מנרה מגדלור של תקווה

אמא ואבא, משפחה יקרה, מחלקת צמיחה וקהילה במועצה – זהו החלטתי, אני עוברת למנרה.
אז אמא – את השניצלים לכוון לכיוון רכס רמים בבקשה; אבא – יהיה לך קצת יותר רחוק לבוא לתקן לי את המחשב; ומחלקת צמיחה וקהילה – קדימה, איפה השי שלי? (ובבקשה, בלי תלונות על העליות במנרה, זו לא אני, זו הטופוגרפיה).

עם התחושה הזאת יצאתי בחודש שעבר מיום במנרה במזג האוויר הכי חם שהיה פה בשנים האחרונות (וכן, אפילו במנרה היה לוהט). עליתי אל ההר כדי לשמוע על מאמצי השיקום וההתחדשות. האנשים שפגשתי במנרה דיברו עם להט בעיניים, והשיח היה שיח של עשייה, של ציונות ושליחות. ובנוסף, הם היו ממש נחמדים. כולם. אז כן – קשה לא לרצות להיות חלק מזה.

אחר כך כבר ירדתי לקפה קר בארומה צומת כח ועד שהגעתי לחולתה הגעתי למסקנה שאולי בכל זאת אישאר שם בינתיים כי עוד יש לי כמה עניינים לא פתורים בעמק. ועדיין, חזרתי מלאת השראה ותקווה ממה ששמעתי וראיתי במנרה (אז אולי, רק אולי, בכל זאת אבדוק אם יש איזה מגרש פנוי).

עוד יאיר כאן אור גדול

אחרי שנתיים, אבל מי סופר, של מלחמה, משהו בי התחיל לנוע באי נוחות; יותר מדי זמן בסטרס של מלחמות שמתחברות להן – רגע מתאוששים איכשהוא מהמלחמה עם לבנון, ואז מלחמת איראן – ובאופן כללי תחושה שכל סיוט שיכול להתגשם בהחלט מתגשם לנו כאן בארץ האהובה שלנו. והחטופים עדיין לא בבית; מהמקום הזה התחלתי לכתוב, הרגשתי שזו הדרך שלי להשיג קצת אוויר לנשימה. כתבתי על המון דברים בלי לדעת לאן זה ייקח אותי, אבל איכשהוא זה תמיד נגע בגליל, משהו בי רצה להתחבר מחדש לאזור הזה שאני כל כך אוהבת, ולהשמיע את קולו בעזרת המילים.

כל ההקדמה האישית הזו היא לא כי טעיתי לחשוב שדפי 'על הצפון פלוס' הם "יומני היקר שלום", זה פשוט כי אני רוצה להסביר משהו. להסביר שהייתה כתבה אחת שחלמתי עליה עוד לפני שידעתי שאחזור לכתוב, והיא חיכתה לי בשקט-בשקט עד שהייתי מוכנה. בחנוכה האחרון קיבלתי תמונה בווטסאפ. קצת אחרי תחילת הפסקת האש, כשכולנו כאן בגליל עוד הלומים מאזעקות ונפילות, חנוכיית פרוז'קטורים שהוצבה במנרה האירה את שמי הגליל, מבקשת להזכיר לכולנו בזמנים קשים שעוד יאיר כאן אור גדול. את התמונה שלחתי לכל מי שאני מכירה בערך וכתבתי – "מנרה מגדלור של תקווה". משהו בתמונה הזו הילך עליי קסם ונחרט לי עמוק בלב, קודם כל כי המצג היה מאוד יפה, וגם כי היה משהו מאוד עוצמתי בלראות את אנשי מנרה בשעתם הקשה, חזקים ונדיבים כדי להאיר בתקווה לא רק את הקיבוץ שלהם, אלא את כל העמק שלנו.

צלילים של בנייה והתחדשות

ובחזרה לימינו. אני מטפסת עם הרכב למנרה בעיצומו של גל החום הכי קשה שהיה פה בזמן האחרון עם ההבטחה ש"במנרה בטח יהיה פחות חם". ובכן – שני אנשים שונים שאמרו לי את זה – טעיתם. גם במנרה היה חם. עוד מעט אפגוש את יוחאי וולפין, מנהל הקהילה, ואת עידו שלם, המנהל העסקי והכלכלי של מנרה, כדי לשמוע על מאמצי השיקום, הן במובן הפיזי והן במובן הקהילתי.

