fbpx

מסע לדיוק עצמי

בסיפורה רב-התהפוכות של רותם אשכנזי אפשר למצוא ניו-אייג', התחזקות בדת ויציאה בשאלה, חתונה וגירושין, המרה של מגדר (ל"חוסר מגדר"), אבל לפני כל אלה מוטב פשוט לראות בו איך אפשר לבחור להיות מי שאת.ה

סטריאוטיפי מזה לא יכול להיות: רותם אשכנזי פותחת את דלת ביתה בראש פינה בחצי התנצלות על כך שהיא מצויה בעיצומו של סשן מניקור. ברבע השעה הבאה, תוך כדי דיבור והכנת קפה, היא מורחת בשלווה ובמקצועיות לק שחור על ציפורניה. זה נראה כמו העיסוק הטבעי ביותר בבוקר שמשי במרפסת פוטוגנית מלאת צמחים ואור. בקצה השני של הבית רובץ כלב האסקי סיבירי מעורב לבן. גם ניסיון להבין מבעלת הבית האם הוא זכר או נקבה, כדי להתאים את הפנייה לליטוף, מעלה תשובה לא מפתיעה. "הוא הוחתם בלידתו כזכר", היא אומרת. מה שאומר שהוא נולד בגוף זכרי, אך זוהי נקודת המוצא הבסיסית בלבד – השאר פתוח לאפשרויות ותלוי רק בנטייתו האישית. כמו אשכנזי, 40, שנולדה כזכר אך מתייחסת אל עצמה כאל נקבה, קבל עם ועדה. לא משהו שרואים הרבה בגליל העליון, בטח כשמדובר ביישות עתירת נוכחות בגובה 182 ס"מ, שאחרי הרבה שנות סכסוכים פנימיים, הסתרות ותהפוכות, אין לה שום כוונה להחביא יותר דבר. באים להתאמן בסטודיו לפילאטיס 'פלאי הגוף' ביסוד המעלה? מעוניינים בטיפול אלטרנטיבי, דיקור, שיאצו או הכוונה שאמנית? גם שם תקבלו אותה כמדריכה או מטפלת וכמו שהיא – בלי חומר מדלל. בלבול של העומדים מולה מתקבל בהבנה ובהומור. "לפני ארבע שנים, יצאתי שוב (על ה"שוב" בהמשך, ע"ט) מהארון כקווירית או א-בינארית, שזה אומר שאני חסרת מגדר באופן כלשהו, נעה בקלות בין המגדר הנשי לגברי בנראות ובשפה", היא מסבירה.

"בגיל 20 ומשהו קלטתי שאני בפוסט טראומה"

היא נולדה בראשון לציון, כילד עדין העונה לשם יניב, שידע שנעים ונוח לו יותר להיות בחברת בנות ולא הבין את הכינויים "הומו" ו"קוקסינל" שנזרקו לעברו בלעג. לא צריך להיות אדם רגיש במיוחד כדי להזדקק לטישו כשהיא משרטטת – במינימום תיאורים וסנטימנטים – חוויות ילדות איומות ועתירות אלימות ואובדן. "לגדול ככה בראשון של תחילת שנות השמונים לא היה כיף. להיות שונה משאר הבנים היה מסוכן, והרחוב היה מסוכן. כמובן שלא הצלחתי להגדיר ולהבין מה אני. מדובר על שלושים ומשהו שנים אחורה וכל השפה שרווחת היום בכלל לא הייתה. זה גבה מחירים. סבלתי מהקנטות ואלימות פיזית ומילולית מגיל צעיר, בתוך ומחוץ בית ספר", היא משחזרת.

צילום: מיכל קולבר שטוי

כילד צעיר לבשת בגדי בנות?

