הכתבה הזו נולדה בעקבות פגישה אחת עם שירה ג'רג'י, שאחריה כבר לא יכולתי להמשיך בחיי כרגיל.
"לפני עשר שנים גיליתי שאבא שלי פדופיל", היא פתחה, ואני הרגשתי אגרוף בבטן. זה קרה ביום הולדתה ה-40, הגילוי היה קשה מנשוא, והלב, שלא הצליח להכיל את עוצמת הידיעה, קרס. "הרגשתי כאילו מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים. אם אבא שלי פדופיל, מה אני באמת יודעת עליו, עליי? הוא תמיד היה אלים כלפיי, וייחסתי זאת לעובדה שהוא נולד למנטליות כזו. כשגיליתי את זה, הבנתי שהכול שקר. רציתי את האמת. פניתי לאחים שלי. הם כעסו עלי, אמרו שאין לי זכות, ומאז אנחנו לא מדברים".
לשירה אין זיכרונות מהילדות ועד גיל 12, לכן מרגע שנודע לה על אביה החלה לאסוף מידע מבנות דודות וחברות שנעלמו. התשובות שגילתה היו קשות להכלה. "היינו כסחורה ביד הסוחר", היא אומרת. "הדבר לא היה סוד בקרב המשפחה, כולם ידעו, ואף אחד לא התערב ומנע את הפגיעה בבנות". את התקף הלב הבא קיבלה כשהתברר לה כי גם אמה המנוחה ידעה הכול. חרף כל זאת המשיכה שירה לעבוד ולגדל את ילדיה, בעוד הקרקע הולכת ונשמטת תחת רגליה, עד שעברה אירוע מוחי קשה ממנו כמעט לא חזרה לחיים. כשחזרה, בעקבות החוויה המטלטלת, הבינה שהייעוד שלה הוא להציל לפחות ילדה אחת.
צו גיוס
לפני כשנתיים פוטרה שירה מעבודתה; כשחלף ההלם הראשוני, הבינה כי זוהי עבורה הזדמנות משמיים לעשות מעשה, ותוך פחות משבוע החליטה – היא תקים מקום משלה. כך נולד מרחב 'נשי-אישי', מרכז לנשים הפועל על בסיס תרומות ומתנדבות ומספק לנשות הסביבה "מקום להיות" בו. המרכז, שהוקם בבניין נטוש בקריית שמונה, מעניק סיוע והעצמה לנשים בתחומים ובאופנים שונים, ובכלל זה עזרה לנערות ולנפגעות תקיפה מינית.
תהליך ההקמה היה מהיר. "העליתי סרטון לפייסבוק", היא מספרת, "והזמנתי את כולם לעזור בשיפוץ ולהגשים את החלום. תוך שלושה שבועות הכול שופץ! זה היה אחד הניסים הכי גדולים. ביום ההולדת שלי חגגתי את פתיחת המרחב. זה היה מושלם מבחינתי: החיבור בין יום ההולדת ופתיחת המרחב. זה מחבר אותי לרגע בו הכול התחיל, לרגע בו הבנתי שהדרך שלי להציל את עצמי היא להציל אחרות", היא אומרת, ומסייגת מיד: "המילה 'להציל' קשה, כי בעצם אני לא מצילה את עצמי, אני כבר אחרי. הסיפור שלי הוא בעצם סיפור על תעוזה והשראה".
מגוון רחב של פעילויות ב'נשי-אישי', בהן סדנאות, הרצאות, חוגים ומפגשים, שאת כולם מעבירות נשים או נערות מהקהילה. את קבוצת הנערות של כיתה ו', למשל, מפעילות נערות בנות 15. עוד במרחב חנות בגדים קהילתית שהבגדים הנמכרים בה מגיעים מתרומות ומחירו של כל בגד עשרה שקלים, כך שידוע לכולן מראש מה המחיר. נשים שידן אינה משגת לשלם אפילו מחיר סמלי זה יכולות להתנדב בתמורה, וגם אז, מדגישה שירה – רק במה שהן רוצות. "מה שעומד מאחורי הרעיון", היא מסבירה, "הוא ללמד אותן להעריך את עצמן. להבין שכל מה שהן יכולות לעשות למען המרחב, אפילו לטאטא או לנקות שירותים, יש לו ערך".
גם מחסן למוצרי היגיינה וטיפוח יש במרכז. "זה צו גיוס שלנו כנשים, לעזור לכל אישה ונערה שאין לה", מסבירה שירה. "ישראל 2020, ויש בנות שלא הולכות לבית הספר בימי המחזור החודשי בגלל מחסור בתחבושות הגייניות. אצלנו במרחב כל נערה יכולה לבוא ולקבל כל מה שהיא צריכה. יצאתי לאחרונה בפיילוט שבמסגרתו בחדרי השירותים לבנות בבתי הספר יש ערכת מוצרי היגיינה חינמית, עם הסבר לצו הגיוס הזה. זה התפקיד של כולנו לדאוג שאף נערה לא תהיה לבד עם הבעיה שלה. כל נערה מוזמנת גם לקחת וגם לתת".