אני מגיעה לשער הצהוב ומוצאת אותו סגור. אני עומדת מול השער אבל הוא עדיין לא נפתח, אז אני יורדת מהרכב ומחליפה כמה משפטים עם חבר כיתת הכוננות, והוא פותח לי. מיד כשאני נכנסת אני נתקלת בשלט "מנרה תשגשג תפרח עוד" – צריך להיות שם כדי להבין כמה השלט הזה בכניסה, עם מילים מחג המשק ה-2 של מנרה, מרגש. יחד עם אוויר ההרים והשקט (היחסי, ותכף תבינו למה) של ההר, יש כאן תחושה אחרת, מיוחדת.

מימין לשלט טרקטורים ודחפורים עובדים על התשתיות, רעש של חפירות וקדיחות כל העת, קבלנים ופועלים עמלים עם הקפה הראשון של הבוקר. בדיעבד, הרעש הזה ילווה אותי כל היום, ומשום מה, בעוד שבזמנים רגילים זה קצת מעיק (ואני אומרת את זה בתור מישהי שכל השכנים שלה תקעו כלונסאות בשנתיים האחרונות – לבריאות), במנרה זה היה בשבילי כמו הצליל הכי יפה שיש, צליל של בנייה והתחדשות.

אני נוסעת לאורך הכביש לכיוון מרכז הקיבוץ, מימיני שתי קראווילות חדשות ובתים נוספים בעבודה. אני מחנה את האוטו, כנראה לא במקום הנכון, ומתחילה לחפש את המזכירות. כשאני לא מוצאת את המקום, אני מחפשת מישהו לבקש ממנו הכוונה, ובמשך דקות ארוכות לא פוגשת אף אחד. בסוף אני נתקלת במישהי שמקבלת אותי בסבר פנים יפות, אחרי כמה רגעים מתברר שזו ציפי מהנהלת החשבונות והיא מראה לי את הדרך.

מרפואה סינית לניהול קהילה

אני מקדימה קצת לפגישה עם יוחאי וולפין מנהל הקהילה, ובינתיים מחליפה כמה מילים עם לילך, תושבת כרמיאל, שגויסה לתפקיד מתאמת פרויקט השיקום במנרה, ומשמשת בו כבר שמונה חודשים. אם היא לא הייתה מספרת לי שהיא לא מתגוררת בקיבוץ, הייתי בטוחה שהיא תושבת מנרה. הדרך בה היא מדברת על התפקיד שלה, האש בעיניים, ברור שזה לא רק תפקיד בשבילה, אלא שליחות. במסגרת תפקידה לילך מתאמת בין המאמצים השונים, מרכזת את כל הפרויקטים של ההתנדבות ומסייעת לעידו המנהל הכלכלי ולערן רותם מנהל הפרויקט. "יש המון תיאומים לעשות", היא אומרת, "המון דברים קורים פה בבת אחת ובמקביל. מצד אחד הקיבוץ נראה כמו אתר הרס ומצד שני כמו אתר בנייה. זה מדהים, כי ניהלתי כבר פרויקטים בעבר, אבל זה משהו אחר לגמרי, זה הנשמה פה, זה החיים של אנשים, זה לא משהו פשוט. ואנחנו עושים הכל, הכל-הכל, בשביל להחזיר לכאן את התושבים – שזה קודם כל לייצר להם את כל התשתיות כדי שיוכלו לחזור, ואחר כך לעזור להם לקיים חיים נורמליים. זו שליחות, אין מילה אחרת, אני חושבת שמי שלא מרגיש ככה לא יכול לעבוד פה. הדברים מתגלגלים במהירות, זה מדהים, בכל יום קורה פה משהו, בכל יום מתקדמים. עובדים מבוקר עד ערב".

כמה רגעים אחר כך יוחאי מגיע ואומר לי בוקר טוב עם חיוך. עד שהוא מתארגן במשרד, אני מכינה לי כמיטב המסורת הקיבוצית קפה לצד עוגייה עם ריבה מהכלבולית – הכלבו של מנרה. אני מחכה שניכנס למשרד, ואנחנו אכן נכנסים למשרד שהוא בעצם שולחן וכמה כיסאות במסדרון, המבנה הקבוע של המזכירות נמצא בשיפוץ ואנחנו מתכנסים במבנה זמני. יוחאי, בן כפר הנשיא ותושב הקיבוץ, למד רפואה סינית במשך ארבע שנים, כולל התמחות בתינוקות, ילדים, היריון ולידה, וניהל קליניקה בתחום במשך עשור, מה שאומר שהוא כנראה המקרה היחיד שבו ניתן להגיד בצורה חיובית: "מנהל קהילה דקר חבר קיבוץ". לתחום של ניהול קהילה הגיע אחרי שהרגיש שהקהילה בקיבוץ כבר לא שלו ושל שאר הקהילה אלא נמצאת בידיים של המנהלים. הוא החליט לקחת אחריות והשאר היסטוריה – הוא ניהל במשך ארבע שנים את קהילת כפר הנשיא, אחר כך עשה קדנציות גם בכפר בלום וגונן, כשבמקביל שימש מזכ"ל תנועת 'הבונים דרור'. ואז הגיע הפנייה ממנרה, אותה לקח, כפי שהוא מעיד, מתוך תחושת שליחות וציונות.