"ההורים שלי הלבישו אותי בצורה רגילה, אבל אי אפשר היה להתעלם ממני. תמיד הייתי גבוהה ובכל מקום שהלכתי אליו העיניים היו עלי. זיהו שמשהו בי אחר. ביסודי התחלתי להאריך את השיער וזה גם תרם לשאלה 'אתה בן או בת?', אבל ברוב המקרים זה לא היה נחמד או סובלני. רק בגיל 20 ומשהו קלטתי שאני בפוסט טראומה ושכל פעם כשאני רואה חבורת גברים ברחוב אני עוברת לצד השני, מתפללת לא להיתקל בהם. זה ניהל אותי כל כך הרבה שנים, זה היה באוטומט שלי".

איפה ההורים היו? איך זה עבר להם מתחת לרדאר?

"לא הבאתי כלום הביתה. כנראה התביישתי מאוד והם לא ראו. בנוסף, כשהייתי בת עשר, אחותי הבכורה (והיחידה, ע"ט) דבי חלתה במחלת ליים והפוקוס היה עליה. הם לא אשמים בדבר. התמודדתי עם זה די לבד, בחטיבה לא הייתי עולה להסעות של בית הספר כדי לא לחטוף מכות. הייתי הולכת ברגל. מצאתי לעצמי כל מיני דרכים לשרוד. פעם חיכו לי חמישים בנים מחוץ לתיכון וניצלתי מלינץ', בסופו של דבר".

אני חייבת לציין שמהיכרותנו את לא נראית פראיירית. גבוהה, לא עלה נידף, ועם לשון

חדה ומהירה.

"היום אני לא פראיירית, אבל אז לא ידעתי להגיב וזה שיתק אותי. האיכויות הנקביות שהיו לי היו מאוד דומיננטיות וזה איים על הגבריות. תמיד הייתי אדם פתוח ואותנטי ומה שרואים זה מה שיש. זה היה חשוף ולכן הייתי פגיעה. הוטרדתי גם על ידי בנות. מכיתה א' היו שתי בנות גדולות ממני בשנתיים שהטרידו אותי על בסיס קבוע עד שעברו לחטיבה, ברמה של לדחוף אותי לפינה בבית הספר ולהוריד לי את המכנסיים כדי לבדוק מה יש לי".

הנפש היחידה שנחלצה לעזרה הייתה חבר ילדות ושכן, שלחם את מלחמותיה בחוץ, "אבל בלעדיו הייתי חסרת הגנה לחלוטין. מה שהציל אותי היו המעגלים הפנימיים שלי, של הכיתה והחברים. שם הייתי מאוד אהובה ומקובלת. השנאה הייתה מאנשים זרים. מצד אחד זה היה דיסוננס קשה, אבל האהבה והביטחון האלו באמת עזרו לי. אחרת הייתי בבדידות גמורה".

צילום: מיכל קולבר שטוי

"פתאום התוודעתי לישות העליונה הזאת, בוראת הכול"

בגיל ההתבגרות היא החלה לחקור את המיניות שלה. "יש הפרדה מאוד ברורה בין העדפה מינית לבין מגדר. הזהות המינית מתפתחת בגיל ההתבגרות, אז אתה מתחיל להבין למי אתה נמשך, אבל ילד בגילאי 8-4 הוא לא מיני, יש שם מגדר. וזאת הייתה התחושה שלי. החברה הגדירה את הזהות המינית שלי לפני שאני בכלל חקרתי והבנתי אותה. הרבה שנים הגדרתי את עצמי כבי-סקסואל או כגיי, אבל התחלתי לראות שיש לי גם משיכה מינית לבנים. ועדיין הייתה קיימת משיכה לנשים עד גיל 23 בערך", היא מסבירה.

