מלכי הכיתה של כפר גלעדי

קודם כל – מה שלומכם?

אנחנו בסדר, למרות שעבר כבר חודש. חודש שהיה קשה לכולנו, בעיקר לחבר'ה עם הילדים הקטנים. המבוגרים שבינינו שמנוסים יותר באים לקראתם ונותנים להם סבבי יציאות.

איך אתם שומרים על המורל?

כל יום בשבע בערב יש לנו ארוחת ערב כיתתית, נפגשים כולם ומוציאים את האגרסיות השליליות של היום. אין מצב שהחבר'ה חוזרים בערב לבית ריק לאכול ביצה וקוטג'. אנחנו מעמידים סירים, עושים 'על-האש', הדרוזים שולחים לנו אוכל, בקיצור יש לנו תפריט לכל יום.

יש רגעים של פחד?

הערב הראשון של ה-7 באוקטובר היה הכי מפחיד. הבנו כמו כולם את גודל האירוע ובשלב הזה עדיין לא הגיעו לכאן כוחות צבא. החלטנו שאנחנו מתמקמים כולנו יחד, העברנו לילה לבן עם שמירות, עד שהגיעו הכוחות לפנות בוקר. גם ב-8 לאוקטובר היה ערב הזוי, כשכל עגור או שקנאי הרימו את הגזרה. אנחנו עומדים ומאבטחים את השער, נשמעת אזעקה, ופתאום חיילים על חצי ב' (לבושים חצי מדים חצי אזרחי) רצים לכיוון השער לתפוס מחסה. עם המראות הקשים של יום קודם בראשנו, לא ידענו אם לירות או שהם באמת מכוחותינו. כמו כולם, לקח לנו זמן להתארגן, אבל היום אין אצלנו מקום לפחד, היום אנחנו רק מחכים לכוח רדואן.

מה ה'נשק הסודי' של הכיתה שלכם?

בעיקר אמביציה. כשהצבא פועל בשלוש זירות לחימה, אנחנו קו ההגנה, אחרינו זה קריית שמונה, ואם לא אנחנו, לא יהיה לנו את פלאפל עמר! הצבנו לנו למטרה לא להיתפס עם המכנסיים למטה כמו ב-2006. לאורך כל הדרך מאז ועד עכשיו ידענו שהיום הזה יגיע, וכשהוא הגיע מצאנו את עצמנו מוכנים, ערוכים, הקיבוץ מרושת במצלמות, החמ"ל התת קרקעי מוכן עם מסכים, וצוות צח"י ערוך למופת. אמרו לנו במהלך השנים לאפסן נשקים, לא הסכמנו, וטוב שכך.

מה עושה לכם קצת טוב בימים אלה?

הפעילות של צה"ל בדרום ונחישות החיילים, כי אנחנו מאוד מתוסכלים מהפעילות בצפון. עושה לנו טוב לדעת שאנחנו מקלים על העבודה של צה"ל בדרום, ממלאים את חלקנו כאן בידיעה שבכך אנחנו עוזרים לחבר'ה שם.

למה אתם הכי מתגעגעים?

למשפחות כמובן ("יערה אשתי – אני אוהב אותך!"), ולשגרה. כי מסתבר ששגרה זה לא כזה רע. כולנו מתגעגעים למה שהיה, כמהים לחזור לעבודה. הרע הופך להיות טוב והטוב הופך להיות רע.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

אין לנו תוכניות ליום שאחרי, כי אנחנו יודעים שזה יהיה ארוך, שזה עוד לא התחיל, שזה אפילו לא הפרסומות שלפני השידור. ויודעים גם שחייב לקרות פה משהו משמעותי. התושבים שלנו, בטח המשפחות עם הילדים הקטנים, לא יחזרו לפה אם המצב בגבול הצפוני יישאר כשהיה.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

לחזור לשגרה, לשבילים, למדרכות עם אנשים ופעילות ותנועה; שתאורת המערכת תחזור לעבוד, ושלא יקפוץ לנו מכל שיח חייל במארב. כי כרגע יש פה יותר כוחות מפרות ברפת.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.