יוחאי החל בתפקידו כמנהל קהילה במנרה כשנה וחצי לפני ה-7 באוקטובר. הוא ידע שהוא מגיע לקהילה מאוד מיוחדת ולמקום עם אתגר בטחוני. בין השאר, ואולי כי שירת במשך 30 שנה בפיקוד העורף כמפקד יקל"ר, שם דגש יחד עם בעלי תפקידים נוספים בקיבוץ על תהליכים של הכנת הצח"י. בעקבות שריפה בפאתי הקיבוץ בראש השנה 2022 הבינו יוחאי ונאור שמיע, יו"ר הצח"י של מנרה, שהקיבוץ חייב להתכונן כמו שצריך לכל סוג של אירוע חירום. הם ערכו הרבה מאוד הפקת לקחים והכינו את מערכות החירום לתרחיש של רעידת אדמה. ב-7 לאוקטובר הגיעה רעידת אדמה מסוג אחר.

להיאחז בקרקע

בינואר 1943 נקבע הדנ"א של מנרה, שעוד נשוב אליו פעמים רבות במהלך הכתבה. יוחאי, אמנם מכפר הנשיא אבל דובר "מנראית שוטפת", מספר בעיניים בורקות על מייסדי הקיבוץ שעלו לקרקע והקימו את מנרה, בגובה 900 מטר, בשיא החורף הקשוח בראש ההר. הם גרו באוהלים, וכשאלה התעופפו להם, גם במערה. לדידו של יוחאי, שם מתחיל הסיפור של מנרה, עם הדנ"א המיוחד הזה של להיאחז בקרקע, להשתמש במה שיש, בצניעות ובנחישות. "רוב האנשים בקהילה הם לא אנשים שנולדו פה או גדלו פה", הוא אומר, "אלא אנשים שהגיעו והפכו להיות ממשיכי דרכם של המייסדים, הדנ"א המנראי זורם להם בדם בלי שהם יודעים את זה".

בשעה 6:45 בבוקר של ה-7 באוקטובר שוחחו ביניהם יוחאי ונאור יו"ר צח"י, מתוך הבנה ברורה שלאירועים בדרום יש פוטנציאל להשפיע גם על מנרה, למרות שבשלב הזה לא באמת ידעו מה מתרחש בצידה השני של המדינה. "סיכמנו שאני עולה מיד למנרה ומכנסים באופן דחוף את הצח"י", מספר יוחאי, "בשעה תשע, מיד לאחר שסיימנו הערכת מצב של צח"י, הפעלנו את נוהל רכזי שכונות, גם במטרה לבדוק מי בקיבוץ ומי לא, וגם במטרה לשדר מסר של חוסן. כבר באותו היום היו מחשבות על פינוי – ככל שהתמונה בעוטף התבהרה הבנו שמדובר באירוע גדול שיכול להגיע גם אלינו, וידענו שלחיזבאללה יש תוכנית לכיבוש הגליל. בדיעבד אני מרגיש שאכן היה צריך להתפנות ב-7 באוקטובר, וזה שלא קרה כלום זה מזל. המדינה הייתה צריכה לעשות את זה, אבל אם לא המדינה, אנחנו היינו צריכים לעשות".

קהילה מפוזרת אך מחוברת

למחרת, ב-8 באוקטובר, הגיעה הודעה מהמועצה עם המלצה לפנות את היישובים. יוחאי ונאור התכנסו בחמ"ל במטרה לנסח הודעה שמבקשת מהתושבים להתפנות. "אנחנו מנסחים את ההודעה ואז מגיעה אשתו של נאור עם הילדים, כשהם כבר בדרכם החוצה, ואני זוכר שזה היה רגע מאוד קשה עבור נאור. אמרתי לו שייצא אליהם, ואני אסיים ואשלח את ההודעה". דקות ארוכות נדרשו ליוחאי ללחוץ על המקש שישלח את ההודעה. מנרה מעולם לא פונתה, מלבד פינוי של ילדי הקיבוץ, ופתאום בלחיצת כפתור הוא עמד לעשות משהו שלא נעשה במשך 80 שנה. לבסוף ההודעה נשלחה, ובאחת הפך יוחאי להיות מנהל של קהילה מפוזרת. קצת אחר כך אנשי מנרה התפנו למשפחותיהם בפינוי עצמאי, עם הבטחה מהקיבוץ שמי שאין לו סידור – ידאגו לו.

