מכת ברק

כבר בתחילת הקיץ שעבר ידעה קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון שהיא עומדת בפני עונה קשה. תקציב מינימלי לא אפשר לה להשאיר שחקני מפתח זרים וישראלים דוגמת נמרוד לוי. הסגל שנבנה כלל, לצידו של הרכז המנוסה רועי הובר, הרבה שחקנים צעירים. בגזרת הזרים הצליחה הקבוצה להחתים רק שלושה שחקנים חסרי רזומה מרשים, וגם זה בשלב מתקדם של ההכנות לעונה. למרות זאת, יצאה הקבוצה לדרך תוך שהיא אינה מוותרת על השתתפות ביורופקאפ.

אלא שכל הקשיים הללו מתגמדים בהשוואה לאלו שהחלו לפקוד את הקבוצה מרגע פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר ועד לסיום העונה. הקבוצה התמודדה עם עזיבת שחקנים זרים וקשיים עצומים בגיוס שחקנים אחרים במקומם, עם כתף קרה מצד מנהלת ליגת העל, שסירבה להקפיא את הירידות מהליגה, עם צוות ניהול שברובו מגויס למילואים ולכיתות הכוננות, עם נדודים בין אולמות ברחבי הארץ, חזרה לגליל לאימונים והשתכנות במלון באיילת השחר וסיום העונה עם מעבר לאזור חדרה, תוך פרידת בזק משלושה שחקנים זרים וקליטה של שלושה אחרים – שללא זמן הסתגלות מינימלי היטיבו להיכנס מהר לעניינים ולסייע לקבוצה לקטוע רצף של הפסדים, לזכות בניצחונות חשובים ולהבטיח הישארות בליגה שני מחזורים לפני סיום העונה.

המאמן, ברק פלג, סגר זה מכבר עונת אימון רביעית ברציפות בקבוצה. אם בכל אחת מהעונות הקודמות שבר שיא אישי אחר, כהובלת קבוצה לליגת העל, הובלת קבוצה לפלייאוף העליון בליגת העל – והכל תוך קידום שחקנים ישראלים, הרי שהעונה הזו הוא התמודד עם סיטואציה מאתגרת ושונה בתכלית, אך כבוגר סיירת מטכ"ל ידע לתפקד בעוצמה בשדה הקרב הספורטיבי. זאת למרות שבחודש וחצי הראשונים למלחמה מצא את עצמו בשירות מילואים. שבועיים לאחר סיום העונה, בראיון מיוחד ל'על הצפון פלוס', פלג משתף בתהליכים שעברה הקבוצה בעונה הכול כך מורכבת, בהשפעות המצב על תפקודה וגם בתוכניותיו לעתיד.

ברק, הישארות בליגה כנגד כל הסיכויים – עד כמה זה כרוך ברוח המועדון?

"אני מסתכל אחורה, באף עונה לא באמת היה קשה כמו העונה. היום-יום של העונה הזו, לטוב ולרע, הושפע גם ממה שהיה בעונות האחרונות, הרבה פעמים באור הטוב של מה שיש לנו, על מה זה לחוות את המועדון ואת האזור. בסגל הישראלי שלנו רוב השחקנים שיחקו כאן קודם, כך שהם מכירים את ההוויה. אחד הדברים שחזרתי ואמרתי לשחקנים החדשים הוא שהם לא באמת יודעים מה זה להיות שחקן בגליל. אני שמח שלבסוף הצלחנו להתעלות על כל המכשולים ושיחד עם האוהדים שלנו – שבהחלט הרגשנו בחסרונם בעונה הזו אבל בשלבים הסופיים ראינו יותר ויותר מהם ביציע – הצלחנו להישאר בליגה על המגרש ובזכות עצמנו".

איך עברו עליך השבועות הראשונים של המלחמה?

"מיד כשהחלו האירועים התחילה תקשורת בין החברים מיחידת המילואים. כולם היו בדעה שעלינו לנסוע ליחידה ולעמוד לרשות הצבא. לא באמת הבנו למה, לקחנו בחשבון שאולי לא צריכים אותנו, הבנו די מהר שצריכים אותנו דווקא במקומות שצריך ניסיון וותק. פוזרנו למשימות עורפיות. במשך קצת יותר מחודש הייתי במערך שקם תוך כדי תנועה לליווי, תמיכה וטיפול בפצועי השבעה באוקטובר. אני הייתי בבית החולים תל השומר. לראות לוחמים ותיקים נרתמים למען המדינה – בטח בתוך הכאוס שהיה – זה עזר לפנות יחידה סדירה לעסוק בלחימה ולא בדברים התומכים שמסביב. בנינו מערך לליווי משפחות שכולות ומשפחות פצועים, שממשיך לתת להן מענה".

