מסע אחר

שלושה ימים של מסע. לא רק הליכה במדבר, אלא גם דרך פנימית של גילוי, חשיפה והתמודדות. מסע 'ביג' היה אתגר – פיזי ונפשי. כל צעד קדימה היה גם צעד אל תוך עצמי. איך אני מתמודדת? איך אני מביאה את עצמי לידי ביטוי – כאמא לבן שלי, כבת אדם מול קבוצה?

ואז הגיע הרגע שבו עמדנו יחד, עם הזריחה, אחרי העלייה בשביל הנחש למצדה. רגע של הבנה, של עוצמה ושל חיבור שאין לו מילים.

המדבר תמיד משאיר חותם. הוא לא מקום ניטרלי. הוא מציב אותך מול עצמך, מחייב אותך להקשיב לשקט שלו, להרגיש את הנוכחות שלך בתוכו. אולי זו הסיבה שהוא מעורר אצל רבים התנגדות – כי הוא לא מאפשר בריחה. אין בו מסיחים, אין לאן להימלט מהמחשבות שמגיעות, מהתחושות שמבקשות מקום. אבל דווקא מתוך המפגש הזה, מתוך החיכוך עם המרחב החשוף הזה, קורה משהו עמוק. החזרה ממנו היא לא כמו יציאה מהצגה שהשפיעה לרגע ואז נשכחה. זה קתרזיס מסוג אחר – לא כזה שמנער אותך מתוך סערה, אלא כזה שמניח בך שקט. לא התעוררות מחלום רע, אלא התעוררות אל משהו אמיתי, בהיר. מסע שממשיך להתקיים גם אחרי שהוא נגמר.

שלושה ימים שבהם למדתי על הגבולות שלי – איפה אני מסכימה להיחשף ואיפה אני נזהרת. איך אני נותנת לבן שלי לראות אותי באמת, עם הכוח וגם עם הקושי, בלי פילטרים, בלי מסכות. ראיתי אותו, והוא ראה אותי. בתוך הצעדה, בתוך השקט של המדבר, בתוך החיבורים האנושיים שנוצרו סביבנו. בתוך הרגעים שבהם הגוף התעייף אבל הלב התמלא, כשהצעדים האחרונים בטיפוס נראו בלתי אפשריים – ואז הגענו לפסגה.

זה היה מסע של שיח. של שתיקות מלאות משמעות. של תמיכה הדדית בין הורים לילדים, בין אנשים שעד לפני רגע היו זרים והפכו לשותפים לדרך. מסע שבו כל אחד מאיתנו מצא את עצמו מול מראה – מול מי שהוא רוצה להיות, מול איך שהוא נתפס בעיני אחרים, מול הדרך שעוד לפניו.

תודה מיוחדת לאליה, שהיא מהות המסע. ההתעקשות שלה על המעגלים – הרגעים שבהם אנחנו מקובצים יחד, לא כאנשים שמחפשים פתרונות אחד לשני, אלא כאנשים פשוטים, שנכנסים למעגל ומביטים זה בזה במבטים חשופים, מבלי לדבר. כל מעגל היה כמו מסע קטן בפני עצמו, ומעבר לתרבות של החיבור האנושי, זו הייתה עוצמה עמוקה של התבוננות פנימית. אליה ידעה שזה לא רק טקס או תרגיל. ההתעקשות שלה על המעגלים, שבהתחלה גרמה להרבה אי נוחות, התגלתה כמרכיב הקריטי שעומד בבסיס כל חוויית המסע. המעגלים האלה לא היו סתם מקום לפסק זמן – הם הפכו את הכל למשמעותי יותר, עמוק יותר. שם, בין שיתוף לשתיקה, נכנסו התובנות הגדולות, שם נשמעו הקולות הכי אמיתיים של כל אחד מאיתנו. המעגלים הובילו אותנו להבין דברים שלא היינו שמים לב אליהם קודם, והם פשוטו כמשמעו – פתחו אותנו. אליה לא התפשרה עליהם, והיום אני מבינה למה. כל אחד מהם היה שלב נוסף במסע, לא רק פיזי אלא גם רוחני, שהוביל אותנו אל עצמנו.

אני יוצאת מהמסע הזה קצת אחרת. חזקה יותר, ברורה יותר. עם יותר שאלות, אבל גם עם תשובות. עם חוויות שילכו איתי הרבה מעבר לשבילי המדבר.

תודה למחלקה לחינוך הבלתי פורמלי של המועצה האזורית הגליל העליון על היוזמה, ההובלה, ועל יצירת חוויה שתישאר איתנו הרבה אחרי שהאבק ירד מהנעליים. תודה מיוחדת לטל ניר האחד והיחיד, לנעמי מרגלית שאין כמוה, לאורי מולר שהמסע לא היה אותו הדבר בלעדיו, לאליה שהיא מהות המסע, ולאביעד, מנהל המחלקה, שמוביל את הכל במסירות. וכמובן, תודה עצומה לצוות הלוגיסטי, שבלעדיו כל זה פשוט לא היה מתאפשר – כי אין על הלוגיסטיקה של מסע 'ביג'.