בשלושת הימים הבאים המשיך יוחאי לעלות לקיבוץ, מה שבדיעבד, לדבריו, הייתה הדרך שלו להיאחז בקרקע. כשדותן קב"ט המועצה התקשר באחד הימים והודיע לו שיש התרעה ממוקדת על מנרה וביקש מיוחאי להתפנות כי גם ככה אין לו אנשים בקיבוץ, הוא הבין שהוא לא מנהל קהילה של בתים, אלא של אנשים, וירד מההר. באותו רגע התחיל המסע הארוך שלו לאסוף את הקהילה, בד בבד עם המסע של כל קהילת מנרה למצוא בית חדש – מסע שעבר דרך קיבוץ שדות ים, מלון נוף כנרת והסתיים בקיבוץ גדות ("פגשנו המון צדיקים בדרך"), שפתח עבור קהילת מנרה את השער הצהוב ואת הלב ("אם מסתכלים בין עמודי השער הצהוב של גדות לכיוון ההר, רואים את מנרה", יוחאי מוסיף בהתרגשות).

איך דואגים שקהילה שאנשיה מפוזרים, כאשר רק שליש מהם נמצאים יחד בתחנות השונות שהקיבוץ עבר, תישאר מחוברת?

"בעוד שהצד הפיזי של הקיבוץ נפגע, בצד הקהילה אני מרגיש דווקא שהיא הלכה והתגבשה. בכל חודש ערכנו מפגש פיזי אליו הגיעו רוב חברי הקהילה. מפגש אחד, שהיה רגע מכונן, היה חג המשק ה-81 שנערך בקיבוץ אלונים שאירח אותנו. אנשים הגיעו מכל הארץ ובכו מהתרגשות שבלראות אחד את השני. זו הייתה נקודה משמעותית של הבנה שהקהילה מחוברת יותר ממה שחשבנו. דבר נוסף בהקשר הזה הוא שהיינו תחת מתקפה תקשורתית, היו המון פניות לראות ולדבר איתנו. בהתחלה אני טיפלתי בפניות ואחר כך אנשים מקהילת מנרה התנדבו להתראיין. היה לנו חשוב להעביר שני מסרים – האחד הוא האמת על מנרה, שנכון, אמנם מעל 70% מהבתים נפגעו, אבל היא לא הושמדה ולא נחרבה; והשני – מסר של חוסן, שהקהילה היא קהילה חזקה ואנשים רוצים לחזור לקיבוץ. בדיעבד אני מבין שהמסר הזה חלחל בעיקר פנימה – הוא הפך להיות השיח שחיזק מאוד את החוסן ואת הגאווה הקהילתיים".

באילו עוד דרכים קהילת מנרה התגלתה מחדש בתקופת המלחמה?

"דבר משמעותי מאוד היה ההירתמות של בני ובנות מנרה שעזבו וכבר לא מתגוררים בקיבוץ. הם פנו אלינו ושאלו אם אנחנו צריכים עזרה, אמרנו להם שברור, אנחנו ממש צריכים עזרה, לא שיצילו ויושיעו אותנו, אבל צריכים עזרה. נפתחה קבוצת ווטסאפ עם כ-150 בני ובנות מנרה שעזבו, גם כאלה שעזבו לפני ארבעים שנה, ובהמשך הוקמו קבוצות וצוותים משותפים – כגון צוות חוסן, צוות גיוס משאבים, מיפוי נזקים ועוד. יש את השיר המוכר 'הוא עוד ישוב', אז במידה מסוימת הוא התממש. הם אמנם לא שבו במובן הפיזי, אבל הם הורגשו מאוד ועטפו את הקהילה, מה שהוסיף המון לחוסן שלנו".

גן דרור נפתח!