בשבועות הראשונים לא רק אתה אלא מרבית חברי ההנהלה הייתם בשירות מילואים. איך זה השפיע על התנהלות הקבוצה?

"כמו כל קבוצות הכדורסל הישראלי, בשבועות הראשונים הקבוצה השתתקה. שלחנו את שלושת הזרים ליוון, מתוך מטרה שכשהדברים יירגעו הם יצטרפו אלינו ונשחק באירופה. הראש של כולנו ממש לא היה בכדורסל. כשחזרנו לפעילות ניסינו להחיות את העניינים עם מי שיש, שהיו שחקנים ישראלים. התחלנו לנדוד בארץ בחיפוש אחר אולמות. בתחילה התאמנו בעמק יזרעאל, בהמשך עברנו למלון בת"א והתאמנו ברעננה ובחולון, שם פתחו לנו לא רק את האולם אלא גם את הלב. מגיעה תודה גדולה לכל המקומות שאירחו אותנו בהם. נאלצנו לעזוב את ת"א מאחר והמימון מצד מנהלת ליגת העל נפסק. חזרנו לגליל וכאן משרד התיירות נכנס לתמונה, שיכן אותנו במלון באיילת השחר וחזרנו להתאמן באולם 'הפיס' בכפר בלום, תחת רעשי רקע, אזעקות ואיום רקטות וכטב"מים. חזרנו לליגה בלי מכסה של ארבעה זרים כמו קבוצות אחרות; למעט המשחק מול נס ציונה שאירחנו בכפר בלום, כל יתר המשחקים שוחקו מחוץ לבית, בתחילה בהחלפת ביתיות ובהמשך, בגלל שהמלחמה נמשכה, נאלצנו לארח משחקים בכל פעם במגרש אחר, בלי תחושת ביתיות, תוך חילופים בתדירות גבוהה של שחקנים זרים".

מרגע שעברתם להשתכן בזיכרון יעקב ולקיים אימונים ומשחקים בחדרה, עליתם על המסלול הנכון. בדיעבד, לא היה נכון יותר לעשות צעד שכזה קודם?

"היה נוח לחלק מאנשי המערכת להישאר בגליל מבחינה ארגונית, מבחינת קרבה לבית והגעה לכיתות הכוננות. הטוב שבדבר – התאמנו בבית שלנו והרגשנו בית. זה לא נוח לנדוד בין אולמות, למרות היחס האדיב שקיבלנו במקומות שהתארחנו בהם. האימונים בגליל היו גם עם רצון להראות שיש חיים בגליל, שאפשר לקיים שגרה מסוימת. חשבנו שנילחם על זה ונוכל גם לארח משחקים בבית. טעינו בתפיסה. לדעתי, לא נהגנו בחוכמה ומשכנו יותר מדי. החזרה לגליל התישה את השחקנים ואת הצוות. הידיעה שאתה לא יודע איפה תשחק, אין מגרש בית קבוע, החיים במתח הזה בין אזעקות לנפילות וקיום אימונים, הקושי בהבאת זרים, כל אלה כילו אותנו במובן מסוים ונגמר הדלק, וזה גרם לנו לסדרת הפסדים ולצניחה בטבלה. אחרי האירוע עם האיראנים הבנו שאנחנו חייבים לעזוב את הגליל, לשנות סביבה, אווירה ומיינד-סט, שעלינו להפסיק להתעסק באכזבה מאי הקפאת היורדות, כי זה הפך אותנו להיות קורבן. התעסקנו בזה יותר מדי וזו הייתה טעות. רק כשעזבנו את הגליל ועברנו לזיכרון והבית בחדרה יכולנו להתעסק נטו בכדורסל. ראינו הרבה יותר אוהדים במשחקים שלנו, והם בהחלט חסרו לנו, הצלחנו לשכנע זרים איכותיים שכבר שיחקו פה להצטרף לקבוצה ולשחק את החודש וקצת ולעזור לנו בהשגת המטרה. כמו כן, מגיע קרדיט גדול לחבר יקר, רענן דגן, פסיכולוג ספורט ויועץ ארגוני ומנטלי מצוין, שהצטרף לצוות שלנו ותרם רבות לקבוצה. את זה לא יכולנו לעשות בגליל".

