מתי בפעם האחרונה?

כמה זמן אמיתי פינית לעצמך לאחרונה?

לא שעה שדחפת בין המטלות. לא רגעים גנובים בין עבודה, בית, ילדים, סידורים. זמן אמיתי. כזה שלא מתבזבז על רשימות "צריך", אלא מאפשר לך לעצור. לשאול. להעז להתבונן פנימה.

אנחנו מומחים בניקיון חיצוני. בסדר. במיון. בכל שנה אנחנו זורקים חפצים, מנקים מדפים, משדרגים פינות בבית. אבל מה עם הסדר הפנימי? מתי בפעם האחרונה עצרת לבדוק אילו אמונות כבר לא משרתות אותך? אילו פחדים הגיע הזמן לשחרר? כמה מהבחירות שלך הן באמת שלך — וכמה פשוט קרו כי "ככה עושים כולם"?

האביב לא מבקש רשות לפרוח. הוא לא מחכה לרגע המושלם, לא שואל אם הסביבה מוכנה, לא מחפש אישור. הוא פשוט קורה. מתוך האדמה הסדוקה, מתוך הענפים שהיו יבשים חודשים ארוכים, מתוך הריק – הוא מתפרץ, בלי להתנצל. והכוח הזה של הטבע מחייב אותנו להסתכל פנימה. להעז לשאול: ואני? האם אני מאפשרת לעצמי לפרוח באותה עוצמה?

אבל אז מגיעה ההתנגדות. הפחדים. השאלות. האם זה בסדר? האם זה מתאים? האם זה מספיק טוב? אנחנו מתרגלים להתיישר עם הנורמות, לפעול לפי מה שמצפים מאיתנו, לפעמים אפילו בלי לשים לב. כי זה נוח. כי זה בטוח. כי זה חוסך מאיתנו את ההתמודדות עם המבטים השואלים, עם הביקורת השקטה או הגלויה, עם התחושה שאנחנו זזים הצידה מהדרך שסללו לנו.

ובחברה קטנה, שהיא מטבעה סגורה יותר, יש פעמים בהן אנחנו מקבלים את הדפוסים וההחלטות עליהם גדלנו כמציאות ברורה, מבלי לעצור ולשאול אם זה באמת מה שמתאים לנו. בתוך הצפיפות הזו, פתאום כל שאלה על עצמנו עשויה להרגיש לא טבעית. אבל זה בדיוק הזמן לעצור ולהתבונן —מה מתוך זה שייך לנו באמת?

ובכל זאת, יש נקודות בזמן שבהן השאלות האלה הופכות להיות בלתי נמנעות. אולי זו תחושה פנימית שמבקשת שינוי, אולי זה רגע של חוסר מנוחה שמסרב להיעלם, אולי זה פשוט האביב שמזכיר לנו שאפשר גם אחרת.

להיות אמיצה זה לא רק לעשות שינוי. זה להעז לשהות במקום של חוסר ודאות, בלי למהר לתת תשובות. לשהות במקום של חוסר ודאות, מקום שבו אין לנו את כל התשובות. זה לדעת שהשאלות תישארנה לפעמים פתוחות, ושלא תמיד יש מענה מיידי. זה לא לפחד להיות בתהליך, גם אם הוא לא מסודר או ברור. זו ההסכמה להפסיק להימנע מהכאוס הפנימי, להפסיק לנסות לשלוט בכל דבר ולתת לעצמנו זמן. זמן להתבונן, לשאול, להתמקד במה שבאמת חשוב. זה להסכים לפרק, לנקות, לבחון מחדש — לא רק את מה שאנחנו עושים, אלא למה אנחנו עושים אותו. מה מתוך זה באמת שייך לנו, ומה הושרש בנו עמוק כל כך שאנחנו כבר לא מבחינים בו?

זהו תהליך עדין של פענוח, תהליך שמתחיל מתוך מקום של סבלנות ואהבה עצמית, שמזמין אותנו להכיר את עצמנו מחדש, לעיתים דרך עיניים רכות, כדי לבנות את הדרך שלנו עם כוונה.

"וכל פרח שנפתח — עומד בניסיון" (לאה גולדברג)