האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
מה שלום כולם?
אנחנו בסדר גמור, מחזיקים בגאווה כיתה גדולה של שלושים חברים, הרוב מגויסים בצו-8 ועוד כמה מתנדבים. מגוון הגילאים אצלנו רחב ביותר – מגיל 22 עד 72 – ומה שמדהים הוא שלאורך כל הדרך הוותיקים הם כמו מגדלור לדור הצעיר של הלוחמים.
איך זה בא לידי ביטוי?
קודם כל הרבה מהם נשארו ולא עזבו את הקיבוץ. בשבועות הראשונים כשעוד היה הרבה חשש ודחפו את התושבים לצאת מהאזור, הם אלה שנשארו. מעבר לזה, הרבה מחברי הכיתה הם אנשים בני 50-60, ובכלל רוב הלוחמים שלנו הם מעל גיל 40. הדור הצעיר יותר לא ממש חווה מלחמה באופן הזה. חלקנו היו ילדים במלחמת לבנון הראשונה, או חיילים בלבנון השנייה, אבל לא חוו מה זה לגור בקיבוץ עם ילדים קטנים משלך תחת המתח הזה של הפגזות וטילים.
איך באמת התחושה בקרב תושבי הקיבוץ?
אחוז נכבד מהתושבים כבר חזר לקיבוץ, אבל רוב המשפחות עם הילדים עדיין לא חזרו. בשמיר יש אמנם המון מקלטים כי פעם זה היה מספיק, אבל היום לרוץ למקלט עם שני ילדים קטנים ב-15 שניות זה לא מספיק. אמנם בשנים האחרונות בנינו עוד מקלטים גדולים עיליים (כמו אגף שלם בחדר אוכל שהוא ממ"ד), אבל דווקא בבתי מגורים שהם לא בהרחבה לא נבנו ממ"דים ואנשים באופן טבעי חוששים.
מה מאפיין את כיתת הכוננות שלכם?
מה שיפה אצלנו זו באמת העובדה שיש לנו אנשים בכל מיני שכבות גיל, כאלה שלא היה ביניהם קשר לפני, אנשים מאוד מגוונים שמתחברים ומתגבשים תחת דגל ההגנה היישובית. אנחנו מקפידים על פעילויות חברתיות לכיתה, יש ערבי פיצות, מפגשי קפה ומאפה, ובכלל יש בינינו תחושת סולידריות ומחויבות גבוהה, לצד אווירה טובה ובדיחות מילואים.
איך נראה יום בחיי לוחם בכיתת הכוננות של שמיר?
זה יותר כמו 'שבוע בחיי'. פעם בשבוע לפחות אנחנו עושים איזשהו תרגיל גדול בקיבוץ, כמו הקפצה עם דימוי אויב או תרחיש אחר. פעם או יותר בשבוע אנחנו יורים בנשק במטווחים. כלומר עובדים מאוד על יכולות הלוחם, על להשתפר, וכולנו עם המון מוטיבציה להיות טובים יותר.
יש אצלכם אווירת מפקד/פקודים, או שכולם שווים?
כולנו מאוד בגובה העיניים. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, לתת ביקורת ולהגיד מה הוא רואה אחרת ואיך הדברים צריכים להתנהל לדעתו. כולם חופשיים להגיד מה טוב להם, מה לא טוב להם, ומה אפשר לשפר. אנחנו מקיימים בינינו שיח כל הזמן להבין מה התחושות של כל אחד, וכשדברים עולים אנחנו פותרים ביחד את הסוגיה.
היו גם רגעי פחד פה ושם?
בימים הראשונים בהחלט היה חשש, גם מטילים וגם מחדירות. הייתה תחושה, כמו אצל אחרים באזור, שנשבר משהו בתחושת הביטחון שאנחנו רגילים להרגיש. בימים הראשונים הייתה פה נהירה החוצה, כך שב'שיא השלילי' שלנו נשארו פה בערך 20% מהקהילה. עכשיו כבר חזרנו לאזור ה 70%, גם בגלל שעבר זמן, וגם כי אנשים ראו שיש פה כיתת כוננות שאפשר לסמוך עליה.
מצליחים לקיים שגרת חינוך וקהילה?
בזכות אותם מקלטים שבנינו אנחנו יכולים לנהל סוג של שגרת חינוך. אחד מהלקחים של מלחמת לבנון השנייה היה שהקיבוץ צריך מבנים גדולים שכולם יוכלו להיות מוגנים כשצריך, וכדי שנוכל לקיים שגרת קהילה במקרה של מלחמה ארוכה עם איום של ירי טילים. עכשיו לשמחתנו חזרנו למתכונת גנים, אמנם לא במלוא האכלוס ולא ליום מלא, אבל כל הגנים פתוחים.
איך הקיבוץ מקבל את נוכחותה של כיתת הכוננות?
כולם מאוד מפרגנים ודואגים לפנק אותנו – קנו לנו מעילים טובים, תורמים לנו ארוחות ערב, מכינים לנו עוגות ועוגיות, הילדים ציירו לנו ציורים – וזה מחמם את הלב. כשאנחנו מסתובבים בקיבוץ על מדים עם הנשק אנחנו ממש רואים שהנוכחות שלנו מחזקת את האנשים. אנחנו פוגשים אנשים שאנחנו יודעים כמה המקום הזה יקר לליבם, והם יודעים שבמקרה הצורך אנחנו נעשה הכל כדי לשמור עליו.
יש אצלכם "מורעלים" יותר או פחות?
לגמרי. יש לנו כמה מאוד מורעלים, הם בדרך כלל באים עם מדי הסוואה וכל מיני אביזרים שהם קנו באינטרנט, וסביר שיש להם בארון תחמושת מתקופת מלחמת העולם הראשונה. אבל זה בצחוק כמובן, למזלנו אנחנו מצוידים גם בנשק מודרני.
מה עם חדר האוכל, עובד?
חדר האוכל שלנו הוא נקודת מפגש מאוד משמעותית שיש לנו בשגרה. כרגע הוא עובד רק במתכונת טייק-אוויי, אז זה משהו שמאוד חסר פה לאנשים. מקווים שמתישהו גם זה יחזור לקדמותו.
מרגישים שהסוף הטוב קרוב?
האמת שאין לנו מושג. אם היו אומרים לנו בתחילת האירוע שהוא יימשך חודשיים, לא היינו מאמינים. והנה עכשיו, כבר עברו יותר מחודשיים, ונראה שכל ניסיון לתחום את האירוע הזה בזמן הוא לא רלוונטי. זה יכול להיגמר פתאום מחר, שנתעורר בבוקר ונשמע שנחתם הסכם בתיווך של גורמים בינלאומיים וחיזבאללה הסכים לסגת לאן שנגיד לו (טוב, סיכוי נמוך, אבל אולי), ואנחנו יכולים להתעורר בבוקר ולגלות שהפצצנו בביירות ולא נוכל לחיות פה בשקט גם עוד שנה.
מה בכל זאת הייתם רוצים לאחל לקיבוץ ליום שאחרי?
הסיטואציה הזו תפסה אותנו, כמו את כל שמיניית הקיבוצים שלא פונו, במצב שבו הקהילה התפזרה לארבע רוחות שמיים. אז אנחנו מאחלים לה לחזור במהרה להיות הקהילה המגובשת החזקה שאנחנו, רוצים לראות את כולם בחזרה פה בקיבוץ, את הגנים שוב מלאים, את הדשאים שוב מלאים, לחזור להיות קהילה יוצרת, תוססת, שחיה כאן בביטחון.
ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.