איזה התאמות דרש ממך המצב ברמה האישית?

"נאלצתי לצאת טיפה מעצמי ולעשות דברים שבמצב רגיל לא הייתי עושה. כשמגיע שחקן חדש לקבוצה, אז  לוקחים קצת זמן ואפשר ללמד דברים ולהכניס אותו לעניינים. התפשרתי על דברים שאני מאמין בהם. בסיטואציה רגילה, אין סיכוי שהייתי מאפשר לשחקן שנחת בבוקר בישראל ועבר בדיקות רפואיות ליטול חלק במשחק בערב. הגענו למשחק בעפולה, די.ג'יי קנדי, שנחת ב-6 בבוקר, אמר שהוא רוצה לשחק. זרמתי עם זה. לשמחתי, הוא קלע 11 נקודות ועזר לנצח. כל הזרים האחרונים שהצטרפו אלינו נטלו חלק במשחקים אחרי אימון וחצי עם הקבוצה. מאחר ומדובר בשחקנים שהגיעו לכאן בכושר משחק ושיחקו בעבר בארץ, היה לי יותר ביטחון שהם יצליחו להשתלב. מגיע קרדיט גדול בקליטה שלהם לשחקנים הישראלים הבכירים שלנו ולג'יימס פלדין, שאיתנו מתחילת העונה ולא עזב למרות המצב המורכב. אם הליגה הייתה נמשכת עוד, סגל כמו זה שסיים את העונה יכול היה להביא אותנו לחלק העליון של הטבלה. אני שמח שלמרות המצב, גם בעונה כזו הצלחנו לקדם ישראלים. רועי הובר המשיך להפגין יכולות ומנהיגות, מירון רוינה וליאור קררה חזרו לליגת העל בגדול, לוטן אמסלם המשיך בהתקדמות שלו".

בתוך כל זה, גם בנך, יהל, ספג פציעה קשה.

"נכון. יהל נפצע בגיד האכילס, פציעה שתשבית אותו לפחות לעוד תשעה חודשים. הניתוח הוא פשוט, אבל ההחלמה והשיקום מורכבים. אני סומך על יהל, הוא גבר אמיתי, הוא יעבוד קשה ויחזור לעניינים".

אחרי שנשארתם בליגת העל, אפשר להבין את טענת מנהלת ליגת העל, שליגה ללא יורדות הייתה פוגמת ברצינות של קבוצות והייתה מורידה את הרמה בליגה?

"לא. גם רגע אחרי שנשארנו בליגה, אמרנו שזו עונה שאין בה ערך ספורטיבי מלא ולכן יש להקפיא את הירידות. בכל הקבוצות יש מאמנים ושחקנים שהקריירה שלהם חשובה להם. לאף אחד לא הייתה סיבה לזלזל ולהוריד הילוך, גם אם אין יורדות. המנהלת יכולה הייתה להיות יצירתית, לתת מענקי מיקום לקבוצות, לקנוס קבוצות שהיו מבצעות שחרור מאסיבי של שחקנים – וכך הייתה נשמרת רמת תחרות ורמה מקצועית. מה שאכזב אותי, שנציגי קבוצות שבתחילה חששו שהקבוצה שלהם תרד ותמכו בהקפאת ירידות, ברגע שהמצב של הקבוצה שלהם נהיה טוב, פתאום שינו את עמדתם".

אחרי ארבע עונות כל כך מוצלחות בגליל, אתה רואה את עצמך ממשיך בקבוצה, או שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש?

"כנראה שלעולם גליל תהיה אופציה טובה, אם ארגיש שזה נכון. אני נמצא בצומת דרכים עם עצמי, בודק אפשרויות מול הגליל ומול קבוצות אחרות. אני לא יודע להגיד בוודאות אם אלה היו המשחקים האחרונים שלי בקבוצה. מודה שזו תקופה מאוד מאתגרת עבורי. גליל מאוד רוצים שאשאר,  ישבתי עם עוד קבוצות כדי לשמוע. יש הרבה הזדמנויות שנפתחו בפניי".