מלכי הכיתה של ברעם

קודם כל – מה שלומכם?

אנחנו מרגישים מצוין, דרוכים מאוד אבל במצב-רוח מרומם.

איך אתם שומרים על המורל?

מנסים לשמור על שגרה חברתית כמו ארוחות ערב משותפות בהן כל אחד מכין משהו. אמנם אין אלכוהול (כי חייבים להישאר בפוקוס), אבל יש אווירה טובה גם בלי. אנחנו עורכים לפחות שיחה אחת ביום לכל הכיתה, גם לעדכונים וגם פשוט לחבר את כולם יחד.

יש רגעים של פחד?

פחד לא, למרות שהיו פה כמה אירועים לא נעימים. כשאתה צריך לנהל אירוע אתה פשוט מתפקד, אין זמן לפחד וזה לא משהו שעובר במחשבה. המשפחות המפונות שלנו מפחדות יותר מאתנו.

מה ה'נשק הסודי' של הכיתה שלכם?

האמת שמהיום הראשון למלחמה, אנחנו עובדים בחיזוק ההגנה על הקיבוץ באמצעים שמתבססים באופן ישיר על הכישורים האישיים של חברי הכיתה: גם בינויים פיזיים של עמדות מסודרות וגם הקמת אמצעים טכנולוגיים למיניהם (שהשתיקה יפה להם). כל אחד מביא את כישוריו ואת הידע שלו, וזה מה שיוצר אחדות בין כולנו.

מה עושה לכם טוב בימים אלה?

מה שבאמת עושה לנו טוב זה שלמרות השגרה המתוחה אנחנו מצליחים לשחרר מדי פעם אנשים לבקר את המשפחות המפונות שלהם, לפחות לכמה שעות. זה ממש עושה טוב על הלב.

למה אתם הכי מתגעגעים?

כמובן שקודם כל למשפחה ולילדים, אבל גם לשגרה הרגילה. פתאום מעריכים יותר את הדברים הקטנים שעושים לך טוב, לכל מה שעושה שמח, וגם לבעיות הרגילות של שגרה.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

לנסות להחזיר את הקיבוץ לקדמותו, קודם כל במובן הפיזי כי עשינו המון שינויים בתשתיות, וגם במובן המנטלי של לחזור ולשקם את המורל הקיבוצי.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

מאחלים שהסולידריות שהייתה בקיבוץ שלנו ערב המלחמה, ההירתמות והאהבה, ימשיכו גם אחרי ויחזקו אותנו כקהילה.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.