מנרה הוא הקיבוץ שנפגע בצורה הקשה ביותר בזירה הצפונית, וכדי להתארגן לקראת מבצע השיקום מחדש יצרו בקיבוץ מבנה ארגוני מקביל: יוחאי, מנהל הקהילה, מוביל עם הילה שמש ליצ'י, הפרוייקטורית של הקהילה, ועם אורטל מאיר קקון, מנהלת החוסן, את ה'כאן ועכשיו' ואת החיבור הקהילתי; במקביל ישנה מערכת אותה מנהל עידו שלם, המנהל הכלכלי והעסקי של הקיבוץ, יחד עם ערן רותם פרוייקטור שיקום הקיבוץ והאדריכל יובל יסקי, שעוסקת בשיקום הפיזי והאסטרטגי של הקיבוץ.

לאור הנזקים הגדולים ביישוב, אמורה הייתה מנרה להיות מוחרגת ממועד השיבה הביתה של מרבית היישובים שתוכנן לתחילת יולי, וסוף אוגוסט נקבע עבורה כמועד החזרה לקיבוץ. אולם, מלחמת איראן והנזקים הקשים שינו את המציאות, ולבסוף התבקשו גם חברי מנרה לשוב לקיבוץ ב-7 ביולי. השיבה הביתה מורכבת, ויש לא מעט שינויים שנרקמו ועוד נרקמים בקיבוץ כדי לאפשר חזרה מהירה של האוכלוסייה, כמו דירות שכורות שמתחלפים בהן הדיירים עם תיעדוף למשפחות עם ילדים, שיפוץ מבני ציבור בדגש על מבנים שישמשו את מערכת החינוך, והסבה של בתי האירוח והתיירות למבנים למגורים וכן לפעילות מערכת הבלתי פורמלי שתתחדש בשנת הלימודים הקרובה.

אני יוצאת עם יוחאי לסיור בקיבוץ, תחילה אנחנו עולים בעוד עלייה טיפוסית (רוצים להיכנס לכושר? תעברו למנרה!) של הקיבוץ מהמזכירות אל עבר המבנים החדשים שמשופצים בימים אלה עבור גן דרור, בו יתחנכו השנה שבעה ילדים בגילאים 3 עד 6, ופעוטון פשוש בגילאי לידה עד 3, ששופץ אך ייפתח רק בהמשך.

בדרך ניתן לראות את סימני שרשראות הטנקים שפגעו בשולי הכבישים והמדרכות, וכל הזמן רעש הדחפורים והטרקטורים שעמלים במרץ, נשמע בכל מקום. בדרך אנחנו פוגשים את אוריאל ויינטראוב ואת אייר שמש שעובדים בנוי בשיא החום יחד עם נערים מהקיבוץ. אוריאל ואייר הם חברי גרעין 'שובו', גרעין התיישבות הגנתית (אחד מתוך שלושה גרעינים שמתוכננים להגיע למנרה עד אוקטובר הקרוב), ששם לו למטרה לשקם את קיבוץ מנרה ולהשתלב בקהילה ובמאמצי השיקום. מפגש קצר שכולו ערכיות ושליחות, שממלאות את הלב.

התחנה הבאה שלנו היא מתחם התיירות שנסגר ומוסב בימים אלה לצרכי דיור וחינוך של הקיבוץ המתחדש. במבנה גדול בן שתי קומות, בו היו ממוקמים הקבלה של חדרי האירוח והמועדון, מתבצעות במרץ עבודות לקראת הסבתו למבנה שישמש את הבלתי פורמלי. אנחנו לא יכולים להיכנס כדי לא להרוס את הריצוף הטרי. סמוך לשם דירות האירוח מוסבות לדירות מגורים. השיפוץ מתקדם והכל נראה חדש ונקי, ובאחת הדירות, מהחלון, פתאום נשקף לעיניי הנוף המדהים של עמק החולה, וזה הרגע שאני כבר אומרת זהו, אני עוברת למנרה.

ניכר ששיפוץ מבני החינוך משמעותי עבורכם, איך מערכת החינוך תיראה בשנת הלימודים הקרובה? 

"היה לנו חשוב להרים את המערכות האלה והן יהיו פאר היצירה. למדנו הרבה מקיבוץ גדות שמחזיק במערכת מעולה, ואני ראיתי לא מעט מערכות קיבוציות. אמנם המודל שלנו לא יכול להיות העתק-הדבק לגדות, כי יש במנרה מעט ילדים, אבל התפיסה ההוליסטית דומה, ויש לנו את שני, מנהלת החינוך של גדות, שמלווה אותנו ואת אסתי רוזנברג שנכנסה לתפקיד של ניהול הבלתי פורמלי במנרה".

מנרה 2035

עד כמה אתם מרגישים את התמיכה מצד המועצה בכל מאמצי השיקום, הן הפיזיים והן החברתיים?

