגרייה, אבל אלון הגאון עשה הכול עם ידי הזהב שלו והטרקטורים", מתגאה גילה. היא ניצלה את המומנטום לטובת יח"צ אפקטיבי. "בקורונה הזמנתי את כל מי שנמאס לו בבית וזה עבד נהדר. זה שטח בתוך הקיבוץ ויש מקום לאכול, להבעיר מדורה ולבשל על טאבון. סידרתי תור כדי שלא תהיה צפיפות, אבל השטח באמת כל כך גדול".

אפשר להסתכל על זה כסוג של תהליך רוחני או למידה חדשה, כי 'גינת שלום' אפשרה זניחת פרקטיקות והרגלים ישנים וקיבוציים מאוד, כמו עישוב קדחתני וריסוס חסר פשרות של כל מה שזז לרגע באופן חשוד. "בחקלאות אקולוגית אין כזה דבר עשבים שוטים. אנחנו מנסים להבין איך בתי גידול יכולים להתבסס ולגדול כל שנה. טורף כמו עכביש, למשל, צריך מקום קבע ויציבות, שלא נוריד לו את הרשת שהוא עובד עליה כל שנה. אז יש מה שמתחלף ויש מה שנשאר", אומר זיו, "וזה היה מאוד זר לגילה, למצוא את האיזון בין הצורך שלה 'לאפס', שהוא צורך חקלאי קלאסי עשרת אלפים שנה אחורה, של לחרוש ולהפוך את האדמה ולעשות Reset למערכת. מבחינה פרודוקטיבית ברור שיש פה פחות תנובה ואין מה לשוות לחקלאות מונו-קאלצ'ר אינטנסיבית, אבל המטרה שלנו היא קהילתית, לחבר אנשים לאוכל שלהם ועוד צורות חיים לתוך הדבר הזה, ליחסים שלנו עם הטבע".

גילה, 75, לא מכחישה ומספרת בצחוק ש"זה לא כל כך פשוט לי, כי הגינה גם צריכה להיות נעימה לעין ושיבינו מה הרעיון המדהים שלה. אני בת קיבוץ נען ואמא שלי הייתה נויניקית ופעם כן היו 'עשבים שוטים', ואם הייתה בעיית כנימות, אז טראח! רעלים. לקח לי הרבה זמן להבין שעשבי בר הם ברכה. בפעם אחת כשהיו כבר חסות וצמחים, אמרתי לעצמי שזה נראה נורא ויום שלם עישבתי. זיו, שתמיד היה הראש הגדול והחושב והמתכנן שרצה ללכת עם הטבע ולא נגדו, לא היה, ושלחתי לו הודעה של 'תראה איזה יופי!'. הוא שלח לי בחזרה, 'גילה, תראי איזה חורבן עשית פה!'. הוא הסביר לי שהעשב טוב לאדמה, שהיא לא צריכה להיות חשופה. עקומת הלמידה שלי בנושא השתפרה. גם היום אני עוד 'מפשלת' כי אני אומרת שצריך שלא יהיו המון קוצים, אבל אני עושה את זה בעדינות".

האימפקט מבחוץ היה משמעותי. "אנשים – גם כאלו שזה חדש להם וגם מי שהוא חלק מהתנועה הזאת – עומדים המומים מול הגינה. משרד החקלאות ופורום 'חקלאות מתחדשת' באים אלינו ללמוד", גילה אומרת. מבחינת זיו זה מגרש משחקים ללמידה. "עכשיו עשינו ניסוי עם הביוצ'אר – סוג של אדמה מפחם שפותחה באמזונס על ידי שבטים מתקדמים לפני יותר מעשרים אלף שנה וזה עשה רטרו בתקופה האחרונה. מייצרת אותו חברה מקומית שנקראת 'אור פחם הארץ' ומגיע להם קרדיט על המחקר והפיתוח. השתמשנו בה לגידול בערוגות כדי לחסוך את הרוטציות של הקומפוסט כל שנה". לטובת הקומפוסט עצמו, גילה שינעה את העלים שאספו החברים בגינותיהם הפרטיות. "החממה שלנו כוללת שתילים מבחוץ וכל חבר שרוצה לשתול או לפתח את הגינה שלו – בא וקונה שתילים, ואז כבר נשארים לשתות תה ולדבר".

מה לקחת? רוצים גם!

לצוות נוספו אפרת פיטרסה, שלקחה על עצמה את הטיפול בנושאי טכנולוגיה ותקשורת מול מוסדות הקיבוץ וגיוס תקציבים, ואביגיל מרדכי, שאחראית על הניהול העסקי, הנהלת החשבונות וקשרי קהילה. הם הפכו למחומש שתיפקד היטב, אבל אז הגיעה המלחמה ואיתה הפינוי, וכולם התפזרו. זיו טס עם בת זוגתו לדרום פורטוגל ושם נולדה בתם, גילה ירדה מההר לבתה שבטבעון ואז חברה לקיבוץ במגדלה, ואילו אלון היה חלק מכיתת הכוננות המקומית ואף הספיק לנדוד בין ספיר שבערבה להודו ולביקור אצל זיו בפורטוגל ("היה צריך לשמור על שפיות איכשהו").