בגיל 16 גם הפציע חבר ראשון, אותו קירבה והרחיקה לסירוגין, מבולבלת. בתיכון למדה במגמת קולנוע והמצב שם הפך לנסבל יותר. היא התגייסה לצבא כעתודאית ולמדה קולנוע בכרמיאל, אך הקשיים הגיעו מבית. מחלתה של דבי החמירה ומצבה התדרדר מאוד. ההורים טסו איתה לטיפולים בני שנתיים בחו"ל ושבו ארצה ללא מזור. המשפחה עברה לבית מונגש יותר בחולון, בו נפטרה דבי. כעבור שנה, כשהגיע מועד הגיוס, הבינה רותם שרק בנות העתודה זומנו ליחידות ההסרטה של צה"ל ושהבנים שובצו ליחידות "רגילות" לפי הפרופיל שלהם. וזה, יחד עם מצבה הנפשי הלא פשוט, הכריעו את הכף. צה"ל נאלץ לוותר על שירותיה.

אז גם התחילה התקרבות של המשפחה לדת, שתפסה פרק מרכזי בחייך בהמשך.

"במהלך שמונה השנים בהן אחותי הייתה חולה, הבית עבר הרבה מאוד תהפוכות ואשפוזים והייתה סוג של התקרבות ליהדות. אחותי ביקשה לאכול רק כשר ושלא ייכנס אוכל לא כשר הביתה, הדליקה נרות לפני שבת ונטלה ידיים – סימנים כאלה של חיבור, לא כולל שמירת שבת. אבא שלי אולי חשב שזה יעזור, וקצת התחיל להניח תפילין ולקבל ייעוץ מרבנים למיניהם, כי המצב שלה היה מאוד מאוד מסובך. אני לא הייתי שם בכלל. לי זה הרגיש מוזר, כי חייתי אז בבור שחור מבחינת אמונה. כעסתי מאוד על הסבל שאחותי והמשפחה שלי עברנו, וההתקרבות הזאת הרגישה לא אמיתית. היום, כהורה, אני לא שופטת ויודעת שאתה תעשה הכל בשביל הילד שלך, בטח כשהוא במצב של סכנת חיים".

מתי זה השתנה?

"מגיל צעיר הייתי מאוד מחוברת לניו אייג', ואחרי שדבי נפטרה היו לי גילויי נשמה אינטנסיביים. הרגשתי את הנוכחות שלה פיזית, היא באה אלי בחלומות. אני מקבלת הרבה מסרים בחלומות. פתאום חזרה לחיים שלי נקודת אור והתוודעתי בחזרה ליישות העליונה הזאת, בוראת הכל, שהיום פחות אקרא לה 'אלוהים' אבל זה אותו הדבר. קבלה הייתה אז טרנדית, התחלתי להתעניין בזה ולאט לאט התחלתי להתקרב ליהדות. פתאום מצאתי את עצמי בגיל 22 רוצה לשמור שבת, ממקום של ריפוי עצמי. הייתי מאזינה למוזיקה נעימה, מציירת. לאט לאט זה התפתח ונכנסו אלמנטים יהודיים. בסביבות שנת 2001 הכרתי חבר דתי-פריק כזה, עשיתי אצלו כיפור ושמרתי שבת".

כשלוש שנים מאוחר יותר, טסה להודו לשנה כשהיא כבר שומרת שבת. אפיזודה רומנטית שהתפתחה לדרמת מתח, הובילה לניתוק מודע מהזירה המינית. "הכרתי בחור והיינו יחד ובמקביל התחילה להתפתח חקירה רומנטית-מינית עם חברה טובה ואהובה שלי. שני הדברים קרו במקביל אבל ללא ידיעתם, וכשהוא גילה הייתה דרמה מאוד גדולה. טסתי מכונסת בעצמי ובשנה הזאת החיפוש הדתי-הלכתי שלי התחיל להתפתח", היא מספרת.

בערב שבת שבילתה בבית חב"ד בצפון הודו, הכירה רותם את מי שתעמוד לצידה בהמשך בחופה, אם כי בחתונה הזאת תהיה רק כלה אחת בשמלה לבנה. "היא דתייה מבית והיה בינינו חיבור, אבל אני הייתי חסומה. היא הייתה מאוד בעניין". בסוף 2004 שבה ארצה כגבר חובש כיפה בן 24. אז גם נכנס הגליל העליון לתמונה. "התחלתי ללמוד רפואה סינית ב'אלימה' שבאור הגנוז. משהו בטיול הזה אמר לי שאני רוצה להתחתן, להתמסד, שיהיו לי אישה וילדים. הלכתי לכיוון הזה טוטאלית, התחלתי לפגוש נשים דתיות".