"כשאסף (אסף לנגלבן, ראש המועצה, ס.ז) נבחר הוא התקשר אליי וביקש שאעביר לכל חברי ההנהלה ולכל הקהילה שהוא איתנו בכל מה שאנחנו צריכים. העברתי את ההודעה גם להנהלה, זה ריגש אותי מאוד. ככל שהזמן מתקדם המועצה מורגשת יותר ונוכחת. לצד זאת, בהובלתו של עידו שלם, אנחנו מתקדמים גם לבד ודוחפים קדימה. לאט לאט החל להיווצר קשר מאוד משמעותי עם משרדי ממשלה, מה שמאפשר לנו להגיע להסכמים שמסייעים לנו במאמצי השיקום".

פוסט שעלה בפייסבוק של המועצה בעקבות ביקורם של סטרוק, סמוטריץ' ואלקין בקיבוץ עורר לא מעט תגובות קשות על שיתוף הפעולה איתם. מה דעתך על הביקורת הזו, והאם קיבלתם על כך הודעות גם מחוץ למרשתת?

"לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, את אף אחד לא מעניין מה הדעות האישיות או הפוליטיות שלי.  אתה עושה מה שאתה עושה כדי שהמקום ישוקם. ואני אומר את זה בתור אחד שבימים אחרים היה בצד השני. מרוב הציבור קיבלנו רוח גבית, גם מאנשים שאני יודע שהם נמצאים לגמרי במקום של ההפגנות והכל, שמאוד העריכו שלמרות הקושי אנחנו עושים מה שצריך. כולם הראו באמון בדבר הזה".

איך מנרה תיראה בעוד 5-10 שנים?

"עוד לפני שהחלה הפסקת האש קראנו לזה 'מנרה 2035' ובעצם הסתכלנו על כל המערכות הקהילתיות והפיזיות וחשבנו איך אנחנו רוצים לראות אותן. החלטנו לקחת את זה כהזדמנות ולהגיד שאנחנו בונים 'מנרה 2.0' – גם בפן הבטחוני, גם בפן הכלכלי וגם בפן הקהילתי שכולל צמיחה דמוגרפית. קהילת מנרה מנתה לפני המלחמה 260 אנשים, בעוד עשר שנים אנחנו רוצים למנות 350 אנשים, שזו צמיחה יפה, לא מהירה, אבל כזו ששמה אותנו על המסלול. בשנים הקרובות צפויה יותר תנועה צפונה ואנחנו רוצים לתפוס את האנשים הטובים. אם נסתכל על מנרה עוד חמש שנים, היא תהיה חזקה יותר, יפה יותר, טובה יותר, גדולה יותר. וזה גם מסר, אנחנו קוראים לאנשים להצטרף, להיות חלק מהקסם הזה, לבוא לעשות ציוניות וחלוציות".

מטבע הדברים קליטה של אנשים חדשים תהיה אחת המטרות שלכם בשנים הקרובות. מה לגבי משפחות וחברים שכבר גרו במנרה – יש מי שהודיעו שלא יחזרו? 

"יש משפחות שאמרו שהן לא יחזרו, אי אפשר להתעלם מזה. זה מספר קטן יחסית, יש מספר יותר גדול של משפחות שנמצאות על רצף ההתלבטות, ואנחנו עובדים על זה, אנחנו בקשר איתם ואני מאוד מקווה שהם יחזרו".

++

הפגישה הבאה שלי היא עם עידו שלם, אבל עד אז יש לי שעה פנויה. אני הולכת לכלבולית, שפעלה כל ימי המלחמה בקונסטלציה כזו או אחרת, ולפרקים גם הייתה פתוחה מבלי שיהיה קופאי או קופאית במקום – חיילים באו, לקחו את מבוקשם וביצעו את התשלום בעצמם. אני לא מוצאת מה לקנות וגם לא חשה צורך מיוחד,  במזכירות של מנרה מזמינים אותי בכל רגע לשתות קפה וכבר אמרתי שיש שם עוגיות. במזכירות אני מוצאת גם מפלט מהחום בדמות מזגן בחדר של יוליה מזכירת הקיבוץ. יוליה גרה בקיבוץ יחד עם משפחתה – בעלה נדב, חבר כיתת הכוננות, ושלושת ילדיהם הקטנים. למנרה הם הגיעו לפני 5 שנים מקריית גת בקצה השני של המדינה. הם ראו עוד מקומות אבל התאהבו במנרה, משהו הרגיש להם נכון. אנחנו יוצאות לסיבוב קצר בשכונה הדרומית של הקיבוץ שספגה את מרבית הנזק מטילי הנ.ט של חיזבאללה, שם התגוררו לפני שהחלה המלחמה.

