ביטחון שדה

קיבוץ מנרה, מהיישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר במהלך הלחימה בחזית הצפונית, ממשיך להתמודד עם המציאות שיצרה המלחמה: מבנים הרוסים, שדות חרוכים ותחושת ביטחון שנפגעה עד עומק הנפש. ההתאוששות איטית, מורכבת ולעיתים גם מייאשת. אבל בתוך התמונה הזאת, מגיעים שוב ושוב אנשים שלא מחפשים מחיאות כפיים. רק להגיע, לעזור, לעבוד, להיות שותפים בתהליך ההחלמה.

מאות מתנדבים כבר הגיעו למנרה, אבל קבוצות הגמלאים ממשרד הביטחון הפכו לתופעה מרגשת בפני עצמה: לא רק שהגיעו – הם גם חזרו. שוב ושוב. ובמנרה כבר מזהים את הפנים, ואת החיוך שמגיע איתם.

"אנחנו מלאי הערכה ותודה על מסירותם וחריצותם", אומרת ארנה וינברג בשם אנשי קיבוצה. "תרומת כל מתנדב ומתנדבת משמעותית לשיפור המצב, ולא פחות מכך – היא מפיחה תקווה ונותנת כוחות נגד לייאוש המאיים עלינו לפעמים נוכח ממדי האתגרים שלפנינו".

בין המתנדבים גם איריס קרוג, גמלאית בעצמה, שהרצון לפעול, כדבריה, עלה מיד עם פרוץ הלחימה: "תחושת האחריות הקולקטיבית גברה ורבים מאיתנו ביקשו לתרום מכישוריהם, זמנם ומשאביהם כדי לתמוך בלוחמים ובאזרחים שנפגעו. ההתנדבות בקיבוץ כללה פינוי בתים, גינון, שתילה, גיזום ושיקום השטחים הירוקים", מתארת קרוג, אבל לא פחות מזה – היא מתארת מפגש. שיחה. רגעים שבהם העבודה הפיזית הפכה לקרקע משותפת: "חלק מהעבודה נעשתה בשיתוף עם תושבי הקיבוץ, דבר שמאפשר להכיר אנשים חדשים, לשמוע סיפורים ולחוות את תחושת הערבות ההדדית שמאפיינת את הקיבוצים".

ולא רק מנרה מרוויחה מהמפגש הזה. גם המתנדבים יוצאים נשכרים: "זו חוויה מתגמלת שממלאת את הלב ומותירה חותם גם על הקהילה וגם על מי שלוקח בה חלק. היא מאפשרת יציאה מהשגרה, חיבור לערכים של נתינה ולמידת כישורים מעשיים חדשים".

מנרה עוד לא חזרה להיות כפי שהייתה, ואולי לעולם לא תחזור לאותו המקום ממש. אבל בזכות מתנדבים כמו איריס וחבריה, היא הולכת ונעשית קצת פחות שבורה, קצת יותר מקווה.

הובא לפרסום על ידי אורטל מאיר קקון.