הדייטים לא צלחו אבל האקסית נותרה בתמונה. הדבר הוביל לחתונה, שנה לאחר השיבה מהודו. במקביל, הודקו קשרים עם "חבורה מקסימה של דתיים צבעוניים כאלה. היהדות התלבשה על המקום ההיפי הזה וזה מאוד קסם לי".

האקסית שלך ידעה אז, לפני הנישואים, על החיפושים וההתנסויות המיניות?

"שיתפתי אותה בעבר שלי ושהייתי עם נשים וגברים. היא קיבלה את זה, אבל מאז זאת הייתה קצת תיבת פנדורה, כי לא דיברנו על זה בכל השנים המשותפות שלנו. לימדתי אז ב'אלימה' ובשנה הראשונה גרנו בירושלים ואז עברנו לצפת. בהמשך עברנו מקריית האומנים לאזור יותר הארד קור מבחינה חרדית ואז התחלתי להתיישר, קצת נכנעתי באיזשהו אופן".

צילום: מיכל קולבר שטוי

"התפילה שלי הייתה להיות שקופה"

בתם הבכורה נולדה שנה לאחר הנישואים, ורותם – אז עדיין יניב – גילתה זיקה לזרם הברסלבי, אבל שוב, כמו בילדות, מצאה את עצמה בתוך עולם עם קודי התנהלות נוקשים, שדורש ציות ולא מוכן לוותר, למשל, למי שאינו מפסיק לשמוע מוזיקה חילונית "של פעם". "וזה התחבר בדיעבד לביקורת ולהסתרה שחוויתי בילדות. חינכתי את עצמי שלא לדבר עם הידיים כי זה סממן נשי, פשוט הדחקתי את המיניות שלי. אני תמיד אומרת שלא הייתי בארון כי כנער היה לי בן זוג והייתי במצעדי הגאווה הראשונים, אבל אז – אני תמיד צוחקת – שלא רק שנכנסתי לארון, אלא לארון הקודש. וזה הביא את כל האיסורים והמורכבות שלו".

המסלול לדיכאון היה בטוח ומהיר. "חוויתי את זה המון. שוב אני לא בסדר, מנסה ומנסה ולא בסדר. הייתי מאוד בודדה ולא הייתה נפש חיה שיכולתי לדבר איתה. נשברתי והתחלתי ללבוש שחור-לבן כדי שיניחו לי. כל החיים אני בולטת וכל האנרגיה עלי, והתפילה שלי הייתה להתחיל להיות שקופה. אבל זה העצים את הדיכוי ולאט לאט התחלתי להתעורר להבנה שאני בדיכוי עצמי ושוב לא במקום שלי", היא נזכרת.

בניסיון ליצור הטבה, הניעה שינוי גיאוגרפי ליסוד המעלה ("הבנתי שאני כבר במקום של לחיות או לחדול"). "הורדתי את הכיפה. הבת שלי הייתה כבר כמעט בת חמש, היינו עם עוד ילדה בדרך. כבר לא התפללתי, לא היו עלי שום סימנים דתיים, רק שמרתי שבת כי אהבתי את זה. מי שיש לו עיניים היה רואה את הנשיות שלי. אבל עוד לא התפייסתי איתה כדי שזה ייצא החוצה".

בין גלגלי ההצלה שעליהם הצליחה לטפס היה המחול. "זה היה חלום חיי והשפה הראשונה שהייתה לי. עוד לפני שתיקשרתי במילים תיקשרתי עם הגוף, אבל לא מימשתי את זה. להיפך, הדחקתי עד כדי כך שממש שכחתי שכשהייתי ילד קטן הלכתי לחוג ריקוד, אבל פרשתי כי הייתי הבן היחיד", היא אומרת.