בית המשפחה, כמו כל השכונה הדרומית במנרה, נטוש. הצמחייה במדרגות שמחברות בין חלקים שונים של השכונה סבוכה וניכר כי צמחה באין מפריע במשך תקופה ארוכה, מעין תחושה של צ'רנוביל בזעיר אנפין. ולמרות זאת יש מישהי שעדיין נמצאת בבית – אלזה, החתולה השחורה של משפחת בר-דן, שלא מוכנה לעזוב את הבית ונאחזת בקרקע. חתולה מנראית אמיתית. יוליה מראה לי את הדירה השוממת ואת הכפר הלבנוני הסמוך שקשה להבין כמה הוא קרוב מבלי לראות את זה בעיניים. קצת אחר כך אנחנו מתחילות ללכת בחזרה למרכז הקיבוץ, אלזה מלווה אותנו קצת, ואז חוזרת בחזרה הביתה.

איך הופכים לימון ללימונדה

אני מתקררת קצת במזגן של יוליה, ואז עוברת למזגן בחדר של עידו שלם, המנהל הכלכלי והעסקי של מנרה, תושב קיבוץ רמת יוחנן ונשוי לבת משגב עם הסמוכה למנרה. עידו לא תכנן להיות המנהל הכלכלי של מנרה והוא רואה בתפקיד זה מילואים אזרחיים. לפני שנכנס לתפקיד באוגוסט 2024 עבד בחברת סטארטאפ ולפני כן שימש במשך ארבע שנים המנהל הכלכלי של קיבוץ רמת יוחנן. במהלך המלחמה שירת במילואים עצימים בדרום ועצבן אותו מה שקורה במקביל בצפון, הוא הרגיש שהאנשים בצפון שקופים והמצוקות של התושבים לא באות לידי ביטוי, לא בפעולות הממשלה ולא בדעת הקהל. הוא החליט שהוא עוזב את ההייטק ועובר צפונה ואז שמע על המכרז לתפקיד. עידו, עורך דין בהכשרתו, מביא איתו יכולות רבות, הוא עסק שנים רבות בפיתוח כלכלי של רשויות בפריפריה, והוא מכיר היטב את משרדי הממשלה.

במה אתה עוסק במסגרת תפקידך כמנהל עסקי וכלכלי של קיבוץ שבמידה רבה צריך לבנות אותו מחדש?
"אני אחראי על הצד הכלכלי של מקורות הכנסה וגם על השיקום. בנוסף, בראשית הדרך, לבקשתו של יוחאי, לקחתי על עצמי את הנושא של מחלקת ההגנה שזה בין השאר אחריות על כיתת הכוננות, עכשיו זה חוזר בחזרה ליוחאי. מה שמעניין בסיפור של מנרה זה איך הופכים לימון ללימונדה. ניתן להסתכל על מנרה משתי נקודות מבט: אפשר לראות יישוב קטן וקהילה קטנה ומרוחקת, לראות את ה-70% מהבתים שנפגעו ואת השכונה הדרומית שבה גרו כ-60% מהאוכלוסייה שכנראה לא תשוב בשנתיים הקרובות, ולהגיד שנגזר גורלה של מנרה; ואפשר להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, כהזדמנות לעשות תהליך של שדרוג ושיפוץ בכל ההיבטים – חברתי, קהילתי, פיזי וכלכלי – ולהגיע למה שאנחנו קוראים מנרה 2.0".

השיקום של מנרה הוא פרויקט גדול מימדים ויש בו המון מורכבות והיבטים שונים, מאיפה מתחילים?
"כחודש לאחר כניסתי לתפקיד התחלנו תהליך של תכנון אסטרטגי שאנחנו עומדים כבר לקראת סיומו. הוקמו צוותי אב – צוות קהילה, צוות קליטה, צוות כלכלה ויזמות (בשנים האחרונות נקלטו כאן לא מעט יזמים והבנו שזו אחת מנקודות החוזק שצריך לפתח), צוות תכנון מרחבי וצוות ביטחון ותחושת ביטחון שמלווה על ידי אל"מ במיל' גיא הלוי, שהוא גם סגן מפקד האוגדה שלנו. הצוות הזה, שהתעקשתי שיהיו בו גם נשים, עוסק בשני נושאים מורכבים – ביטחון ותחושת ביטחון, שזה לא אותו דבר. ב-6 לאוקטובר הייתה תחושת ביטחון ולא היה ביטחון, והיום יכול להיות מצב הפוך – שיהיה ביטחון אבל לא תהיה תחושת ביטחון".