הרבה דברים עצובים קרו. את ה'אגם החי' נאלץ הקיבוץ לסגור, אבל ל'גינת שלום' היו הכוחות המושכים שלה, לפחות בשביל מקימיה. "מהר מאוד התחלתי לעלות ליראון עם כיתת הכוננות כדי להיות בגינה, שהיא עקרונית במיקום הכי מסוכן שיש כי היא במקום נמוך ומול מרון א-ראס", מספרת גילה. "כולם פחדו עלי אבל אני הרגשתי שהמקום הזה מגן עלי. אמרתי שמה שצריך לקרות יקרה. אף אחד לא עמד בדרכי, אפילו הרבש"צ המדהים שלנו. ראיתי כמה הגינה עצובה שאף אחד לא מגיע. הדברים התחילו למות ולא יכולתי לשאת את זה. רציתי לבדוק שאין נזילות ופיצוצים בהשקיה ומעבר לכך הגינה הרגישה כמו מקום הריפוי שלי. היא נתנה לי כוחות ואנרגיה והרגשתי בתוך הרפתקה, שאני מקבלת את כל מה שקורה באהבה. היו פיצוצים, הירי היה כל כך קרוב שלא ידעתי אם הוא שלהם או שלנו, אבל זה לא שינה לי. בסוף היום הייתי חוזרת למלון בכזה היי ואנשים היו מסתכלים עלי ושואלים: 'גילה, מה לקחת? תני לנו גם!'.

במשך תקופות ארוכות היא נאלצה להיעדר מהגינה והשתכנה גם בכליל, בסמיכות לנכדיה. אלון לא נאלץ להתגעגע לבייבי שלהם. "בגלל שהייתי פה בכיתת הכוננות, הייתי כל יום-יומיים יורד אליה. כשהייתי צריך רגע לאסוף את עצמי באתי לכאן, אבל זה לא שעבדנו בה. זה היה מסוכן".

זיו, שלא חוזר בינתיים ("אני לא מרגיש שמשהו נפתר ואני לא מרגיש בטוח בישראל. זה מאוד עצוב") מתגעגע מאוד. "אני משתדל להגיע פעם בכמה חודשים ובכל פעם זאת חוויה מאוד חזקה ומרגשת, לראות איך הכול גדל. אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות את זה", הוא אומר.

עם החזרה ליראון, הגינה דרשה עבודה. "רק מרגע הפסקת האש התחלנו באמת לעבוד שם. היה צריך לשקם את הכול. זה נכון שהגינה יודעת לתחזק את עצמה, אבל עד גבול מסוים. הגבול הזה נחצה", אלון קובע. גילה מוסיפה ש"היו המון מתנדבים, בכל פעם ממקום אחר. למשל מתנדבי 'החיטה צומחת שוב' שעובדים בקריית שמונה. המון שומעים על הגינה ומתקשרים. אחר כך עושים סיור בקיבוץ וביקב הפעיל, ואז הייתי מזמינה את אילן עמר הרבש"צ, שהוא אדם ששובר כל סטיגמה. הוא כל כך אופטימי ומספר כל כך יפה. ואז היינו פותחים שולחן עם ירקות מהגינה". את הביואצ'ר שהוזכר קודם, למשל, פיזרו מתנדבים משדה אליהו.

זיו, שלדברי האחרים מעורב כאילו הוא נוכח פיזית במקום, אופטימי לגבי הגינה. "זהו המקום הקהילתי היחיד שמתפקד ויש לו אבא ואמא והוא לא זנוח. אנחנו מתייעצים, גילה מתארת לי מה עושים, אני מזמין חומרים, יש דברים רלוונטיים יותר או פחות כמו גיוס כספים, לייצר 'קול קורא' והצעות השקעה וניהול תקציב". לשאלה איזה חלק בגינה הוא הכי אוהב, הוא עונה ש"זה כמו שאני אשאל אותך איזה מהילדים שלך את הכי אוהבת. כל חלק מיוחד ובעל הסיפור שלו, הלידה וההתפתחות שלו. במיוחד דברים שצומחים וממש רואים את ההתעצבות והשינויים שלהם. אני פשוט אוהב את הכול".

אלון, שיודע לומר שהחלק האהוב עליו הוא הבריכה האקולוגית ("בניתי בעשר אצבעותיי"), חושב ש"אין ספק שהגינה היא גורם מחבר ואנשים באים, אבל אני מאוד פסימי לגבי חזרה של אנשים לקיבוץ. חזרו המבוגרים שאין להם ברירה אבל המשפחות עם הילדים לא יחזרו עד ספטמבר, ואחרי זה – אלוהים גדול. תכלס לא השתנה כלום, כאילו חזרנו לשישי באוקטובר. זאת אומרת, קרה המון רע ועצב ושכול, אבל מבחינה מדינית וביטחונית לא השתנה לדעתי כלום".

גילה מתמוגגת מהגינה בגאווה של אם. "היא כל כך יפה עכשיו, רק לעטוף בנייר צלופן ולקשור סרט, כמו מתנה", היא מכריזה. "אני מקווה שמישהו יבוא לעבוד איתי כאן בחצי משרה. הגינה יכולה להיות רלוונטית לכל הסביבה, למשל לבית הספר 'פסגות' שנפתח עכשיו. אנחנו רוצים לעשות כיפה גיאודזית שיכולה להתחבר לריטריטים ולפעילויות רוחניות. זה גן עדן קטן והאושר שלי הוא להסביר לכולם מה קורה פה. היום, למשל, מגיעה קבוצה מעמק המעיינות שמטיילת בנחל דישון. הזמנתי אותם ואני מקווה שיהיה להם זמן לתה".

לפייסבוק של גינת שלום: https://www.facebook.com/profile.php?id=100064916550995&locale=he_IL