מלכי הכיתה של כפר בלום

קודם כל – מה שלומכם?

אנחנו בטוב, בכפר בלום יש שקט מתוח ואנחנו מנסים לנהל סוג של שגרה בחירום.

איך אתם שומרים על המורל?

מקפידים לשמור על מורל גבוה בקיבוץ, לפעמים גם בעזרתו האדיבה של פאב ה'ליאון'. בנינו פרגולה מחוץ לחמ"ל וכשמצב הכוננות רגוע אנחנו יושבים ומרימים את המצב-רוח. חוץ מהפרגולה בנינו גם עמדות הגנה וירי וגם מגרש כדורעף שתורם בדרכו לשמירת המורל.

מי החבר שהכי מרים את האווירה ואיך?

קובי לוי, הלוא הוא קובי-דה-שואו! הוא אמנם לוחם מן המניין, אבל מתוקף המקצוע שלו עושה לנו שירה בציבור, מביא מופעים, דואג למוסיקה ואפילו חיתן זוג חיילים בטקס מרגש בחדר האוכל.

יש רגעים של פחד?

לפעמים. בעיקר בגלל שאנחנו לא מפונים רשמית כך שמחצית מהתושבים נמצאים כאן, והחשש הוא שאם כן יהיה פה משהו הם יפגעו.

מה ה'נשק הסודי' של הכיתה שלכם?

חד-משמעית צפריר פרפרי, לוחם מנוסה ששירת כחוקר שבויים ודובר ערבית. בתרגיל שעשינו עם פיקוד העורף המדמה תרחיש של בני ערובה, הוא ניהל את האירוע בהצלחה רבה כשהחיילים בצד השני של הקשר היו בהלם מרמת הביצוע. נשק סודי נוסף הוא שאנחנו דואגים לשמור על כושר – אבישי גורדון עושה לנו אימונים, נילי אלבז המורה לספורט עושה לנו מד"סים, וגם אמה דהדי שהיא מד"סית בסדיר עושה לנו שיעורי קיק-בוקסינג כשהיא מגיעה מהצבא.

מי חבר הכיתה הכי "מורעל" ומי הכי "שאנטי"?

הכי מורעל שלנו הוא יונתן דאושין. הוא חייל צעיר, יוצא גבעתי, אז בתרגיל שעשינו כשאמרו לחכות לכוח חבירה, הוא הסתער על הבית לבדו. מהצד השני, הכי שאנטי הוא אורי רובין, מטפל במקצועו, שעושה לנו מדי פעם תרגילי צ'י-קונג להרגעת הנפש.

מה עושה לכם קצת טוב בימים אלה?

בעיקר כל הנשים המדהימות מהקיבוץ שמתנדבות ומכינות לנו כל יום ארוחת ערב ביתית ומושקעת. יש להן טבלת אקסל של תורנויות שתמיד מלאה. וכל בוקר יש לנו את נטלי קריידן, השף-קונדיטור של המלון שמפנקת אותנו בארוחות בוקר חמישה כוכבים.

יש חברויות שנוצרו בין חברי הכיתה שלא היו קודם?

כן, כי הכיתה שלנו מורכבת מתושבי הקיבוץ (גם כאלה שלא גרים כאן בשגרה והתגייסו, אחד אפילו הגיע במיוחד מלונדון) וגם מתושבי ההרחבה. ואם פעם הייתה איזושהי נפרדות, אז היום יש אווירה של ביחד, תחושה שאנחנו מאוחדים עבור אותה מטרה. מעבר לזה, יש פה מגוון גילאים – מצעירים בני 20 ועד בני 50 – מה שיוצר חברויות מפתיעות.

בתור חבורה של לוחמים קשוחים, יש ביניכם כאלה שגם מתרגשים או מזילים דמעה מדי פעם?

הרבש"צ שלנו, אברהם ניב, הוא גבר מאוד רגיש. או כמו שהוא אומר – "כשאני מהרהר בחיי היומיום שהשתנו ובמה שקרה לרבש"צים בדרום אני בהחלט מזיל דמעה" – אבל באותה נשימה זה גורם לו להיות דרוך יותר, נחוש יותר ומוכן למשימה.

יש לכם קשר עם כיתות כוננות אחרות, שלא לומר, תחרות סמויה?

אנחנו מארחים אצלנו הרבה רבש"צים שבאים ללמוד מאיתנו, החמ"ל שלנו מתוקתק ברמות גבוהות (חוץ מ-28 לוחמים בכיתת הכוננות יש לנו גם 12 אנשי ונשות חמ"ל). ואין באמת תחרות, אבל זה בגלל שאנחנו פשוט הכי טובים.

אז למה אתם הכי מתגעגעים?

מתגעגעים לשגרה, לאורחים במלון, לחדר-האוכל, ולרעש של עגורים ולא של ירי סוללות.

מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שהכל ייגמר?

מסיבה ו'על-האש' בפאב הליאון כמובן.

מה אתם מאחלים לקיבוץ שלכם ליום שאחרי?

כמו כולם, גם אנחנו מאחלים לקיבוץ שכל התושבים יחזרו, ובעיקר שתחזור תחושת הביטחון שלנו פה.

ואנחנו מאחלים להם, בשם כל תושבי המועצה, שרק ישמרו על עצמם.