לומדים לקחים מיישובי העוטף

מנרה, מספר עידו, נמצאת למעלה משנה בקשר עם יישובי העוטף מתוך מטרה ללמוד את הלקחים שלהם. "יש הבדלים אבל יש גם דמיון בין הקהילות", הוא אומר. "אחד הדברים הכי חשובים שהוא נר לרגלינו זה מה ששמענו מהנהלת קהילת בארי – שקהילה שלא תדע לאן היא רוצה ללכת ואיך להגיע לשם, המדינה תחליט בשבילה. לכן התפיסה שלנו היום כלפי משרדי ממשלה לא באה ממקום של 'אכלו לי שתו לי' אלא ממקום של 'אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים ללכת ואיך, אנחנו נשמח שתצטרפו ותעזרו, ואם לא –  אז לפחות אל תפריעו'. התפיסה הזו הוכיחה את עצמה בגדול והביאה להירתמות של רוב משרדי הממשלה והסוכנויות הממשלתיות. לא תמיד בזמן, ולא תמיד עם בדיוק מה שצריך, אבל אנשים אוהבים להצטרף לפרואקטיביות, לאנשים שזזים קדימה".

גם מבחינת עבודה מול המועצה, עידו מתאר חוויה של שיתוף פעולה עמוק ומלא. "הייתי קורא לזה אפילו שותפות מול אסף והצוות", הוא מדגיש. "השותפות הזו אפשרה לנו לקדם תהליכי תכנון ושינויי ייעוד בלוחות זמנים שיכולים להיכנס לספר שיאי הגינס של תהליכי תכנון בישראל. למשל, תהליכי תכנון מפורט שהיו אמורים לקחת שנתיים, הסתיימו תוך ארבעה חודשים".

איך מגייסים כספים לתהליך השיקום?
"אנחנו מאמינים שהאחריות המרכזית היא של הממשלה, ושאסור להחליף את האחריות שלה גם אם המחיר הוא לעבוד עם שרים שדרכם אינה דרכנו. ראיתי ברשתות את התגובות שמתנגדות לעבודה עם שרים שאתה לא אוהב, אבל זה אומר שאתה מוריד את האחריות של הממשלה לשיקום של מנרה".

ויהי!

מבחינה עסקית, ממה תתפרנס מנרה בימים שאחרי השיקום, והאם מקורות הפרנסה של הקיבוץ ישתנו בעקבות המלחמה?

"ענף התיירות חוסל, מבני התיירות הוסבו לטובת מגורים זמניים ואחרי זה למחסניות קליטה של הקיבוץ, ואם דעתי תישמע לא בטוח שיש עתיד לתיירות לינה במנרה. כיום הקיבוץ מתפרנס אך ורק מחקלאות. מעבר לענפים המסורתיים של מטעים וגידולי שדה אנו שותפים בשני פרויקטים – אחד זה הקמה של רפת חלב יחד עם קיבוץ עמיר, והשני זה פרויקט אגרו-סולארי גדול בעמק החולה – שותפות של חולתה, מנרה, יראון ויפתח".

תן לנו קצת מספרים על הבנייה החדשה במנרה

"השכונה החדשה מכילה למעלה ממאה יחידות דיור, מתוכן קיבלנו תרומה של 17 מבנים מודולריים מתורם, החלטת הממשלה מוסיפה עוד 15, ביחד 32 יחידות שנבנות בנוהל מהיר, שהאחרונות שבהן יהיו מוכנות עד פסח הקרוב והראשונות עוד קודם, עם צפי של אמצע נובמבר 2025".

אתה סבור שהמשבר יהפוך להזדמנות לצמיחה?
"אני לא סבור, המשבר יהפוך להזדמנות. דיברתי היום עם מישהו שאמר "לו יהי", אמרתי לו תוריד את ה-לו. יהי! כי אתה מדבר על יהי אז זה יקרה".

++

במגילת היסוד של מנרה שנקראה בחגיגת יריית אבן הפינה לבית הראשון בשנת 1944 נכתב: "פתוח לרוחות השמיים יקום ביתנו; סופה תסעירנו אך לא תטלטלהו, כי חזק יכון". היום כמו אז, מנרה מגדלור של תקווה. אני יוצאת ממנרה כשאני אופטימית לקראת העתיד לבוא עבור מנרה ועבור הגליל שלנו. לו יהי. כלומר – יהי.