גשר בנות יעקב מוכר בעולם כולו; זהו מעבר אסטרטגי שראה מלחמות רבות ושימש אינספור נוסעים ועולי רגל לחציית הירדן בדרכם לארץ הקודש וממנה. ליד הגשר, בגדה המזרחית של הירדן, חאן עתיק ולרגליו קטע של קשת, שריד מגשר קשתות האבן העתיק, הראשון שנבנה במקום, במאה ה-13.
פרופ' אנדרו פיטרסן, מומחה רב ידע על מבנים מוסלמים בארץ ישראל, מטיל בשני מאמרים שלו את האשמה על הריסת גשר האבן העתיק על מתיישבים יהודיים. במאמר 'אוסף מבנים בארץ ישראל המוסלמית' משנת 2001 ובמאמרו מ-2010, 'גשרי ימי הביניים בארץ ישראל', בו הוא עוסק במבנה גשרים ובהשפעת מבנה הגשר על כמות המים שיכולה לעבור תחתיו. בשניהם מציין פיטרסן כי "הגשר נהרס ע"י מתיישבים יהודיים (Jewish Colonists), שייבשו את ביצות החולה ב-1934". אלא שבשני המאמרים אין פיטרסן מציין מה היו מקורותיו, אם היו, ולא מה הביא אותו למסקנה כי מתיישבים יהודיים הם שהרסו אותו. חמור מכך, בעקבות פיטרסן פרסמו את המידע הכוזב הזה אתרי אינטרנט שהסתמכו עליו, ויקיפדיה (באנגלית), למשל.
הגשר העתיק
'גשר יעקב' (שמו המקורי של הגשר) הוא גשר ממלוכי שנבנה בתקופת הסולטן בייבארס בין השנים 1266-1260. הוא כנראה הראשון מסדרת גשרים שסגנון בנייתם אחיד ושנבנו בא"י בתקופתו של בייבארס, כחלק מ'דרך הדואר' (דארב אל באריד) שהיתה קטע מדרך השיירות הקדומה הידועה בשם 'דרך הים', אשר חיברה בין קהיר בירת הממלכה הממלוכית לבין דמשק בירת האמירות הצפונית. מגשרי 'דרך הדואר': גשר לוד, הידוע גם בשם גשר ג'ינדאס, שנבנה ב-1273 וגשר יבנה, השמישים עד היום; גשר בנות יעקב תיפקד עד שנהרס בפברואר 1934, מפני שהיה בין הגורמים להיווצרות ביצות החולה.
השם המקורי, גשר יעקב, מופיע בכתבי היסטוריונים וספרי נוסעים ועולי רגל החל מהמאה ה-13. במאה ה-15 החל להופיע גם השם 'גשר בנות יעקב'. משערים שמקורו באמונת תושבי דרום אגם החולה (מוסלמים בעיקר), שארצם היא 'ארץ כנען' שבמקרא, אמונה שהובילה לקריאת שמות אתרים: הר כנען, נבי יושע, ג'יב יוסוף, גשר בנות יעקב ועוד. השם 'גשר בנות יעקב' התקבע מתחילת המאה ה-19, בעקבות הופעתו במפות הטופוגרפיות הראשונות: 'מפת ז'אקוטן' (1827), המפה הטופוגראפית הראשונה ששורטטה בעזרת מכשירי מדידה ע"י הגיאוגרף שליווה את מסע נפוליאון לארץ ישראל, ומאוחר יותר ב'מפת הקרן לחקירת ארץ ישראל' (1880), מפה בריטית ששורטטה בעקבות סקר מקיף של ארץ ישראל, שהיתה, משך שנים רבות, המפה הטופוגרפית החשובה של ארצנו. השימוש האחרון בשם 'גשר יעקב' הוא כנראה בצילומו הידוע של ליאו קהאן מ-1912.
מבנה הגשר
גשר בנות יעקב, כאחיו הממלוכים, היה גשר קשתות אבן בעל שלוש קשתות מחודדות, האמצעית מעט גבוהה יותר, ומעקה הגשר מינימאלי. לקשתות יש מעין "ביטנה", שכבת אבנים שאינן מונחות במאוזן אלא מקיפות את הקשת. הגשר, בצורתו המקורית (עם שלוש קשתות), נראה היטב בציור שהסקיצה שלו צוירה מדרום מזרח לגשר ביום 18.10.1799 ע"י קצין בריטי בשם פראנסיס ב. ספילסביורי, שהיה קצין רפואה על ספינה בריטית שנשלחה לרגל אחרי תנועות צבא נפוליאון לאזורנו. בצדו השני של הגשר (מערב) בולט בית משטרת הגשר והמגדל העגול שלידו.
ב-1904, נוספה לגשר קשת רביעית. היא נראית היטב בצילום שבראש הכתבה. קל להבחין שהקשת הרביעית לא עברה מעל אפיק הירדן, אלא מעל תעלה מלאכותית שנחפרה בגדה המזרחית שלו.
מדוע היה צורך בקשת נוספת? כשנוספה הקשת הרביעית כבר היה הגשר בן יותר מ-600 שנה; הוא נבנה בטכנולוגיה ישנה, ולשם חיזוקו היו לגשר בסיסים מגושמים בתוך המים. זה, והסחף שהביא עמו הירדן, שיבשו את מעבר המים תחת הגשר וגרמו להגדלת שטח ביצות החולה. השלטון העות'מאני גבה תשלום על שימוש בקרקע עמק החולה, כך שהביצות מנעו ממנו הכנסה, ולכן פעמים אחדות במהלך המאה ה-19 ניסו לייבשן ע"י העמקת ערוץ הירדן. מיכל זלמן פוחצ'בסקי, ממתיישבי יסוד המעלה, סיפר שבשנת 1897 זיהו מהנדסים טורקיים את הבעיה, והצליחו להוריד את מפלס מי הביצות ולהוסיף אלפי דונמים של קרקע ניתנת לעיבוד ע"י ניקוי אפיק הירדן.
