מלכי הכיתה של מעין ברוך

מה שלומכם ומה תפקידכם בימים אלו?

אנחנו בסדר גמור, מחזיקים את המוצב הקדמי שנקרא הש"ג. זה אומר שבחלוקת התפקידים בינינו ובין החיילים אנחנו אלה שאחראים על מי ייכנס ליישוב, שומרים שלא יחדרו לכאן עבריינים ומשתדלים שמי שכן נכנס יהיה מיועד מטרה וייכנס עם מלווה מטעמנו.

איך מרגיש הקיבוץ כשרוב התושבים אינם?

מרגיש שנשארו פה רק מבנים, בלי אנשים. יש ימים שיש פה כמה "סרבני פינוי", אבל רוב הזמן זה רק אנחנו והחיילים. לפעמים זה אפילו רק אנחנו, גם בלי חיילים. מדי פעם יש תחושה שבצבא לא תופסים את מעין ברוך ברצינות, שהם לא מבינים עד הסוף שאנחנו "הבטן הרכה" של האזור כי בינינו לבין לבנון לא מפריד שום מכשול טבע – אין גבעות או נחלים, יש שטח מישורי משם והיישר אל הבתים שלנו.

מפחדים לפעמים?

לא מפחדים, אבל כן חוששים, בעיקר שלא יחזרו לפה התושבים. כרגע יש סימן שאלה גדול מאוד שרק הולך וגדל לגבי החזרה לכאן, ועד שלא נראה כאן שינוי דרמטי התושבים ימשיכו לחשוש ובצדק. אף פעם לא שמענו מהתושבים כאן, גם הוותיקים ביותר, חשש גדול כמו זה שאנחנו שומעים במלחמה הזו. הפחד הוא לא מהטילים, אלא מתרחיש דומה למה שקרה בדרום.

איך הקשר בין התושבים המפונים ובין אלה שנשארו להגן על היישוב?

מתישהו אחרי שבוע-שבועיים שהם שם ואנחנו פה הגיעה ההבנה שצריך לשמור איתנו על קשר, ומאז הם שולחים לנו עוגיות, מכתבים, מתנות לסוף השבוע כמו חלה של שבת וכדומה. יש במלון כינר, לשם פונו רוב התושבים, ועדת קשר שדואגת לנו וזה נהדר.

איך אתם שומרים על המורל של הלוחמים?

קודם כל יש הנחייה שכל מי שבא לש"ג מגיע בצעדי ריקוד (לא באמת). יש לנו שיחות, יש הווי, עושים אוכל ביחד, ולמזלנו יש לנו פה כמה צעירים מלאי עזוז, שלמרות שרובם עסוקים סביב כמה צעדים הם עושים ביממה, תורמים רבות למורל החברתי.

נוצרו ביניכם חברויות שלא היו קודם?

בגדול אנחנו כיתה מאוד הרמונית, מאוד מכבדים אחד את השני. גם בשגרה היינו עושים ימי מילואים, אבל עכשיו, כשיושבים שעות בש"ג ביחד מגיעים ליחסים בלתי אמצעיים ומכירים צדדים שלא הכרנו קודם, זה נותן עומק לחיבור בין החבר'ה.

אז מה מיוחד בכיתת הכוננות שלכם?

מה שמיוחד בכיתה שלנו זה שאין בה שום דבר מיוחד, חוץ מהרבה אנשים מוכשרים והרבה ויכוחים של אנשים חושבים.

כמה אתם מתגעגעים למשפחות?

כולם מתגעגעים, אבל יש כאלה שמשקיעים יותר בנשים שלהם ושיחות הטלפון שלהם ארוכות יותר. בשורה התחתונה כולנו נמצאים באותה רמת מוטיבציה של כיתת כוננות שזה לשמור על הבית.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

אם זה יהיה באביב או בקיץ – כמובן שנלך לחצבני, לנקות את עצמנו. ואם זה יהיה בחורף – גם נלך לחצבני, לראות שיטפון. אפשר להגיד שהחצבני הוא אבן יסוד בתרבות של אנשי מעין ברוך.

מה אתם מאחלים לקיבוץ ליום שאחרי?

קשה לאחל כשלא יודעים לאן המדינה הולכת, אבל מקווים שיהיה כאן פתרון כזה שגם עוד כמה שנים קדימה אנשים ירגישו בטחון לגדל פה את הילדים שלהם. כרגע אנחנו פחות אופטימיים, בעיקר אם מסתכלים על המצב באופן רציונלי. כי כדי להגיע למצב של ביטחון פה המדינה צריכה להשקיע כל כך הרבה כסף ולצערנו גם חיים של אנשים, שלא בטוח שזה יקרה. אז יש חשש שיהיו לנו הרבה נושרים, וזה הגיע דווקא אחרי תקופה טובה של צמיחה דמוגרפית, של רשימות המתנה לדירות, של עלייה במספר הילדים בקיבוץ (שני אוטובוסים רק לביה"ס היסודי!), ושל ביקוש גדול לחיות כאן. אז אנחנו מסתכלים בתקווה קדימה ומאחלים שהמצב ישתנה.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.