אותו ניסיון בילדות שלא ליפול לסטריאוטיפ הפך להחמצה אדירה שנחווית גם היום, אבל אז, גם במסגרת חובבנית לכאורה, הצליח עולם המחול לחזק אותה. "למדתי ריקוד בירושלים במסגרת דתית וחדשנית, ומשבוע לשבוע התחלתי לחזור לעצמי. עוד לימדתי ב'אלימה' והייתי יניב. הוספתי לעצמי את השם 'שלום' כי רציתי להשלים עם עצמי. המחול נתן לי כוח שהצליח לאפשר לי להפגין את הצד הנקבי שלי. זאת הייתה פריצת דרך גדולה ואחד הדברים שהביאו להבנה שאני חייבת לחיות את חיי ולשחרר".

בסביבות 2014, אחרי שלוש שנים ביסוד המעלה ותשע שנות נישואים, התגרשתם.

"זה לא היה פשוט. הגדולה הייתה בת שש ומשהו והקטנה בת שנה ומשהו. עברנו תהליך מאוד ארוך וטוב שכלל טיפול זוגי ממושך – שהתחיל לפני הפרידה – אבל אי אפשר היה להמשיך יחד. אחרי הגירושים היא רצתה לחזור לאזור ירושלים כדי להיות קרובה למשפחה שלה. חשבתי שזה גם מה שאני אעשה כדי להיות קרוב לבנות, אבל אז הכרתי פתאום גבר, אהבה חדשה, וזה קצת טרף את הקלפים. זאת הייתה הכרעה מאוד קשה וקורעת לב אבל החלטתי שאני קצת בוחרת בעצמי ונשארת בגליל".

צילום: מיכל קולבר שטוי

שלום מחודש עם עצמי

רותם עברה לראש פינה ובמשך שנתיים נסעה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני כדי להיות עם בנותיה. "זה היה סידור לא פשוט אבל עשיתי את זה", היא מסכמת. אחרי שנתיים האקסית שלה עברה עם בן זוג לגולן, כך שדברים הסתדרו. מאותו אהוב רותם נפרדה לאחר כשלוש שנים, "ורק בשנים האחרונות עשיתי שלום מחודש עם האשה שבתוכי. הכרתי קהילה מדהימה שנותנת לי גב לשחרר את ה-two spirit שבי, ככה קוראים לזה האינדיאנים. רואים את זה בהרבה שבטים מסביב לעולם, שאותן 'נשמות' קוויריות זכו למעמד מאוד מכבד בקהילה. הן היו המחנכות והמרפאות שלה – מה שהיה מאוד שונה ממה שקורה פה, אם כי כיום השפה והמודעות נפתחות", היא אומרת. "עשיתי תהליך רציני כדי להבין שאותה עדינות שהייתה חשופה לעיני כל וספגה כל כך הרבה אלימות, היא לא נקודת חולשה אלא כוח. התחלתי להביא דרור וביטוי מחודש למקום הזה, במקום לכבול אותו".

 ואז התחילו כל השינויים החיצוניים?

"כן. למרוח לק, ללבוש מה שבא לי גם אם הוא נשי. הארון הגברי משעמם נורא. השפה השתנתה ברובה ללשון נקבה, למרות שכששואלים אותי באיזו לשון לפנות אלי, אני אומרת שמעורבת, כי ככה גם אני מדברת".

עם כל הפתיחות והכבוד וזה שאנחנו ב-2022, את לא חיה בתל אביב. הפריפריה

הצפונית מצליחה לעכל אותך?

"בגלל שאני במקום שבו אני שלמה עם עצמי, זה לא גורר אישיוז. אני מסתובבת בגליל איך שבא לי. אני דמות, אנשים שאני לא מכירה פונים אלי כי הם מזהים אותי. בסך הכל אני לא מרגישה עוינות או פחד. זאת שאלה ששואלים אותי הרבה, כולל בתל אביב. אבל זאת לא השאיפה שלי לגור שם. המקום שלי הוא פה ואני אהיה פה מי שאני. אני נתקלת בהרבה פתיחות ושואלים אותי באיזו לשון לפנות אלי, שזה וואו".