פגיעה מינית היא לא מה שמגדיר אישה
באחד הפרויקטים המופעלים במרחב, 'לפחות ילדה אחת', זוכות נערות נפגעות תקיפה מינית לליווי של קהילת מנטוריות, ששירה היא אחת מהן. "הגישה שלי בטיפול בנפגעות תקיפה מינית היא קודם כל להפסיק לקרוא להן 'נפגעות תקיפה מינית'", היא מסבירה, "כלומר, שאותה הילדה/נערה/אישה תפסיק להגדיר את עצמה ככזו, כדי להפריד בין מה שקרה לבין מי שהיא. הרי בכל אחת יש עולם ומלואו שהיה בה לפני התקיפה, ונשאר גם אחריה, ואני רוצה להפריד בין מה שקרה לבין מי שהיא. כדי שלא תגדיר את עצמה באופן אוטומטי כנפגעת, ואז תישאר עם ההגדרה העצמית הזו ולא תוכל להמשיך הלאה. לדוגמה: אני שירה, אימא, נשואה, מנהלת, יזמת חברתית, אחות, בת, חברה, שכנה, רוקדת ושרה. פעם פגעו בי מינית. אני רואה את חשיבות העניין מדי יום כשאני פוגשת את הנערות האלה. אני היחידה שלא מגדירה אותן נפגעות תקיפה מינית. אני היחידה שלא מרשה לאף נערה כזו להגיד על עצמה 'אני נפגעת תקיפה מינית', אלא: 'אני נערה, אני תלמידה, אני אחות של, חברה של, אני שרה/מציירת/רוקדת. פעם פגעו בי מינית'. פגיעה מינית זו חוויה קשה מאד, אבל אני רוצה שהן לא יתנו לה לשנות את המהות שלהן. אני רוצה להראות לנערה הזאת, לאישה הזאת, מי היא לפני הפגיעה, ולאן היא יכולה להגיע למרות הפגיעה. אחרי שהן עוברות את התהליך הזה אפשר לטפל בנפש שנפגעה. לכן ההצלחות פה הן לפעמים כל כך מיידיות, שההורים נשארים מופתעים. הורים שמעורבים בטיפול של הילדות לא מאמינים שבזמן קצר כל כך הילדה רוצה לחזור לבית הספר, רוצה לחזור לרקוד, וסוף סוף היא מחייכת בבוקר".
גם חדר טיפולים קהילתי יש במרחב, בו תורמות המטפלות מכישוריהן שעתיים-שלוש בשבוע. פרויקט נוסף הוא מרכז 'בריאה' לתמיכה וסיוע למתמודדות עם סרטן. ב'בריאה'מסייעים לחולות לקדם תורים, דואגים להסעות ולליווי של חולות לטיפולים מצילי חיים, ועוד. 'שומרת אחותי אנוכי' היא קהילת מתנדבות נוספת למען זקנות עריריות, ויש במרחב פרויקטים נוספים.
מקום לגדל בו נשים חזקות
בימים אלו פועלת שירה להקמת מרחב טכנולוגי, שישמש להכשרתן של הנערות והנשים בקורסים שיועברו על ידי סטודנטיות מתל-חי. "זה קרה אחרי שהתברר לי שיש נערות ונשים שמעולם לא הדליקו מחשב. אחרי שבכיתי יומיים, כמו אחרי כל גילוי קשה, החלטתי לעשות מעשה. מהצד השני, החזון של המקום הוא שנשים ישתמשו במרחב הטכנולוגי כבמשרד שלהן. המקום הזה הוא בשביל לגדל נשים חזקות".
בעזרת סטודנטיות מהמגזר הדרוזי פועלת שירה גם להקמת מרכז דומה בכפרים, ויחד עם מתמחות מהחוג לעבודה סוציאלית, היא פועלת להקמת פרויקט למתן מענה לצעירות בסיכון. חשוב לה להדגיש ש'נשי-אישי' מופעל כולו באמצעות תרומות. "העירייה לא מממנת", היא אומרת, "אני משלמת שכירות, חשמל, מים וארנונה מהכסף שאנחנו מקבלות ממכירת הבגדים פה בחנות, ומחלק מהפעילויות שיש עליהן תשלום סמלי". הפעילויות ששירה יוזמת הן רבות, היא נעזרת בצוות מתנדבות קבוע ומתחלף, ונהנית מקשרים טובים ושיתופי פעולה עם העירייה והמועצות באזור, הביטוח הלאומי, המשטרה, ועדיין, היא מבהירה, יש עוד כמה דברים בהם היא זקוקה לעזרה: הקמה של גינה קהילתית ותפעול שוטף; מתנדבות נוספות לעבודה בחנות, בניקיון ובתחזוקת המרחב; נהגות להסעת חולות סרטן לטיפולים במקומות מרוחקים כרמב"ם ותל השומר; תרומות כספיות לתשלום שכר הדירה ולרכישת מחשבים למרכז הטכנולוגי, או קבלת מחשבים בתרומה; סיוע בארגון ערב התרמה לקראת שיפוץ חיצוני, ויצירת שיתופי פעולה ארוכי טווח עם ארגונים ומקומות עבודה. וממה שירה עצמה מתפרנסת? "אני עובדת אצל אלוהים", היא מצהירה, "אני מסתפקת במתנות שהעולם בדרכו מעניק לי. כשמישהי מזמינה אותי לטיפול, לשייט או להרצות בניו-יורק, זה השכר שלי".
בתום הריאיון, החיים שלי שוב אינם נראים לי מובנים מאליהם. אני מרגישה שיש לי זכות גדולה להכיר את שירה ואת סיפורה; סיפור שמתחיל בכאב, ובאומץ לב הופך סיפור על השראה ותעוזה.
פורסם לראשונה בגיליון 234 מיום 26 בפברואר 2020
