מלכי הכיתה של נאות מרדכי

מה נשמע בנאות?

בנאות יחסית בסדר, אבל זה מצב מבלבל. מצד אחד אנחנו לא סמוכי גדר, מצד שני אנחנו לגמרי בטווח של כל איום אפשרי.

יש תחושה של פחד?

בהתחלה היו מתח וחרדה, כמו בכל האזור. חששנו בעיקר מהעובדה שכל העיניים נישאות למעלה, ליישובי ההר, ומה עלול לקרות אם האויב יעשה לנו תרגיל ויתחיל דווקא בקיבוצי העמק. ככל שהזמן עובר אנחנו נערכים ומוכנים טוב יותר לסיכונים אפשריים.

אז היום אתם ערוכים לכל תרחיש?

מה שקרה בדרום טרף את כל הקלפים מבחינת המחשבה שהתסריטים הכי קשים עלולים להתממש. זה לא שקודם הקלנו ראש מול איום החדירות, אבל זה היה משהו שהוא רק בגדר חשש. אתה לא באמת מפנים שמשהו כזה יכול לקרות עד שהוא קורה, עד שראינו לצערנו איך זה התממש. היום אנחנו מנסים לא להיכנס לתחושת שיגרה, להחזיק כל הזמן מוּכנוּת.

איך חברי כיתת הכוננות קיבלו את המצב החדש?

כבר באותה שבת שחורה בצהריים היינו מוכנים עם כיתת הכוננות המקורית, ותוך שבוע כבר הכפלנו את עצמנו. המסר שעבר לכיתה מתחילת האירוע הוא שאנחנו הצבא, שהוקפצנו בצו-8 ואנחנו כרגע במילואים, שהמשימה שלנו היא לשמור על המוצב, רק שבמקרה שלנו המוצב הוא לא בעזה אלא בנאות מרדכי, והאנשים שאנחנו שומרים עליהם הם לא החיילים בפריקסטים אלא הילדים וההורים בבתי הקיבוץ.

הקיבוץ מתפקד כרגיל?

בהתחלה מרבית התושבים שלנו התפנו למרות שאנחנו לא יישוב מפונה, אבל הרוב חזרו בהדרגה כך שהיום יש פה בערך 60-70% מהיישוב. המפעל עובד, גם החקלאות, המוסך ועוד ענפים, והכי חשוב שהחינוך שלנו פועל כי למזלנו יש לנו מרחבים מוגנים ב'לב העמק'. אנחנו מנסים לשמור על התנהלות רגילה עד כמה שאפשר, לקיים פעילויות תרבות למבוגרים ולילדים, יש לנו אנשים שהיו בעלי תפקידים בעבר והתנדבו עכשיו לשמש בתפקידים הללו עבור הקהילה.

החיבור הקהילתי בא לידי ביטוי גם בין לוחמי ההגנה היישובית?

הכיתה המקורית הולכת המון שנים יחד, ועכשיו כל ה"חדשים" שבאו להתנדב הם או בני משק, או חברי קיבוץ חדשים או כאלה שנמצאים בתהליך קבלה לחברות, והחיבור הוא עד כדי כך מדהים שכמעט לא מרגישים מי המקוריים ומי המצטרפים. יש לנו כיתה מאוחדת עם ווייב מעולה.

איך משלבים רצינות מבצעית עם הרמת המורל לחבר'ה?

אנחנו נפגשים כל בוקר לתדריך שהוא קודם כל מבצעי. אחר-כך שותים קפה ביחד, מדברים, צוחקים, ואבי עושה לנו טוסטים. מקפידים להיפגש גם בצהריים בפרגולה לארוחות שאנחנו מקבלים מהגושרים או מהצבא, לפעמים עושים 'על האש', ולפעמים מקבלים מתנה מ'כביש-90'.

מספרים שהיה לכם תרגיל מאוד מוצלח עם הצבא, קיבלתם ח"ח?

כן, עשינו תרגיל מקיף שכלל גם את צח"י וגם תחומים כמו רפואה וחינוך, והבכירים של פיקוד העורף התרשמו מאוד מהאופן שבו כל המערכות עובדות יחד.

יש לכם עזרה מהצבא בשמירה על היישוב?

בתחילת המלחמה אירחנו פה הרבה מאוד כוחות צבא ועשינו כל מה שאנחנו יכולים עבורם, כמו מקלחות, שירותים ומקום חם לישון בו. כרגע יש פה מעט חיילים, כך שביטחון היישוב הוא על כתפינו בלבד. לשמחתנו יש כאן הרבה חברים שהתגייסו לעזור לנו, למשל בשמירה בשער. מעבר לערך הביטחוני זה גם יוצר חיבור קהילתי מבורך – אנשים שביומיום לא נפגשים, חברים ותיקים שלא מכירים חברים צעירים – כולם נפגשים בשער.  

למה אתם הכי מתגעגעים?

לכלל התושבים שלנו, לאווירת השיגרה, לשקט שיש פה בימים רגילים, ולרעש שעושים העגורים בלי רעשי הרקע של הפיצוצים.

חלום אחד שיש לכם ליום שאחרי?

חולמים שכל החטופים יחזרו, שנוכל להזמין אותם אלינו לקיבוץ לשבת יחד בבריכה.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.