את מדריכת פילאטיס בסטודיו שיש בו גם הרבה מתאמנים מבוגרים. באימון הזה

המדריך נמצא בפרונט ונדרש לתקן את המתאמנים במגע וליצור דינמיקה נינוחה

ונעימה. איך זה עובד?

"עם הזמן, המתאמנים שלי התחילו לשמוע אותי מדברת על עצמי ואל הקבוצה בלשון נקבה, והם התרגלו לזה. גם כשיש רוב גברי בקבוצה אדבר לפעמים בלשון נקבה והם זורמים איתי לגמרי. אני רוצה להיות משוחררת בכל מקום. אם אני באה לא טוב למישהו יש בחירות שהוא יכול לעשות לגבי זה, אבל אני לא אשלם את המחיר של להתכווץ שוב. בשורה התחתונה, אני אותו אדם ורק יותר מאושרת ופתוחה ולכן יותר כייפית לסביבה".

הבנות שלך חיות שני עולמות שונים באופן קיצוני. עם אמא הן חיות בבית דתי, ואיתך זה

משהו אחר ומאוד צבעוני בכל המובנים.

"היה שלב הסתגלות. אני מדברת בלשון נקבה ומורחת לק ולפעמים אנחנו עולות על שמלות ועל עקבים ביחד, וכאלה דברים. לקטנה זה יותר טבעי. יצאתי מהארון מול הגדולה כשהיא הייתה בת עשר, היא לא ממש הבינה את המשמעות עד הסוף. עכשיו היא בת 14 ומאוד משוחררת עם זה. שאלתי אם החברות שלה יודעות, היא אמרה שכן, אבל שזה לא כזה ביג דיל. זה היה עוד נושא אחד שהן דיברו עליו. היא אמרה: 'החברות שלי מתות על גייז'".

הן קוראות לך "אבא"?

"כן, אבל לפעמים פונות אלי בטבעיות בלשון נקבה. הן מקבלות תמונה מאוד רחבה של החיים. ממני – לפחות – הן מקבלות מסר של להיות נאמנות לעצמן בכל מחיר ולא לפחד להיות במסע של דיוק עצמי. זאת אמנם מורכבות גדולה, אבל לדעתי הן מקבלות מתוכה מתנה גדולה. לראות את החיים כפי שהם ולמצוא את הנתיב שלהן".

היא באה, כאמור, מעולם הרפואה הסינית ובשנים האחרונות עוסקת יותר בליווי של תהליכי שינוי, העצמה וריפוי. "עבודה עם אנשים ברמה הרגשית מעניינת אותי היום יותר מלטפל פיזית. אני חוקרת כבר הרבה שנים את נושא השמאניזם והעבודה שלי בקליניקה טקסית יותר. אנשים מרגישים לידי בנוח, הם יכולים להרפות ולהיות מי שהם. וזאת מתנה שאני מביאה אותה מאוד בפשטות".

וגם יש לך בן זוג, אם לסיים בנימה אופטימית.

"בן הזוג הנוכחי שלי ואני הכרנו לפני שנתיים בסוף הסגר הראשון ומהיום שהעיניים שלנו נפגשו אנחנו יחד. איתו אני יכולה סוף סוף להיות מי שאני".

אולי יעניין אותך גם:

מרכז קליימטק חדש נחנך במחניים - קרדיט צילום ארז בן סימון
עתיד ירוק: מרכז קליימטק חדש נחנך במחניים
בשיתוף פעולה נרחב בין גופי ממשלה ותעשייה,...
1
מנרה לא הושמדה
לפני כשבועיים גילו חברי מנרה פוסט ברשתות...
שיר כץ copy
המחאה תפורה עליה
עם תיקי כדורסל של הפועל גליל עליון, שקי שינה...

Education Template