ב-1914, העניק השלטון העות'מאני את הזיכיון לעבד את אדמות החולה לחברה בשם חברה חקלאית סורית עות'מנית (להלן – חחס"ע), בבעלות הלבנונים מוחמד עומר בייהום ומישל סורסוק, ובתנאי שינקזו וייבשו את הביצות. באוקטובר 1918, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כבש הצבא הבריטי את אזור גשר בנות יעקב ובכך החיל, למעשה, את שלטונה של בריטניה בארץ ישראל, דבר שמנע מחחס"ע לממש את זכותה, שהוענקה לה ע"י השלטון הקודם לעבד את אדמות החולה.
ב-1919 פנו בעלי חחס"ע לממשלה הבריטית – ממשלת פלשתינה (א"י), וזו הכירה בזכותם. בתחילה, לא שילמו בעלי הזיכיון ולא עמדו בתנאי העיקרי: העמקת ערוץ הירדן או בניית גשר חדש, אך במרץ 1930 נראה שהמחלוקות יושבו, ממשלת פלשתינה (א"י) שילמה פיצוי בסך 3,585 לירות ארץ ישראליות על תקופת 1919 (שהם שילמו עבורה, אך בגלל חילופי השלטון לא יכלו לעבד את האדמות). ב-1933, נבנה גשר חדש, וב-1934 נמסר זה לממשלת פלשתינה (א"י).
בעיתונות לא פורט מאיזה סוג היה הגשר החדש, וגם לא מקומו; כן לא הובהר בכתבות מי היו בוני הגשר החדש. באותם ימים גם נודע כי במאי 1933 נחתם הסכם, והזיכיון נמכר תמורת 191,794 לירות ארץ ישראליות לחברה היהודית 'הכשרת היישוב', ונמסר לה ב-29.11.1934. ואכן, על פי זיכרונותיו של לוי אשכול (ברשת), טקס קבלת הזיכיון נערך ביסוד המעלה ב-28 בנובמבר 1934.
כשהועבר הזיכיון לחברת 'הכשרת היישוב' היהודית, גשר האבן כבר לא היה קיים. החליף אותו גשר קורת פלדה מסוג Warren, הנשען על שני תמכי בטון, אחד בכל צד של הירדן, שמאפשר מִפְתָּח רחב למעבר מי הנהר. ניתן לראותו בברור בצילום של זולטן קלוגר מיום 3.3.1937.
בצילום, תחת גשר הפלדה, ניתן לראות את החרמון, וליד הנהר את שרידי גשר האבן העתיק.
מי בנה את גשר הפלדה ומי הרס את גשר האבן העתיק?
גשר האבן העתיק נחשב כ'מונומנט ארכיאולוגי'. לפיכך, הריסתו לא היתה דבר של מה בכך – היא חייבה אישור של מנהל העתיקות בממשלת פלשתינה (א"י). מי שבנה את גשר הפלדה החדש ואחר כך הרס את גשר האבן העתיק היתה חחס"ע, שעשתה זאת ברשות בכתב מהממשלה הבריטית. הדברים מתועדים במסמכי ממשלה זו.
במכתב מיום 5.2.1934, כותב מנהל העבודות הציבוריות בממשלה למנהל חחס"ע שבצפת: "קבלתי הוראה להעביר אליך את גשר בנות יעקב העתיק להריסה". (עותקים למנהל העתיקות ולמהנדס מחוז נצרת).
במכתב מיום 30.8.1946 (שנכתב בעקבות פיצוץ גשר בנות יעקב ב'ליל הגשרים') כותב מנהל העבודות הציבוריות בממשלה למזכיר הממשלה בסעיף 2: "גשר בנות יעקב נבנה ע"י חחס"ע ב-1933, בהתאם לסעיף 28 של הזיכיון שהוענק ע"י הממשלה הטורקית לחברה זו ולפיו אם יוכח הכרח להרוס את גשר בנות יעקב החברה מחויבת לבנות מחדש אותו דבר, במקום, בסוג ובצורה שיתקבלו ויאושרו ע"י משרד (מיניסטריון) העבודות הציבוריות".
בסעיף 3: "את האחריות לגשר לקחה על עצמה ממשלת פלשתינה (א"י) ב-15.2.1934".
מכאן, אין ספק – הגשר העתיק לא נהרס ע"י מתיישבים יהודיים, אלא ע"י החברה חקלאית סורית עות'מנית, שהרסה אותו ברשות ממשלת פלשתינה (א"י), בעשרה הימים שבין 5.2.1934 (יום המכתב שמאשר לה להרוס את הגשר) לבין 15.2.1934 היום שבו הממשלה הבריטית לקחה לאחריותה את גשר הפלדה. רק כשמונה חודשים מאוחר יותר עבר הזיכיון לידיים יהודיות.
סוף דבר
2 מכתבים אלקטרוניים נשלחו לפרופסור אנדרו פיטרסן לכתובת הדואר האלקטרוני שלו, שנמצאת ברשת, האחד ב- 24.5.2019, והשני ב-22.6.2019. לשני המכתבים לא התקבלה תגובה.
פורסם לראשונה בגיליון 238 מיום 29 ביולי 2020.
